הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ופליגא ד..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים מ ע"א-ע"ב
ואמר רבין אמר רב: מטרא במערבא סהדא רבה פרת.
ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: נהרא מכיפיה מתבריך.
ופליגא דשמואל אדשמואל, דאמר שמואל: אין המים מטהרין בזוחלין -
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף מ עמוד ב
אלא פרת ביומי תשרי בלבד.
אבוה דשמואל עבד להון מקוואות לבנתיה ביומי ניסן, ומפצי ביומי תשרי.
הסבר ה"מהלך":
1.
רבין בשם רב קבע דין.
2.
"רב" חולק על דינו של שמואל - שמואל - דין 1.
3.
דינו של שמואל חולק על דינו של שמואל עצמו - דין 2.
4.
דינו של אבוה דשמואל - אביו של שמואל - מתאים לדינו של שמואל - דין 2 .
5.
יוצא אפוא שדין 1 של שמואל חולק גם על רב - בסעיף 1 - וגם על שמואל - דין 2 בסעיף 3 - וגם על אביו של שמואל - סעיף 4.
כלומר, דין 1 של שמואל - בסעיף 2 - הוא דעת יחיד מול 3 דעות אחרות, ולכן, בפשטות הלכה צריכה להיות כ"רב" וכדינו השני של שמואל וכאבוה דשמואל.
6.
הר"ן מסכת נדרים דף מ עמוד ב:
ולענין הלכה - פסק ר"ת כשמואל דאמר נהרא מכיפיה מבריך
דאע"ג דרב פליג עליה
ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי (בכורות דף מט:)
ועוד דאבוה דשמואל נמי ס"ל כרב
ואידך דשמואל נמי פליגא אדידיה
עד כאן הוא מביא את כל הנימוקים מדוע יש לפסוק כ"רב"- כפי שהסברנו לעיל בסעיף 5 - הוא מוסיף נימוק - הכלל הוא שהלכה כרב נגד שמואל באיסורים.
6.1
אפ"ה קיימא לן כשמואל
בכל אופן הר"ן פוסק כשמואל - דברי שמואל בדין הראשון - לעיל בסעיף 2 - על אף היותו דעת יחיד [הוא לא מדגיש זאת]!
6.2
הוא מוכיח זאת מסוגיה אחרת במסכת בכורות:
דתניא בבכורות בפ' מעשר בהמה (מסכת בכורות דף נה:) יובל שמו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין דברי ר' מאיר וחכ"א פרת שמו שמימיו פרין ורבין
מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך כלומר דנהי דשמואל אמר הכי בכל הנהרות דמכיפייהו מברכי והכא לא אמרינן הכי אלא בפרת אפ"ה מסייע ליה משום דכיון דפרת מבריך מכיפיה כולהו נהרות נמי מכיפיה דפרת הם מתברכים שהרי כל הנהרות מפרת הם נמשכים
כדאמרי' התם בבכורות דף נה) הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם דאפי' עינותא דמדליין סולמי דפרת נינהו
הילכך ההיא מתני' מסייעא ליה לשמואל בין מדר' מאיר בין מדרבנן דרבנן נמי אמרי פרת שמו שמימיו פרין ורבין
וכיון דר' מאיר ורבנן מסייעי ליה כותיה נקטינן
באופן כללי מדובר שם שהגמרא מביאה סיוע גם מרבי מאיר וגם מרבנן "לטובת" שמואל - לדינו הראשון בסוגייתנו.
6.3
אמנם, בהמשך נראה שיש מי שפוסק דווקא לא כדין הראשון של שמואל. אבל מההסבר בסעיף 6.2 ניתן להסיק שלמרות כמה כללים שעל פיהם יש לפסוק דווקא כרב וכו', אבל מהעובדה שהגמרא במסכת בכורות מביאה סיוע לשמואל בדינו הראשון - הלכה כמותו, מפני, שהכרעה של "עורך הגמרא" [שהוא זה כנראה שכתב את הביטוי "מסייע ליה"] גובר על כללים אחרים [ויש לדון בזה].
7.
ומכאן מסקנתו הלכה למעשה -
ונמצא לפי דעת זה שלעולם טובלים בנהרות ואפי' כשמתברכין הרבה מחמת גשמים לפי שאין טפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים זהו דעת ר"ת ז"ל
ומ"מ נ"ל שאף הוא ז"ל לא אמרה אלא בנהרות שאין מכזבין אבל מכזבין ליכא למימר בהו דמברכי מכיפייהו
8.
שיטת ר"ח בסוגייתנו:
אבל ר"ח והרב אלפסי ז"ל פסקו כרב וכאבוה דשמואל דאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד וקא יהיב הרמב"ן ז"ל טעמא למילתייהו דאע"ג דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך לא דחינן מימרא דאיסורא דהוו נהיגין בה הלכה למעשה כאבוה דשמואל דעבד לבנתיה מקוואות משום מימרא דאגדתא
ושמואל נמי לאו לענין מעשה אמרה דכיון דאיהו נמי אמר אין המים מטהרין בזוחלין משמע דה"ק נהי דמדינא שרי להלכה למעשה איכא למיחש וכדאמר בעלמא השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועי'
הלכה דווקא כשמואל בדינו השני כי מתאים לדינו של אביו - אבוה דשמואל שפסק כך "הלכה למעשה"!
8.1
ואף על גב דאמר ופליגא דשמואל אדשמואל היינו לומר דתרוייהו מימרי דשמואל לא קושטא אינון אלא חדא מינייהו דאי איתא לחדא ליתא לאידך
הוא מעיר שרק אחד משני הדינים של שמואל נכון [שהרי הם סותרים זה את זה]. דבר זה ברור מאליו, מדוע הוא אומר זאת. אולי בגלל המשך דבריו:
8.2
על שמואל עצמו לא קשה מדוע הוא אמר שני דינים סותרים:
אבל איהו לא פליג דידיה אדידיה
אלא מיחש הוא דחייש הלכה למעשה
עיקר דינו של שמואל הוא באמת דינו הראשון [שחולק על "רב"], ואת דינו השני אמר שמואל כדי להחמיר הלכה למעשה - כאביו!
8.3
והוא מוכיח זאת:
וה"נ משמע בפ' תינוקת (מסכת נדה דף סז) דמייתינן מילתא דאבוה דשמואל ולא מסיימינן עלה פלוגתא דבריה אלמא שמואל נמי למעשה חייש
במסכת נדה דף סז מובא רק דינו של אביו של שמואל ולא מובא שם ששמואל חולק עליו.
8.4
ומכאן הוא דן בפרטי הדין עצמו של מי נהרות ומי מקוה:
וכ"ת אמאי חייש כיון דר' מאיר ורבנן אמרי בברייתא דבכורות דף נה:) דפרת מימיו פרין ורבין ורב ואבוה דשמואל נמי אמאי סברי דלאו מכיפיה מבריך איכא למימר דאינהו ידעי דאיכא תנאי בעלמא דלא סבירא להו הכי ועוד דאיכא נסחי דלא גרסי במילתא דרבנן שמימיו פרין ורבין אלא וחכ"א פרת שמו ותו לא
ולפי זה סייעתא דמייתי התם לשמואל מדרבי מאיר הויא לא מדרבנן
ואפ"ה שפיר דייק מדרבי מאיר כיון דרבנן לא פליגי עליה בהדיא לומר שאינו פרה ורבה
ורב ואבוה דשמואל סברי דרבנן פליגי עליה ושמואל נמי מיחש הוא דחייש.
9.
שיטתו העקרונית של הרב קאפח ["כתבים", ב] היא, ששיטת הרמב"ם היא שתמיד הוא פוסק במחלוקת בגמרא כדעה שמובאת אחרי הביטוי "ופליגא ד...".
הרב קאפח בעמוד 575 מדלג על קטע זה של "ופליגא"!!! הוא מתייחס לסוגייתנו בסוגיה המקבילה במסכת שבת דף סה.
10.
מסכת שבת דף סה:
פסולות לכהונה: לא, סבר: כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה. ועביד להו מקוה ביומי ניסן, מסייע ליה לרב, דאמר רב: מטרא במערבא - סהדא רבה פרת. - סבר: שלא ירבו הנוטפין על הזוחלין.
ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: נהרא מכיפיה מיברך.
ופליגא דידיה אדידיה, דאמר שמואל: אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד.
ועל זה אומר הרב קאפח:
11.
הרב קאפח, כתבים, ב, עמוד 564:
ולפיכך פסק רבנו בהלכות מקוות אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינן מטהדין בזוחלין אלא באשבורן ע"ש
ולא משום שפסק כרב לפי הכללים דרב ושמואל הלכה כרב באסורי,
לכאורה היה צריך לפסוק כדעה השניה של שמואל בגלל שכך גם סובר "רב" - כלעיל בסעיף 6.
11.1
אבל הרמב"ם מסתמך על:
דהא אתאי ופליגא קמא ואפקא לדרב מהלכה אלא שפסק כופליגא בתרא.
הרב קאפח - על הקטע במסכת שבת - אומר שפוסקים לפי ה"ופליגא" בתרא - כלומר שפוסקים כדינו השני של שמואל [וכ"רב" וכאבוה דשמואל] - כשיטת ר"ח שהביא הר"ן - במסכת נדרים דף מ - לעיל בסעיף 8.
וקשה: אם מדובר בביטוי - "ופליגא ד..." ש"עורך הגמרא" כתבו - מדוע הוא השתמש בו גם בפעם הראשונה לפני דינו הראשון של שמואל אם אין הלכה כמותו [לפי המבואר לעיל בסעיף 9]!
11.2
ונראה ליישב בפשטות לפי הדברים לעיל בסעיף 8.2 ["חידוש" על דברי הרב קאפח]. כלומר, באמת ההלכה היא כשני הדינים שמובאים אחרי שני המופעים של הביטוי "ופליגא ד...".
ה"ופליגא ד..." הראשון מלמד שהלכה כדינו הראשון של שמואל - והכוונה היא שכך הדין לכתחילה, אבל באמת הלכה למעשה כמו הדין השני של שמואל שמובא אחרי ה"ופליגא ד..." השני!
ומתקיים הכלל שהלכה תמיד כמי שמובא בש"ס אחרי הביטוי "ופליגא ד...".
