טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

כי בוקר אנכי ובולס שקמים – שקמה

"עמוס, דכתיב: ויען עמוס ויאמר אל אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים, כדמתרגם רב יוסף: ארי מרי גיתי אנא ושקמין לי בשפלתא וגו'" (נדרים, לח ע"א).

פירוש: שהיה עָמוֹס עשיר, למדים ממה דִּכְתִיב [שנאמר]: "וַיַּעַן עָמוֹס וַיּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנכִי כִּי בוֹקֵר אָנכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים" (עמוס ז, יד) ועניינו כְּדִמְתַרְגֵּם [כמו שמתרגם] רַב יוֹסֵף: אֲרֵי מָרִי גִיתֵּי אֲנָא וְשִׁקְמִין לִי בִּשְׁפֵלָתָא [כי בעל עדרים אני ושקמים יש לי בשפלה] וגו'. מכאן למדים שהיה עשיר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: שקמה   שם באנגלית: False Sycomore Fig   שם מדעי: Ficus sycomorus


נושא מרכזי: מהי בליסת שקמים? 

לריכוז המאמרים שנכתבו על השקמה הקש/י כאן.

תקציר: זיהוי עץ השקמה אינו מוטל בספק וכנראה קיימת זיקה לשונית בין השם העברי "שקמה" ובין השם היווני והלטיני - sycamore. בפירוש הריבמ"ץ נזכר פירוש השם הלטיני, שהוא הלחמה של המילים syco – תאנה, יחד עם morus – תות (דמאי, פ"א מ"א). בגלל דמיונה של השקמה לתאנה ולתות סברו הקדמונים שהיא בת כלאים של שני מינים אלו ומכאן שמה.

המילה "בולס" היא יחידאית במקרא, ונחלקו המפרשים והחוקרים בפירושה. לאור העובדה שהמילה נזכרת ביחס לעץ השקמה ולא מופיעה בקשר לעצים אחרים, לפי רבים מן הפירושים השונים המילה מתארת פעולה ייחודית המאפיינת את עץ השקמה או את פגותיו (פירותיו). בתרגום יונתן, שאותו ציטט רב יוסף בסוגיה שלנו, "בולס שקמים" הוא בעליו של מטע עצי שקמה – "וְשִׁקְמִין אִית לִי בַשְׁפֶלְתָּא". אולם מתוך התרגום לא התבאר מה משמעותו המדויקת של הפועל "בולס". לפי רש"י הפועל "בולס" הוא שיבוש של 'בולש'. שיבוש שנולד מכך שעמוס, לפי המדרש, היה "עמוס בלשונו" כלומר, מגמגם (ויקרא רבה י׳:ב׳). לפי רש"י עמוס היה בולש - מחפש בענפי השקמה, כדי לאתר ולהבחין בין עצים מהם יש לקצוץ קורות לבין 'בתולות שקמה', אותן יש לגדוע בפעם הראשונה עד לבסיס הגזע כדי שיצמיחו קורות ישרות. הרד"ק מפרש אף הוא שבולס הוא בולש. לשיטתו מטרת הבילוש היא מציאת הפגות (פירות השקמה) ולקיטתן. ייתכן שללקיטת פגות השקמה התייחד השם "בליסה" בדומה לפעלים השונים המציינים איסוף יבול של עצי פרי ממינים אחרים. תמיכה בגישה זו ניתן לקבל מהמחקר המודרני בהצעתו של שטיינר הטוען ש"בולס" נגזר מהמילה "בַלַס" שמשמעותה בערבית תימנית ובאתיופית היא תאנה. השקמה נחשבה למין גרוע של תאנה ולדעתו מקור השם רומז למוצא השקמה בתימן.

ההצעה המקובלת ביותר היא ש"בולס שקמים" הוא פוצע פגות השקמה לצורך זירוז הבשלתן, הגדלתן והמתקתן. הצעה זו היא על פי תרגום השבעים, הוולגטה ופירוש הגאונים. ה"בליסה" מגרה את פגות השקמה להפריש את הגז אֶתֶן (אתילן) המחיש את תהליך ההבשלה. חיתוך הפגה ימים אחדים לפני ההבשלה גורם להתפתחות מהירה בגודל ובמתיקות ונמנעת התפתחות צרעות וזחלים המאכלסים בדרך כלל את הפירות כחלק ממחזור החיים של הפגות. הבליסה הופכת את פגות השקמה לפרי בעל ערך כלכלי משמעותי כפי שניתן להסיק מהמשנה בדמאי (פ"א מ"א). במשנה זו אנו לומדים על קיומן של "בנות שקמה" "מוסטפות" החייבות במעשרות, גם במקרה של ספק ("דמאי"), בניגוד ל"בנות שקמה" המנויות בין ה"קלין שבדמאי" הפטורות. 'סטף' בארמית הוא חרוץ או בקוע. ללא סיטוף הפגות ראויות למאכל רק בשעת הדחק וחזקתן שהן הפקר (ירושלמי, וילנא, דמאי פ"א).

טכניקת הבליסה היתה מקובלת כבר במצרים העתיקה כפי שניתן להסיק ממציאתן של פגות מיובשות הנושאות את סימני החיתוך האופייניים באתרים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים. הבליסה הוזכרה בכתבי חוקרי הטבע היוונים והרומאים. פעולת הבליסה עדיין מקובלת במצרים ובקפריסין. בארץ לא נהוגה בליסה משום שזני השקמים התחלפו במהלך הדורות וכיום הזנים המקומיים הם פרתנוקרפיים, כלומר מתפתחים ללא הפריה ומבשילים ללא בליסה. על מועד העלמות הזנים עם הפירות ה"מבולסים" הדעות חלוקות. לדעת י. גליל הדבר התרחש לאחר חתימת התלמוד, התפוררות הישוב היהודי והתחלפות האוכלוסיה שבאה בעקבותיה. לדעת ז. עמר היו נפוצים בארץ לפחות בתקופה המוסלמית הראשונה שני שקמה שונים וביניהם גם זנים "מבולסים". כהוכחה לדבריו הוא מביא את דבריו של רב האי גאון (939-1038) שצוטטו על ידי רבי יהודה אבן בלעם בן המאה ה – 11 לפירוש המילים "בולס שקמים" שתרגומם לעברית הוא: "חתיכת השקמים היא מלאכה ידועה בארץ ישראל".

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

זיהוי עץ השקמה אינו מוטל בספק וכנראה קיימת זיקה לשונית בין השם העברי "שקמה" ובין השם היווני והלטיני sycamore. בתרגום השבעים הוא נקרא sykaminos, בתרגום עקילס Sykomoros ובוולגטה sycomorus. על מקור השם הלטיני ניתן ללמוד מפירושו השני של הריבמ"ץ (דמאי, פ"א מ"א): "ובנות שקמה. פי' תאיני דולבי, פי' מרכיבין התאינה בערמון, ופירות היוצאין מן ההרכבה ההיא נקראין תאיני דולבי, ויש אומרים על השקמה מרכיבין התאינה, והפירות נקראין בלעז סיקומורי, כלומר סיקא תאינין מורי תותים, וגרסי' בשביעית פ"ט סימן לשפילה שקמין". בגלל דמיונה של השקמה לתאנה ולתות סברו הקדמונים שהיא בת כלאים של שני מינים אלו ומכאן השם השם המדעי sycomorus (תאנה = syco, תות = morus).

בתרגומים הארמיים השקמה נקראת שקמין או שקמיא (למשל, "וִיהַב מַלְכָּא יַת כַּסְפָּא בִּירוּשְׁלֵם כְּאַבְנַיָא וְיַת אַרְזַיָא יְהַב כְּשִׁקְמַיָא דְבִשְׁפֶלְתָּא לִסְגֵי", תרגום יונתן, מלכים א' י כ"ז). הפשיטתא תירגם שקמא. רס"ג ואבן ג'נאח תירגמו "ג'מיז" שהוא השם הערבי של השקמה עד היום (ייתכן וקיים קשר בין השם הערבי ובין ה"גמזיות" המוזכרות בספרות חז"ל). באבן עזרא (עמוס, שם) אנו מוצאים: "... ובלשון ישמעאל גמין גם שקם וכו'". ייתכן וקיים כאן שיבוש ובמקום "גמין" צ"ל "גמיז". פירות השקמה – הפגות נקראו בלשון חכמים "בנות שקמה" וכך אנו מוצאים למשל "הקלין שבדמאי השיתין והרימין והעוזרדין ובנות שוח ובנות שקמה וכו'" (דמאי, שם). אשתורי הפרחי מנה בספרו "כפתור ופרח" את שמות פגות השקמה שהיו מקובלים בימיו: "בנות שקמה והם תאנים מדבריות אלג'ומיז ובלשון אחרת תאני פרעה".
 

מהו "בולס שקמים"

על פי תרגום יונתן, שאותו ציטט רב יוסף (1), בולס שקמים הוא בעליו של מטע עצי שקמה: "... אֲנָא אֲרֵי מָרֵי גֵיתֵי אֲנָא וְשִׁקְמִין אִית לִי בַשְׁפֶלְתָּא וכו'". לאור העובדה שהפועל "בולס" מופיע פעם בודדת בפסוק בעמוס ביחס לשקמה, ואיננו מציין בעלות על מטעים אחרים, עלינו לבחון באיזו מידה הפירושים השונים מתארים פעולה ייחודית המאפיינת את עץ השקמה או את פגותיו (פירותיו).
 

"בולס שקמים" = מחפש

"ובולס שקמים - מחפש בשקמים לראות איזה עתו לקוץ כדי להוסיף ענפים, ואיזה ראוי לקורות, שכן דרך שקוצצין בתולות השקמה. ובולס כמו ובולש אלא שעמוס מגמגם בלשונו שכך אמרו למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו וישראל קוראים אותו פסילוס כדאיתא בפסיקתא".

לאחר שפירש שמקור הפועל "בולס" הוא בפועל "בולש" היה על רש"י להתמודד עם שתי שאלות שהראשונה בהן נוגעת להערתי לעיל. ראשית הוא טרח להסביר במה התייחדו עצי השקמה שדווקא בהם היה צורך "לבלוש"? וכי מיני עצים אחרים אינם עומדים לקציצה למטרות שונות? בתשובה לשאלה זו הזכיר רש"י את המנהג לקצוץ את בתולות השקמה על מנת לגרום להן לפתח קורות. החיפוש במטע נועד, אם כן, לאתר ולהבחין בין עצים בהם יש לקצוץ קורות לבין בתולות שקמה שיש לגדוע ולהותיר את ה"סדן" (ראו עוד במאמר "ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת השקמה"). השאלה השניה שאיתה התמודד רש"י היא כיצד "בולש" הפך ל"בולס" וכאן ציטט את המדרש שתיאר את עמוס ככבד פה: "... אלא שעמוס מגמגם בלשונו שכך אמרו למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו וישראל קוראים אותו פסילוס וכו'". מקור המונח פסילוס הוא ביוונית ומשמעותו "מגמגם"(2). שאלה מתבקשת היא אם אכן עמוס היה "עמוס בלשונו" והחליף "ש" ב – "ס" כיצד לא החליף את ה"שקמים" ב"סקמים"?

גם המלבי"ם ב"ביאור המילות" פירש ש"בולס" הוא "בולש" כלומר "חפש" אלא שבניגוד לרש"י הוא סבר שמטרת החיפוש היא לצורך טיפול בעצים: "בוקר. מענין בקר יש לי בקר: ובולס, כמו בולש. שהוא תרגומו של חפש, מעיין בשקמים שיצמחו היטב". אין בפירוש זה הסבר מספק מדוע דווקא חיפוש לצורך טיפול בעצי שקמה נקרא "בולס". הרד"ק מוסיף סיבה שלישית לחיפוש בין השקמים והיא לקיטת הפגות(3). "בולס – יש מפרשים כמו בולש בשין מתרגום ויחפש ובלש כלומר לוקט שקמים למאכל בקריו וכו'". ייתכן שללקיטת פגות השקמה יש שם ייחודי והוא "בליסה" בדומה לפעלים השונים המציינים איסוף יבול של עצי פרי ממינים אחרים. תמיכה בגישה זו ניתן לקבל מהמחקר המודרני בהצעתו של שטיינר(4) הטוען ש"בולס" נגזר מהמילה "בַלַס" שמשמעותה בערבית תימנית ובאתיופית היא תאנה והכוונה לקוטף תאנים או למערבן עם "מאכל אחר". השקמה נחשבה למין גרוע של תאנה ולדעתו מקור השם רומז למוצא השקמה בתימן.  
 

 "בולס שקמים" = מערבב

פירוש אחר למשמעות "בולס" הוא "עירבוב" וכך פירש הרד"ק: "בולס ... או פירוש מערב השקמים עם דברים אחרים לצורך בקריו, ובדברי רז"ל דבר מעורב יקרא בלוס כמו שאמר שכן עני אוכל פיתו מעיסה בלושה, פירוש שנילוש הקמח והסובין והמורסן ביחד לפי' מצטרפין הסובין והמורסן עם הקמח לשעור חלה ושקמים הוא מין ממיני התאנים וי"ת ארי מרי גיתי וגו'". כך פירשו גם המצודות: "כי בוקר אנכי - אני בעל בקר ואינני צריך לשכר ואני כל היום מערבב שקמים עם דברים אחרים למאכל הבקרים ואין אני עוסק בהכנת הנבואה ולמודה" (מצודת דוד) ובמצודת ציון: "ובולס - ענין בלילה וערבוב ובדרז"ל שכן עני אוכל פתו מעיסה בלוסה (שבת עו)". ייחודן של פגות השקמה, בהשוואה לעצי פרי אחרים, בהקשר הפסוק הוא איכותן הירודה הגורמת להעדפן למאכל בהמה ומכאן הצורך לערבן עם מאכל אחר.
 

"בולס שקמים" = מייבש

הסבר נוסף לפועל "בולס" אנו מוצאים בפירושו של אבן עזרא (עמוס, שם): "ומלת בולס אין לה חבר ובלשון ישמעאל כמו מיבש וכו'". לדעתו פגות השקמה עברו תהליך ייבוש בדומה להפיכת תאנים לגרוגרות. 
 

"בולס שקמים" = פוצע שקמים

ההצעה המקובלת ביותר היא ש"בולס שקמים" הוא פוצע פגות השקמה לצורך זירוז הבשלתן, הגדלתן והמתקתן. הצעה זו היא על פי תרגום השבעים, הוולגטה ופירוש הגאונים. ה"בליסה" מגרה את פגות השקמה להפריש את הגז אֶתֶן (אתילן) המחיש את תהליך ההבשלה(5). חיתוך הפגה ימים אחדים לפני ההבשלה גורם להתפתחות מהירה בגודל ובמתיקות ונמנעת התפתחות צרעות וזחלים המאכלסים בדרך כלל את הפירות כחלק ממחזור החיים של הפגות(6). הבליסה הופכת את פגות השקמה לפרי בעל ערך כלכלי משמעותי כפי שניתן להסיק מהמשנה בדמאי (פ"א מ"א). במשנה זו אנו לומדים על קיומן של "בנות שקמה" "מוסטפות" החייבות במעשרות, גם במקרה של ספק ("דמאי"), בניגוד ל"בנות שקמה" המנויות בין ה"קלין שבדמאי" שדמאן פטור. "מוסטפות"(7) הן פגות מבולסות (סטף בארמית הוא חרוץ או בקוע). ללא סיטוף הפגות ראויות למאכל רק בשעת הדחק וחזקתן שהן הפקר: "גמ' אמר רבי יוחנן: לפי שרוב מינין הללו אין באין אלא מן ההפקר לפיכך מנו אותן חכמים וכו'" (ירושלמי, וילנא, דמאי פ"א). לאחר שסוטפו הרי הן פרי טוב למאכל שחייבים לעשרו גם בדמאי.

אמנם הפגות המוסטפות ראויות למאכל אך מעמדן נחות בהשוואה לפירות אחרים ולכן מפרישים מהן תרומה בשיעור "עין רעה" (תרומות, פ"ד מ"ג): "אילו ניטלין אחד מששים ... והחרובין וגמזיות ותרמוסין ושעורין אידומיות וכו'" (תוספתא, תרומות, ליברמן, פ"ה הלכה ז'). הר"ש ליברמן (תוספתא כפשוטה, שם) מוכיח מהלכה זו שגמזיות הן פרי לכאורה בניגוד לגאונים שפירשו שגמזיות הן ענפים. הוא מיישב את הסתירה בכך שהשקמה, בדומה לחרוב, מוציאה פירות גם מהגזע עצמו ולכן חז"ל קראו לפרי גמזיות. פגות השקמה גדלות כאשכולות בעלי עוקצים התלויים על גזע העץ (תמונה 1). ליברמן מוכיח את דבריו מהתוספתא (ערכין, צוקרמאנדל, פ"ה הלכה א'): "... הקנים והזמירות ופירות שקמה בתוכה הרי הן כפירות". מהלכה זו משתמע שפירות שקמה, גמזיות, דומות לקנים וזמורות.

כנראה שגם התאנה השייכת אף היא לסוג פיקוס טופלה באופן דומה על מנת לשפר את איכות הפרי: "סכין את הפגים ומנקבים אותם עד ראש השנה..פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית, לא סכין ולא מנקבין אותן. רבי יהודה אומר מקום שנהגו לסוך - אינן סכין מפני שהיא עבודה וכו'" (שביעית פ"ב מ"ה). מפרש הרמב"ם: "סכין את הפגין, סכין את הפירות הפגין כדי למהר בשולן. ומנקבין אותן, שעושין בהן נקבים, וכן דרך תאנים של קצת מקומות אצלינו שאינן מתבשלין עד שסכין קיסם ונוקבין בו קצה כל גרגר מהם. ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' שמעון"(8).

טכניקת הבליסה היתה מקובלת כבר במצרים העתיקה כפי שניתן להסיק ממציאתן של פגות מיובשות הנושאות את סימני החיתוך האופייניים באתרים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים. הבליסה הוזכרה בכתבי חוקרי הטבע היוונים והרומאים. תאופרסטוס כתב: "... הפרי מבשיל לאחר שמגרדים את פניו בציפורני ברזל וכו'". פליניוס הוסיף: "... פרי התאנה המצרית (השקמה) אם אין חותכים בו חתכים בוו עשוי ברזל אינו מבשיל ... אם אין פוצעים את הפרי דוחקים הפירות החדשים את קודמיהם בעודם בוסר וגורמים לנשירתם וכו'". פעולת הבליסה עדיין מקובלת במצרים ובקפריסין. בארץ לא נהוגה בליסה משום שזני השקמים התחלפו במהלך הדורות וכיום הזנים המקומיים הם פרתנוקרפיים, כלומר מתפתחים ללא הפריה ומבשילים ללא בליסה. על מועד העלמות הזנים עם הפירות ה"מבולסים" הדעות חלוקות. לדעת י. גליל הדבר התרחש לאחר חתימת התלמוד, התפוררות הישוב היהודי והתחלפות האוכלוסיה שבאה בעקבותיה. לדעת ז. עמר היו נפוצים בארץ לפחות בתקופה המוסלמית הראשונה שני שקמה שונים וביניהם גם זנים "מבולסים". כהוכחה לדבריו הוא מביא את דבריו של רב האי גאון (939-1038) שצוטטו על ידי רבי יהודה אבן בלעם בן המאה ה – 11 לפירוש המילים "בולס שקמים" שתרגומם לעברית הוא: "חתיכת השקמים היא מלאכה ידועה בארץ ישראל".

בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל נהגו כפריים ערבים לאסוף את פירות השקמה בכמויות גדולות ואף למוכרם בשווקים וכל זאת ללא בליסה אך איכותם לא הייתה גבוהה. פרופ' א. דנין מספר שבאחד מסיוריו אל נחל שקמה ליד קיבוץ ארז, בשנות ה- 1960, מצא גזע של שקמה בו חלק מהפגות נראו חתוכות לאורכן. הוא שיער שהבליסה התבצעה על-ידי אחד הפועלים שבאו לארץ מרצועת עזה והיה מעוניין להביאן כמזון נוסף לבני משפחתו. הוא לא השתמש בסכין בליסה ייעודית אלא פשוט חתך בסכינו חתכי אורך (ראו תמונות במאמרו "שקמים ועוד מיני פיקוס".  כשקראתי את מאמרו של דנין תמהתי מדוע היה צריך אותו פועל לבצע בליסה בזן מקומי שהוא ללא ספק פרתנוקרפי. לענ"ד סימני החיתוך שראה א. דנין אינם קשורים לבליסה אלא תוצאה של התבקעות ספונטנית תוך כדי התפתחות הפגות כפי שניתן לראות בפגות בצידה הימני של תמונה 1 שצולמה בקבוץ פלמחים. סימני חיתוך אלו עשויים להסביר את פירוש הריבמ"ץ (הערה 8) שכתב: "מסוטפות שנתבשלו באילן עד שנתבקעו מאיליהן".
 

תמונה 1.  שקמה - פגות		תמונה 2.  פגות שקמה  בחתך אורך

תמונה 3. הצרעה סיקופאגה – אורך צינור ההטלה כמעט שווה לאורך הגוף כולו.          צילם: ידידיה מנדלבאום
 

הרחבה

שקמת הבר נפוצה מאד היום במזרח אפריקה מסודן עד דרום אפריקה עם חדירה גם לתימן. העצים הגבוהים גדלים ליד מים וליד אגנים של אפיקי נחלים ארעיים המהווים מרכיב בנופי הסוואנות. שרידים של שקמה מתחילים להופיע במצרים החל מהתקופה הקדם שושלתית. הממצאים העתיקים ביותר הם מ - 3650-3900 לפנה"ס. זמן לא רב מאוחר יותר (3,000 לפנה"ס) מופיעים שרידי שקמה בכמויות גדולות בחפירות שונות במצרים. החל מהתקופה השושלתית הקדומה השקמה הייתה (ועודנה) גידול מוערך בעמק הנילוס התחתון. היא מספקת באופן קבוע פגות מתוקות ועץ (timber) בעל ערך גבוה. מחוץ למצרים היתה לשקמה תדמית ירודה יותר אם כי היא הוכנסה לחלקים החמים של ארץ ישראל ובמידה מצומצמת יותר לכמה אתרים בחופי הים התיכון (לבנון, קפריסין וטוניסיה).

בכל מרחב תפוצתה הטבעי השקמה מתרבה באופן מיני וההאבקה מבוססת על פעילות צרעה סמביונטית הנקראת צרטוסולן. פרחי השקמה סגורים בתוך מצעית קעורה (תמונה 2) ולכן האבקתם תלויה בפעילות הצרעה צרטוסולן. צרעה זו חודרת לפגות השקמה ומטילה ביצים בשחלות הפרחים הנקביים ובה בעת מאביקה חלק מהפרחים בעזרת אבקה (תאי מין זכריים) שהביאה איתה מהפגה שבה נולדה. שיטה האבקה זו ייחודית לכל הסוג פיקוס ודומה לשיטת ההאבקה בתאנה. צרעה זו איננה קיימת במצרים וישראל ולכן השקמה איננה מייצרת בארץ זרעים ורבייתה אל-מינית בלבד. ריבוי לצורך גידול חקלאי מבוסס על רביה אל – מינית (השרשת ייחורים).

בתמונה 3 ניתן לראות את הצרעה סיקופאגה (הנפוצה בארץ) הדומה במבנה לצרטוסולן. שתי צרעות אלו חיות בפגות השקמה אלא שבניגוד לצרטוסולן הסימביוטית הרי שהסיקופאגה טפילה. צינור ההטלה שלה ארוך במעט מצינור ההטלה של הצרטוסולן ולכן היא מצליחה להטיל את ביציה בכל שחלות הפגה. כתוצאה מכך הפגות אינן מייצרות זרעים אלא רק משמשות כ"מדגרה" לצאצאי הסיקופאגה.

אין ספק בכך שמצרים היתה האזור העיקרי שבו התפתחה השקמה למרות שכיום אין היא מתרבה שם באופן ספונטני. נראה שגם הפיכתה לגידול חקלאי התרחשה במצרים ומאז נכחדו בה אוכלוסיות הבר והצרעה צרטוסולן. אוכלוסיות טבעיות עדיין קיימות היום בשכנות למצרים בסודן.  
 

(1) אמנם על פי דברי הגמרא התרגום הוא של רב יוסף אולם למעשה המתרגם הוא התנא יונתן בן עוזיאל ("תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי", מגילה, ג ע"א). בגלל בקיאותו של רב יוסף בתרגום הוא נחשב כמתרגם כאמור ברש"י (קידושין, יג ע"א): "כדמתרגם רב יוסף - דהוה בקי בתרגום נביאים שתרגם יונתן בן עוזיאל וכו'".
(2) ר' יוסי אביב"י העביר אלי בהקשר זה את הלינק לערך "מיכאל פסילוס".
(3) ד. אשבל, דוחה בכל מכל את האפשרות שעמוס עסק בעצי השקמה משום שתפוצתם מוגבלת למקומות חמים ואין הם גדלים באזור ההר. לדעתו המונח "בולס שקמים" הוא מטפורי ומתייחס לאנשי אפרים החוטאים ומלאי הפשעים כפירות השקמה השורצים רימות. עמוס הגיע לבית אל על מנת לחפש ("לבלוש" – "לבלוס") את המעטים שעדיין לא חטאו על מנת להזהירם מפני העונש הממשמש ובא.
(4) ר"ש שטיינר, "בולס" ו"שקמים" (עמוס' ז י"ד): מילים שאולות מדרום ערבית עתיקה ועצים מיובאים מתימן", תימא ט' (תשס"ו), עמ' 17-44.
(5) כיום משמש הגז כדי לזרז הבשלה מלאכותית ("הבחלה") של פירות כגון תמרים, הדרים ובננות שנקטפו בעודם בוסר.
(6) בתחום התפוצה המקורי של השקמה מותנית יצירת הזרעים בחדירת צרעה (Ceratosolen) המקיימת יחסי הדדיות עם השקמה. בארץ ישראל צרעה זו אינה קיימת אך מאידך חודרות לפגות צרעות טפילות (Sycophaga) המטילות את ביציהן בשחלות הפרחים הנקביים והופכות את הפגות למדגרה עבור צאצאיהן אך אינן גורמות ליצירת זרעים.
(7) כאמור, על פי המחקר הפעלים "בליסה" ו"סיטוף" הם מילים נרדפות שמשמעותן היא חריצה או ניקוב של פגות השקמה אלא שעל פי הריבמ"ץ (דמאי, שם) הדבר נעשה מאליו: "מסוטפות. חוץ מן שקמין המסוטפות, ופי' מסוטפות שנתבשלו באילן עד שנתבקעו מאיליהן, ובלעז קורין שמן סטיפיצי". מפירוש הרמב"ם (שם) לא ניתן לדעת האם מדובר בפעולה חקלאית או שהפגות מתבקעות מאליהן.
(8) ראו עוד בעבודתו של ע. לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית. פרק התאנה. תשס"ט, עמ' 203-204. לקריאה לחץ כאן.
 

מקורות עיקריים:

. ברסלבי, 'עמוס נוקד, בוקר ובולס שקמים', בית מקרא יב,ג (תשכז) (עמ' 87-101(‬.
י. גליל, 'השקמה בתרבות ישראל', טבע וארץ, ח (תשכ"ו), (עמ' 306-320, 338-355).
ז. עמר, 'צמחי המקרא', הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 120-121).
ז. עמר, 'גידולי ארץ ישראל בימי הביניים', הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תש"ס (194-201).
י. פליקס, 'עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל', הוצאת מס, ירושלים תשנ"ד (161-167).

לעיון נוסף:

ייצוגה של השקמה בפסיפסים בארץ ישראל:
ע. אביטל, 'הגידולים והכלים החקלאיים בפסיפסים מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית מארץ ישראל', כרך המחקר, חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ד (עמ' 175-178). לקריאה לחצו כאן.
לשאלת תפוצתה של השקמה בארץ לאור מקום מושבו של עמוס ראו: י. שפנייר, 'בליסת שקמים באזור עין גדי: הערה בעקבות ממצא ארכיאולוגי', על אתר ו', הוצאת תבונות (תש"ס).
שקמה באתר צמח השדה
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.