הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"חיסורי מחסרא"; "הכי קתני"; "מעשה לסתור"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים מח ע"א
ואסורים בדבר של אותה העיר.
ואיזהו דבר של עולי בבל? כגון הר הבית, והעזרות, והבור שבאמצע הדרך;
ואיזהו דבר של אותה העיר? כגון הרחבה, והמרחץ, ובית הכנסת, והתיבה, והספרים.
והכותב חלקו לנשיא;
...
גמ'. אמאי מיתסר?
אמר רב ששת, הכי קתני: ומה תקנתן? יכתבו חלקן לנשיא;
...
מתני'. המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, נותנו לאחר לשום מתנה, והלה מותר בה.
מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו נודר הימנו הנאה, והיה משיא את בנו, ואמר לחברו: חצר וסעודה נתונים הינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה.
אמר: אם שלי הם הרי הם מוקדשין לשמים.
א"ל: נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים?
אמר לו: נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה, ויהא עון תלוי בראשו?
אמרו חכמים: כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת - אינה מתנה.
גמ'. מעשה לסתור?
חסורי מיחסרא והכי קתני: ואם הוכיח סופו על תחילתו - אסור,
ומעשה נמי בבית חורון, באחד דהוה סופו מוכיח על תחילתו.
בסוגייתנו מוזכרים שני ביטויים דומים:
1.
ביטוי ראשון "הכי תקני"
ואיזהו דבר של אותה העיר? כגון הרחבה, והמרחץ, ובית הכנסת, והתיבה, והספרים.
והכותב חלקו לנשיא...
הגמרא מבינה שכל המשפט לעיל הוא משפט אחד וכל הפרטים הם "של אותה העיר" [=רכוש ציבורי ששייך לכל בני העיר].
1.1
ועל כך שואלת הגמרא:
גמ'. אמאי מיתסר?
מדוע אסור למודר הנאה להינות מהחפץ שהוא הודר ממנו למרות שהחפץ הוקנה לראש הקהל [=לנשיא]?
2.
עונה הגמרא:
אמר רב ששת, הכי קתני: ומה תקנתן? יכתבו חלקן לנשיא;
כלומר, המקרה של "כותב חלקו לנשיא" לא מובא כמקרה נוסף ברשימה הקודמת - מקרים שאסורים על מודר הנאה, אלא מקרה זה הוא הפתרון, הוא נותן דרך לאופן שמודר ההנאה יוכל להינות מהחפץ שהוא הודר ממנו - אם החפץ הוקנה לנשיא הקהל על ידי המדיר.
הביטוי "הכי קתני" מוסיף לפני "והכותב" את הביטוי "ומאי תקנתן". או אולי הכוונה היא לתוספת "אלא" - "אלא... יכתוב..." [במקום "והכותב"]. ולא מוסיפים את המלה "אבל" כמו שמוסיפים בדרך כלל כשהגמרא מנסחת כ"חיסורי מחסרא" - ראה בהמשך.
3.
בסוגיה הבאה:
מתני'. המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, נותנו לאחר לשום מתנה, והלה מותר בה.
המודר יכול לגרום להנאה למודר אם המתנה עוברת דרך אדם שלישי.
4.
המשך המשנה:
מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו נודר הימנו הנאה, והיה משיא את בנו, ואמר לחברו: חצר וסעודה נתונים הינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה.
אמר: אם שלי הם הרי הם מוקדשין לשמים.
א"ל: נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים?
אמר לו: נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה, ויהא עון תלוי בראשו?
אמרו חכמים: כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת - אינה מתנה.
מכל הקטע הנ"ל מוכח שהמסקנה בסוף סעיף 3 לעיל לא נכונה!
5.
ולכן שואלת הגמרא:
גמ'. מעשה לסתור?
בדרך כלל הביטוי "מעשה" במשנה בא כדי להראות שהמעשה שיובא במשנה מתאים לדין שהוזכר לפניו, ובסוגייתנו לא כך [ראה בסוף סעיף 4 לעיל].
6.
בהמשך לדברינו בסעיף הקודם צריך לומר, שבדרך כלל הביטוי בגמרא "מעשה לסתור" בא לומר שמהדין שמובא במעשה שמובא במשנה מוכח שלא כדין שמובא במשנה לפני הקטע שמתחיל ב"מעשה"!
6.1
אומר הר"ן:
הר"ן מסכת נדרים דף מח עמוד א:
מעשה לסתור - לא לסתור ממש קאמר דהכא שאני דאמר ליה והינן לפניך אלא הכי פריך כיון דמעיקרא תנא שרי היכי מייתי עובדא דאסור דאורחיה דתנא למיתני מעשה לסיועיה למאי דתנא ברישא.
בסוגייתנו לא כך [לא כדברינו לעיל בסעיף 6], ה"מעשה" לא ממש סותר את מה שקדם לו, אלא "רק" אין בו הוכחה לדין שקדם לו במשנה [אולי קשור לכלל של "לשון נדרים משונה"].
כלומר, הר"ן טוען, שעיקר המשמעות של הביטוי "מעשה לסתור" שמובא בסוגייתנו כקושיה כוונתו לומר, שהגמרא מקשה, שהמעשה במשנה לא מוכיח את הדין שמובא לפניו [ואמנם הוא גם לא סותר אותו].
7.
עונה הגמרא:
חסורי מיחסרא והכי קתני: ואם הוכיח סופו על תחילתו - אסור,
ומעשה נמי בבית חורון, באחד דהוה סופו מוכיח על תחילתו.
אחרי הקטע הקודם במשנה יש להוסיף "ואם..", כלומר: "אבל במקרה ש[סוף דבריו מוכיחים שהתכוון להערמה].... הדין אסור - "הפוך".
וכך בדרך כלל משמעות הביטוי "חסורי מחסרא", שהרישא והסיפא "סותרים" ומדברים במקרים שונים.
