סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 932
"אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה מורה..."
נדרים מט ע"ב
המטרוניתא ראתה את רבי יהודה שפניו מאירים, סברה שפניו של רבי יהודה מאירים, משום ששתה הרבה יין, שאלה כיצד יתכן ששכור מורה הוראות, ושיכור אסור לו להורות. אמר לה רבי יהודה: שתאמין לו אם טעם במשך כל השנה טיפת יין, מלבד יין קידוש, והבדלה, וד' כוסות של פסח, ומ - 4 כוסות של פסח חייב אני לחגור את צדעי משום מיחוש הראש שאוחז בי משתית 4 הכוסות מפסח ועד שבועות, אלא חכמת אדם תאיר פניו.
ה"שערי תשובה" בסי' תרצ"ה ס"ק ב' מוכיח מדברי הגמ' הלכה מעניינת: בשו"ע סי' תרצ"ה סעיף ב' נאמר: "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לבין ברוך מרדכי". הרמ"א מוסיף על השו"ע: "וי"א דאין צריך להשתכר כ"כ אלא ישתה יותר מייעודו ויישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לשמים". השע"ת שם בס"ק ב' כותב כך: עי' בסידור "עמודי שמים" לגאון היעב"ץ שכתב לאביו הגאון ז"ל, היינו, ה"חכם צבי" היה נוהג בימי בחרותו לקיים המימרא כפשוטו, ומי שהוא חלש בטבעו אין לו לשתות יותר מדי, וראיה לדבר ריב"א, ז"א היעב"ץ בסידור עמודי שמים מספר על אביו ה"חכם צבי" שקיים את המימרא כפשוטו, אבל הוא מוסיף: שאדם שמטבעו חלש אין עליו לשתות, והוא מביא ראיה לדבר מ"ריב"א" ואין היעב"ץ מבאר מה הראיה לדבר, ומה כוונתו באומרו "ריב"א". ממשיך השע"ת ואומר: "ואגלה סודו" של היעב"ץ "כוונתו במה שכתב ריב"א היא ר"ת רבי יהודה בר אילעי, שהרי רבי יהודה בר אילעי אמר בירושלמי וכן היא בבבלי בנדרים דף מ"ט "לא טעימנא אלא בפסחא וחוגרני צידעי", משמע דבפורים לא שתה, כיוון ששתיתו היה מזיק לבריאות גופו. הירושלמי במסכת שבת פ"ח, ובמסכת פסחים פ"י, מביא אותו סיפור בשינוי קל, שם לא נאמר: שרבי יהודה שתה מידי שבת בקידוש ובהבדלה, אלא ששתה רק 4 כוסות בפסח, בכל מקרה בין מהבבלי ובין מהירושלמי משמע: שרבי יהודה לא שתה בפורים, שהרי אם היה שותה יין בפורים היה עליו למנות גם את שתית היין בפורים, והרי זו ראיה שמי שטבעו חלש פטור מהל' שחייב אדם לבסומי בפורים.
בספר ליקוטי שפ"א מופיע קטע מעניין בהקשר לראיתו של היעב"ץ וכך נאמר שם: "יש לדחות ראיה זו דלכאורה קשה, מאי אמר וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת מאי פסקא שתשתהה חולשתו מחמת שתיתו בכל שנה דווקא עד עצרת לא פחות ולא יותר. והדבר צריך ביאור.
ונראה, דאמרינן בב"ב "יין - פחד מפיגו". ומתן תורה היה באימה וביראה ורתת וזיע, וע"כ כשהגיע עצרת חג מתן תורה, התעורר בקרב ליבו של רבי יהודה בר אילעי אימה ויראה של מתן תורה. אבל בפורים שהוא עצמו יום מתן תורה כדדרשינן בגמ' "קיימו וקיבלו, קיימו מה שקיבלו כבר", ע"כ אף ששתה הרבה בפורים, מ"מ תיכף ומיד היה פחד מפיגו, דהיינו האימה ויראה של מתן תורה שמתעורר בפורים מעין המאורע, וכיוון דבעי למנקט רבותא דחגר צדעו עד עצרת ע"כ לא נקיט רק שתית ד' כוסות בפסח, דבזה יש רבותא, דאע"ג שנחלש בסיבת שתייתו זמן רב כ"כ מפסח עד עצרת לא נמנע מלשתות , דאם חולשתו מפאת שתית פורים לא נחשבת לחולשה כלל, כי תיכף פג יינו. וע"כ לא נקיטנא.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
