הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תנן"; הוכחה ממשנה עדיפה על הוכחה מסברא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים לו ע"א
איבעיא להו: הני כהני, שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא?
למאי נפקא מינה? למודר הנאה,
אי אמרת דשלוחי דידן הוו - הא מהני ליה ואסור,
ואי אמרת שלוחי דשמיא - שרי, מאי?
...
תנן: הכהנים שפיגלו במקדש, מזידין - חייבין; הא שוגגין - פטורין, אלא שפיגולן פיגול;
אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו, היינו שפיגולן פיגול,
אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו, אמאי פיגולן פיגול? לימא ליה: שליחא שויתיך לתקוני ולא לעוותי!
אמרי: שאני גבי פיגול, דאמר קרא: +ויקרא ז+ לא יחשב לו, מכל מקום.
הערות על הסוגיה:
1.
גמ'.
איבעיא להו: הני כהני, שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא?
הסוגיה דנה בשאלה האם הכהנים -כעיקרון - נחשבים כשלוחי שמים או כשלוחי עם ישראל [ובעניינים מסויימים - כשלוחי היחיד] בעת עבודת הקרבנות ושאר מצוות התלויות בהם.
למאי נפקא מינה? למודר הנאה,
אי אמרת דשלוחי דידן הוו - הא מהני ליה ואסור,
ואי אמרת שלוחי דשמיא - שרי, מאי?
2.
הגמרא מנסה לפשוט ממשנתנו כ"צד" שסובר שהכהנים הם "שלוחי דשמיא":
ת"ש, דתנן: מקריב עליו קיני זבין כו'; אי אמרת שלוחי דידן, קא מהני ליה.
"תא שמע" ממשנתנו. /["תא שמע דתנן"/]
ביטוי זה - 8 מופעים בש"ס, ומשמעותו תמיד שבא לפשוט שאלה שהוצגה כ"איבעיא" [או: בעי].
3.
"ולטעמיך" - בא להקשות על ה"צד השני" מעניין שקשור ישירות לסוגיה:
וליטעמיך, ליתני: מקריב עליו קרבנות! אלא מחוסרי כפרה שאני,
דא"ר יוחנן: הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים, שנאמר: +ויקרא טו+ זאת תורת הזב, בין גדול בין קטן.
4.
"אלא מעתה":
קושיה מעניין - "מקור"/"דין" - אחר שקשור לסוגייתנו:
אלא מעתה, לר' יוחנן +ויקרא יג /יב/+ זאת תורת היולדת וגו' - בין קטנה ובין גדולה, קטנה בת לידה היא?
5.
והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן, שלש נשים משמשות במוך: קטנה, ומעוברת, ומניקה, קטנה - שמא תתעבר ותמות!
"תני רב ביבי קמיה דרב נחמן" - ברייתא לא מפורסמת. ומקשים ממנה על רבי יוחנן?
ההיא זאת תורת היולדת - בין פקחת בין שוטה, שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה, כדברי רבי יהודה; דתניא, רבי יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, וכל קרבנות שחייבת, שכך כותב לה: ואחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא.
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לו עמוד א
מתיב רב שימי בר אבא: אם היה כהן, יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו!
דם חטאתו של מצורע ודם אשמו של מצורע, דכתיב: +ויקרא יד+ זאת תהיה תורת המצורע, בין גדול ובין קטן.
6.
קושיה ממשנה במסכת גיטין. הקושיה היא על הצד שהכהנים הינם שלוחי "דידן":
הערה א: הרי כל קושיה על "צד" אחד מהווה הוכחה ל"צד" שני, ומדוע לעיל - בסעיף 2 - היה "תא שמע" להוכיח כצד אחד - שהכהנים הם שלוחי דשמיא - ולא הקשו על הצד השני.
הערה 2 ["חידוש"]: על כן נראה לחדש ש"עורך הגמרא" "סידר" את הסוגיה ואת עריכתה ואת קביעת לשונה באופן שנראה שהוא פוסק שהכהנים הם שלוחי דשמיא!
הערה 3:
תמיד הביטוי "תנן" מהווה פתיחה לקושיה מהמשנה האחרונה בסוגיה המדוברת, ואילו כאן מדובר בציטוט משנה ממסכת גיטין! [לא ראיתי מי שדן בכך!!! - אולי מתאים לכלל של "לשון נדרים משונה"]
תנן: הכהנים שפיגלו במקדש, מזידין - חייבין; הא שוגגין - פטורין, אלא שפיגולן פיגול;
אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו, היינו שפיגולן פיגול,
אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו, אמאי פיגולן פיגול? לימא ליה: שליחא שויתיך לתקוני ולא לעוותי!
אמרי: שאני גבי פיגול, דאמר קרא: +ויקרא ז+ לא יחשב לו, מכל מקום.
7.
בסופו של דבר - בסוגייתנו - לא נפשטה ה"איבעיא להו: הני כהני, שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא?"
8.
תוספות מסכת נדרים דף לה עמוד ב:
מיהו קשה אמאי לא פשיט ליה מההוא דפ' קמא דקידושין דף כג.) אמר רב כהנא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו קא עבדי
וי"ל דרוצה לפשוט ממשנה או מברייתא.
כבר הובא לעיל אצלי
תוס' שואל, הרי משמע מהגמרא במסכת קידושין שהגמרא שם פשטה את הספק והכריעה, שהכהנים הם שלוחי דשמיא=שלוח דרחמנא.
והוא עונה, שהגמרא בסוגייתנו רוצה לפשוט את הספק ממשנה או מברייתא ולא רק מסברא כמובא במסכת קידושין דף כג.
9.
אני מצרף מה שכתבתי על מסכת יומא דף יט:
תוספות מסכת יומא דף יט עמוד ב:
מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד כו' - תימה דבפרק אין בין המודר (נדרים דף לה:) מיבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו וקאמר ת"ש ת"ש טובא התם ולבסוף לא איפשיטא
ואמאי לא פשיט לה מדרב הונא בריה דרב יהושע דהכא
תוס' מביא סוגיה במסכת נדרים [סוגייתנו - נדרים דף לה] שהגמרא דנה ממש בשאלה שעליה מדבר רב הונא בריה דרב יהושע בסוגייתנו. הגמרא שם מנסה לפשוט את השאלה אם כהנים בעבודתם הם שליחי ישראל או שליחי הקב"ה, ומנסה לפשוט את הבעיה ממקורות תנאיים שונים [שכל אחד מהם מובא עם פתיחה של "תא שמע". וקשה על תוס' כי שם הגמרא מביאה משנה אחת עם פתיחה של "תא שמע" ואחר כך מנסה לפשוט ממשנה נוספת וללא "קידומת" של "תא שמע" אלא פותחת רק ב"תנן" - וראה לעיל בסעיף 6. אמנם אין בכך לפגום בעצם שאלת תוס'], ומדוע הגמרא שם לא הביאה את דברי רב הונא בריה דרב יהושע שקבע במפורש שכהנים הם שלוחי הקב"ה [="רחמנא"]!
י"ל דלא בעי למיפשט מדברי אמוראים אלא ממתני' וברייתא
עונה תוס' שהגמרא במסכת נדרים רוצה לפשוט את הספק דווקא מדברי תנאים [במשנה או בברייתא] ולא מדברי אמוראים. תוס' לא מנמק את תשובתו!
ונראה להסביר:
9.1
הגמרא שם במסכת נדרים לא הוכיחה מדברי רב הונא בריה דרב יהושע מפני שיתכן שמי שהציג את ה"איבעיא להו" חולק על רב הונא בריה דרב יהושע. שהרי פעמים רבות בש"ס נקבע שאין להקשות מאמורא על אמורא אחר, ובאותה מידה יש לומר שגם אין להוכיח מדברי אמורא אחד על דברי/שאלת אמורא אחר.
9.2
לכאורה ניתן לענות על שאלת תוס', שהגמרא שם במסכת נדרים לא הכירה את דברי רב הונא בריה דרב יהושע!
"רב הונא בריה דרב יהושע" – חבר של רב פפא. ותלמיד של אביי ורבא. למעשה הוא חי בדור [החמישי] שלפני חתימת התלמוד על ידי רב אשי ורבינא. ויתכן שהבעיה שהוצגה במסכת נדרים היתה קדומה יותר. הבעיה שם לא הוצגה על ידי אמורא מסויים והיא מוגדרת כשאלה של ה"סתמא דגמרא", ויתכן ש"סתמא" זאת היתה מדורות קדומים של האמוראים. בכל אופן תוס' לא סובר כך, אולי הוא סובר דווקא ש"שסתמא דגמרא" זו נכתבה דווקא בסוף תקופת האמוראים או אף מאוחר יותר [באופן כללי - זו מחלוקת חוקרי התלמוד!]
9.3
המשך דברי תוס':
וכי האי גוונא צ"ל אהא דמיבעיא לן בפ"ק דב"מ (בבא מציעא דף יז: ושם) ובפ' הכותב (כתובות דף פט:) אי אלמנה מן האירוסין אית לה כתובה ולא איפשיטא אף על גב דבכמה דוכתי בש"ס משמע בפרק נערה (שם כתובות מד. ושם) ובפרק האומר (קדושין דף סה. ושם) דאית לה כתובה כמו שהוכיח שם ר"י אלא לא בעי למיפשט אלא ממתני' וברייתא
תוס' מביא דוגמא נוספת בש"ס לעיקרון שהגמרא רוצה לפשוט מדברי תנאים ולא מדברי אמוראים. וגם שם הוא אומר:
9.4
תוספות מסכת בבא מציעא דף יז עמוד ב:
וכאן אינו רוצה להוכיח אלא מן ברייתא או מן משנה ולא מן מימראות האמוראים
מכאן ואילך תוס' מיישב את השאלה באופן אחר לגמרי, שהבעיא שם בגמרא לא לגמרי זהה לדין של רב הונא בריה דרב יהושע [וגם בדוגמא שהביא בדבריו ממסכת בבא מציעא הוא אומר שם הסבר אחר: "אי נמי הכי קבעי באלמנה מן האירוסין דלא תגבי בעדי..."]
9.5
ולא ברור האם תוס' בהסברו השני [בשתי הסוגיות] חולק על ההסבר הראשון וסובר שכן ניתן לפשוט בעיא בגמרא מתוך דברי אמורא ולא רק מתוך דברי תנאים.
ולי נראה דלעולם פשיטא ליה מדרב הונא בריה דרב יהושע דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן דווקא נינהו ולא שלוחי דרחמנא כלל מי איכא מידי כו' והתם מיבעיא ליה אי שלוחי דידן קצת דהוו להו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן או שלוחי דרחמנא דווקא והא לא מצי למיפשט מדרב הונא דאפילו אי שלוחי דידן נמי הוו מקרבי אף על גב דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא נינהו ומילתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר [לאו] שלוחי דידן נינהו לא נפקא מיניה מידי לענין מודר הנאה דבין אי שלוחי דידן דווקא נינהו בין אי שלוחי דרחמנא נמי נינהו אסור במודר הנאה דקא מהני ליה אלא נראה דנפקא מינה אי אמר בעל הקרבן לא בעינא דלקרביה [כהן] שבאותו משמר אלא כהן אחר אי אמרינן שלוחי דידן דווקא הא אמר לא בעינא ולא נקריב ליה כהן שבאותו משמר בעל כרחו ואי אמרינן שלוחי דרחמנא נינהו נהי נמי דמפרשינן אף שלוחי דרחמנא נינהו עיקרם שלוחי דרחמנא נינהו ולאו כל כמיניה לעכב על ידם שלא יקריבוהו כהני משמר.
הבעיה בסוגייתנו - מסכת נדרים דף לו - היא, האם הכהנים הם גם קצת שלוחי דידן.
10.
תוספת הסבר:
על קושיית תוס' ניתן לענות בפשטות. דברי רב הונא בריה דרב יהושע באו באמת כדי לפתור את ה"איבעיא" במסכת נדרים. ורב הונא בריה דרב יהושע פותר אותה לא על ידי הסתמכות על מקורות תנאיים אלא מכח סברא שיש לה תוקף [הסבר זה מתאים לעובדה שרב הונא בריה דרב יהושע חי בסוף תקופת האמוראים]. ותוס' כנראה סובר ש"עורך הגמרא" ידע כבר את דברי רב הונא בריה דרב יהושע ויכול היה לשבצם שם במסכת נדרים, ומכיוון שלא שיבצם כנראה שהיתה לו סיבה לכך - וכאן באים שני הסברי התוס'.
