הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"הוא מותיב לה, והוא משני לה"; "הוא מותיב לה, והוא מפרק לה"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

נדרים מג ע"א-ע"ב

מתיב ר' אבא: והלה נוטל ואוכל, ורבי יוסי אוסר;
א"ר יוסי: אימתי? בזמן שנדרו קודם להפקירו,
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף מג עמוד ב
אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו - הרי זה מותר;
ואי אמרת עד דאתי לרשות זוכה, מה לי נדרו קודם להפקירו, מה לי הפקירו קודם לנדרו!
הוא מותיב לה, והוא משני לה:
כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר.

1.
הביטוי כאן "הוא מותיב לה, והוא משני לה" - מופע יחידאי בש"ס. ביטוי דומה עם אותה משמעות בש"ס "הוא מותיב לה והוא מפרק לה". אולי שינוי זה מתאים לכלל של "לשון נדרים משונה"!

2.
מה המשמעות של הנתון הזה, שאותו חכם שהקשה הוא גם שתירץ [מלבד ההיבט החינוכי שהקושיה לא היתה "להכעיס"!].

3.
אולי אפשר לומר: תרוץ מסוג זה מקובל כנראה על כולם, ואולי "דומה" לדברי חידושי הרשב"א מסכת שבת דף קמה עמוד א :

הוא מותיב לה והוא מפרק לה בסוחט לתוך הקערה. והוא הדין דהוה ליה לתרוצי הכין בההיא דקא מותיב רמי בר יחזקאל זב שחלב את העז בחולב לתוך הקערה, אלא לארווחה למתניתין קאמר כלומר דאפילו בחולב לתוך הקדרה היא מתניתין ומשום טיפה המלוכלכת על פי הדד וקושטא דמילתא קא מתרץ.

כלומר, אולי ביטוי זה כוונתו לומר שהתרוץ הוא "אמיתי" – להלכה. זה יהיה נכון רק אם נאמר שעורך הגמרא "שתל" את הביטוי בגמרא .

4.
ואמנם בסוגייתנו תרוץ זה נדחה, אבל בכל זאת מעיון בפוסקים שונים משמע שיש מקרים שעיקרון זה כן תופס - ראה "מתיבתא", הערה ב, והערה ז.

4.1
ולפי זה ניתן לפרש את הביטוי "הוא מותיב לה, והוא משני לה" ואת הביטוי המקביל לו "הוא מותיב לה, והוא מפרק לה" כך: תרוץ הקושי הוא על פי יסוד מסויים שמקובל במקרים מסויימים, ולאו דווקא בנדון שבסוגיה המדוברת.