הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"דברי רבי..." - חכמים חולקים?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים נא ע"ב
מתני'. מן הכבוש - אין אסור אלא מן הכבוש של ירק, כבוש שאני טועם - אסור בכל הכבושים.
מן השלוק - אינו אסור אלא מן השלוק של בשר שלוק שאני טועם - אסור בכל השלוקים.
גמ'. א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: אמר דכביש, מאי? דשליק, מאי? דצלי, מאי? דמליח, מאי? היכין משמע? תיבעי.
מתני'. מן הצלי - אין אסור אלא מן הצלי של בשר, דברי ר' יהודה; צלי שאני טועם - אסור בכל הצלויים.
מן המליח - אין אסור אלא מן המליח של דג, מליח שאני טועם - אסור בכל המלוחים...
1.
כל המשניות הנ"ל קובעות שהזכרת מאכל - 4 מאכלים - עם "הא" הידיעה - "הכבוש"; "השלוק"; "הצלי"; "המליח" - כוונתו למאכל שיותר מקובל לקרוא לו בשם זה. ואם אומר את שם המאכל בלי "הא" הידיעה אזי כוונתו לכל מיני אותו מאכל.
2.
לגבי צלי - נראה שמוזכרת ההבחנה הנ"ל בשם רבי יהודה רק לגבי צלי.
3.
הרא"ש גורס גם לגבי "השלוק" שאלו דברי רבי יהודה. כלומר לגבי שני המאכלים "צלי" ו"שלוק" הדין המיוחד הוא של רבי יהודה.
4.
ומשמע שלגבי "כבוש" ו"מליח" [שני המאכלים הנוספים מתוך הארבעה] אין התייחסות דווקא לרבי יהודה.
ומשמע, שמוסכם על כולם.
5.
רמב"ם הלכות נדרים פרק ט הלכה ב:
נדר או נשבע מן המליח, אם דרכם לקרות מליח לכל המלוחין הרי זה אסור בכל המלוחין, ואם אין דרכם לקרות מליח אלא לדג מליח בלבד אינו אסור אלא בדג מליח. +/השגת הראב"ד/ נדר או נשבע מן המליח. א"א רואה אני בלשון המשנה הפרש בין שלוק להשלוק ובין כבוש להכבוש ובין מליח להמליח, אי נמי בין שאמר קונם שאני אוכל וקונם שאיני טועם.+
5.1
רמב"ם הלכות נדרים פרק ט הלכה ג:
נדר או נשבע מן הכבוש אם דרכם לקרות כבוש לכל הכבושים הרי זה אסור בכל, ואם אין דרכם לקרות כבוש אלא לירק כבוש בלבד אינו אסור אלא בכבוש של ירק וכן כל כיוצא בזה.
הרמב"ם - בשתי ההלכות לעיל - מתייחס רק לשני המקרים "מליח" ו"כבוש" שהם - לפי הרא"ש - הוזכרו במשנה ב"סתם" וללא הזכרת "רבי יהודה".
5.2
וממילא קשה, מדוע הרמב"ם לא מבחין בשני מאכלים אלה בין "מליח" ל"המליח" אלא קובע שהכל לפי "לשון בני אדם" באותו מקום.
6.
יש אומרים שהרמב"ם סובר שרבי יהודה התייחס לכל המקרים בשתי המשניות. והוא גם סבור שחכמים חולקים עליו והרמב"ם פוסק כחכמים שלא מבחינים בין "מליח" ל"המליח", וכן בכל ארבעת הדוגמאות.
6.1
רדב"ז הלכות נדרים פרק ט הלכה ב:
[ב] נדר או נשבע מן המליח וכו'. שם במשנה מן המליח אין אסור אלא מן המליח של דג מליח שאני טועם אסור בכל המלוחים.
ורבינו לא סמך על משנה זו משום דרבי יהודה היא ולא קי"ל כוותיה
אלא סמך על הכלל הרגיל בכוליה תלמודא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם
דתנא דמתני' ור' יאשיה הכי סבירא להו לעיל ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל:
משמע כדברינו לעיל בסעיף 6.
6.2
וה"כסף משנה" אומר:
אפשר דכשכתב החיבור חזר בו ופירש כמ"ש והשמיט רבינו דין נודר מן השלוק לפי שהוא נלמד מדין מליח וכבוש:
כלומר, הרמב"ם לא נצרך להזכיר את כל ארבעת המאכלים בשתי המשניות.
7.
כנראה שהרמב"ם סובר שהמשניות שסוברות שהולכים לפי לשון בני אדם הן מאוחרות יותר למשניות שבסוגייתנו - והלכה כאותן משניות!
8.
מצינו בש"ס כמה פעמים שמוזכר תנא יחידי במשנה ובכל זאת אומרים הפרשנים ש"חכמים" חולקים עליו, ובמיוחד כשהלשון הוא - כבסוגייתנו - "דברי רבי יהודה" ולא: "רבי יהודה אומר"
9.
הערה: מה שהזכרנו שכנראה רבי יהודה מתייחס לכל הדוגמאות בשתי המשניות וכן מה שחכמים כנראה חולקים עליו [למרות שהם לא מוזכרים במשנה] אולי מתאים לכלל של "לשון נדרים משונה" - גם לגבי לשון המשניות!
