הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

לשון תורה ולשון בני אדם - בנדרים

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

נדרים מט ע"א

גמ'. תניא: ר' יאשיה אוסר, ואע"פ שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנא': +דברי הימים ב' לה+ ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט.
לימא בהא קמיפלגי,
דרבי יאשיה סבר: הלך אחר לשון תורה,
ותנא דילן סבר: בנדרים הלך אחר לשון בני אדם!
לא, דכולי עלמא - בנדרים הלך אחר לשון בני אדם,
מר כי אתריה ומר כי אתריה,
באתרא דתנא דילן - לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרו ליה מבושל,
באתרא דר' יאשיה - אפילו צלי קרו מבושל.
והא קרא נסיב לה! אסמכתא בעלמא.

מבנה הסוגיה:

1.

/מתני'/. הנודר מן המבושל - מותר בצלי ובשלוק.
אמר קונם תבשיל שאיני טועם - אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה, ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה.
הנודר ממעשה קדרה - אין אסור אלא ממעשה רתחתה;
אמר קונם היורד לקדרה שאיני טועם - אסור בכל המתבשלין בקדרה.

המשנה קובעת אילו מאכלים נכללים בשמות מאכלים שונים.

2.
הגמרא מצטטת ברייתא:

גמ'. תניא: ר' יאשיה אוסר,

דעת רבי יאשיה בברייתא היא - לגבי המקרה ברישא של המשנה - שהנודר מן המבושל יהיה אסור גם "בצלי ובשלוק".

2.1
והוא מנמק את דינו:

ואע"פ שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנא': +דברי הימים ב' לה+ ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט.

בפסוק משמע ש"אש" נכלל בבישול.

2.2
מלשון הברייתא לא ברור אם מישהו חולק על רבי יאשיה [אמנם יש אומרים שכאשר ברייתא פותחת בשמו של תנא משמע שיש חולקים עליו]. אבל ברור שמשנתנו חולקת עליו, וההלכה כמובן צריכה להיות כמשנתנו.

3.
הגמרא מסבירה את דעות החולקים:

לימא בהא קמיפלגי,

הביטוי "לימא..." בדרך כלל בא ללמד שהגמרא בהמשך תדחה אפשרות זו.

דרבי יאשיה סבר: הלך אחר לשון תורה,
ותנא דילן סבר: בנדרים הלך אחר לשון בני אדם!

הערה: הביטוי "תנא דילן" [כמו "תנא דידן"] מובא בש"ס - כאן - מופע יחידאי! אולי קשור לכלל של "לשון נדרים משונה"!

3.1
רבי יאשיה סובר שלשון תורה [הכוונה גם לנביאים וכתובים] היא הקובעת בנדרים. זאת אומרת שאדם שנודר נדר מתכוון בדבריו להגדרות של תורה [אולי אפילו אם הוא עצמו לא מכירם!]

3.2
ונראה אולי לחדש: כוונת רבי יאשיה - לפי שלב זה בסוגיה - היא, שדיבור האדם "יוצר" מציאות של דיני נדר על חפץ כפי הגדרות של "לשון תורה" - אפילו אם אין הדבר בכוונתו הברורה של הנודר.

3.3
והתנא במשנתנו סובר שהנודר מתכוון ללשון בני אדם [שהוא עצמו כמובן מכירם].

4.
דוחה הגמרא את ההסבר הנ"ל במחלוקת:

לא, דכולי עלמא - בנדרים הלך אחר לשון בני אדם,

כולם מודים שהכלל הוא כבסעיף 3.3 לעיל.

4.1
והמחלוקת היא מהו לשון בני אדם:

מר כי אתריה ומר כי אתריה,
באתרא דתנא דילן - לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרו ליה מבושל,
באתרא דר' יאשיה - אפילו צלי קרו מבושל.

במקומו של התנא במשנתנו ובמקומו של רבי יאשיה קראו לצלי באופן שונה - אצל רבי יאשיה קראו צלי גם למבושל.

5.

והא קרא נסיב לה! אסמכתא בעלמא.

הפסוק שהובא לצורך הוכחה לשיטת רבי יאשיה - לעיל בסעיף 2.1 - הוא "אסמכתא בעלמא".

5.1
נראה להעיר: כנראה שהנוהג במקומו של התנא במשנתנו הוא המנהג העיקרי והמקובל, אלא שיש תוקף גם למנהג במקומו של רבי יאשיה רק בגלל שיש לזה "רמז" בפסוק! אבל מנהג מקומי "קטן" יתכן שאין לו משמעות, ולשון הנדר יתפרש לפי משמעות הלשון ברוב המקומות!

6.
הר"ן מסכת נדרים דף מט עמוד א:

ואף על פי שאין ראיה לדבר - שהצלי יהא בכלל מבושל זכר לדבר דכתיב ויבשלו (את) הפסח ופסח אינו נאכל אלא צלי וכתיב ויבשלו ומיהו לאו ראיה גמורה היא כדאמר במסקנא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם.

אולם ראה הערתנו לעיל בסעיף 5.1.

7.
הר"ן מצטט את הירושלמי:

ירושלמי - אמר רבי יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם
אמר ר' יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה

בסוגייתנו דברי רבי יאשיה מובאים אחרי "תניא" - פתיחה לברייתא. משמע שרבי יאשיה הוא תנא, ואילו בירושלמי דבריו מובאים כחולק על רבי יוחנן! - משמע שהוא אמורא.

7.1
תוספות הרא"ש מסכת יומא דף נז עמוד ב:

"איתמר ר' יאשיה ור' יונתן וכו'. ואף על פי שתנאים הם קאמר בלשון מימרא לפי שהיו מתנאים אחרונים כמו ר' חייא ור' שמעון ברבי ורב."

כלומר רבי יאשיה כנראה שנחשב גם כתנא וגם כאמורא ולכן רבי יוחנן חלק עליו ולא להיפך, אלא מכיוון שדברי רבי יוחנן כנראה מתאימים יותר למשנתנו לכן הובאו דבריו לפני דברי רבי יאשיה [ואולי גם לגבי הירושלמי על מסכת נדרים נאמר הכלל של "לשון נדרים משונה"].

8.
המשך הירושלמי:

מה נפיק ביניהון אמר קונם יין שאיני טועם בחג

על דעתיה דרבי יוחנן אסור ביום טוב האחרון של חג
על דעתיה דר' יאשיה מותר

הוא מביא הבדל נוסף במשמעות לשונית. במקומו של רבי יוחנן גם "שמיני עצרת" מוגדר כ"חג" - כלשון בני אדם - ובמקומו של רבי יאשיה לא כי לפי לשון תורה "שמיני עצרת" איננו "חג".

8.1
ובכל זאת:

אף ר' יאשיה מודה שהוא אסור לא אמרה ר' יאשיה אלא לחומרין ע"כ

כלומר, רבי יאשיה אומר שהולכים לפי לשון תורה רק "לחומרא", אבל כשלשון בני אדם היא המחמירה - לא.
ובלשון בני אדם "חג" הכוונה גם לשמיני עצרת.

לפי הירושלמי יוצא, שלפי רבי יאשיה יש מצב שכן הולכים לפי לשון תורה - לחומרא - ומתאים לדברינו לעיל בסעיף 5.1.

9.
מסכם הר"ן:

ולפום גמרא דילן דאפי' ר' יאשיה מודה דאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון בני אדם שמעינן מינה דבין להקל בין להחמיר האומר בחג יום טוב האחרון של חג בכלל.

בסוגייתנו בבבלי - ובניגוד לירושלמי - גם לפי רבי יאשיה הולכים תמיד אחר לשון בני אדם בין להקל בין להחמיר! אלא שתלוי בלשון שבכל מקום ומקום.

10.
רמב"ם הלכות נדרים פרק ט הלכה א:

בנדרים הלך אחר לשון בני אדם באותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן שנדר או נשבע בו, כיצד נדר או נשבע מן המבושל, אם דרך אותו מקום באותו לשון באותו זמן שקוראין מבושל אפילו לצלי ולשלוק ה"ז אסור בכל,
ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין הרי זה מותר בצלי ובשלוק, וכן המעושן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהן הולכין בו אחר הלשון של בני העיר.

הרמב"ם פוסק כמו במסקנת סוגייתנו בבבלי - שבלשון נדרים הולכים אחר לשון בני אדם ותלוי בלשון בני אדם שבכל מקום ובכל זמן!
 

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)