סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"לישנא אחרינא"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

נדרים יח ע"א


שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל, ואכל - אינו חייב אלא אחת.
אמר רבא: אם נשאל על הראשונה - שניה חלה עליו.
ממאי? מדלא קתני אינו אלא אחת וקתני אינו חייב אלא אחת,
רווחא הוא דלית לה, כי מיתשיל על חבירתה חיילא.
לישנא אחרינא: חיובא הוא דליכא, הא שבועה איכא,
למאי הלכתא?
לכדרבא, דאמר רבא: נשאל על הראשונה - עלתה לו שניה תחתיה.

מבנה הסוגיה:

שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל, ואכל - אינו חייב אלא אחת.

1.
דינו של רבא:
אדם שנשבע פעמיים על אותו עניין:

אמר רבא: אם נשאל על הראשונה - שניה חלה עליו.

2.
הוכחה לרבא מתוך דיוק במשנתנו:

ממאי? מדלא קתני אינו אלא אחת וקתני אינו חייב אלא אחת,

מודגש בלשון המשנה שרק אינו "חייב" - מלקות - אלא אחת [על שתי השבועות], אבל משמע מכך, שעצם השבועה השניה קיימת.

2.1
וכיצד היא קיימת?

רווחא הוא דלית לה, כי מיתשיל על חבירתה חיילא.

מדובר בהגדרת המצב שהשועה השניה "תלויה" כל זמן שאינה יכולה לחול בפועל ולמעשה.

2.2
מי אומר את הנ"ל? רבא עצמו, או "סתמא דגמרא". אם ה"סתמא דגמרא" יתכן שלכן יש לפסוק כך להלכה.

3.
נוסח אחר למהלך הסוגיא:

לישנא אחרינא:

4.
הגמרא - "סתמא דגמרא":

חיובא הוא דליכא, הא שבועה איכא,

דיוק מהמשנה - כלעיל בסעיף 2.

5.

הגמרא שואלת מהי הנפקות של הגדרת השבועה השניה כ"חיובא... הא שבועה איכא"

למאי הלכתא?

6.
עונה הגמרא:

לכדרבא, דאמר רבא: נשאל על הראשונה - עלתה לו שניה תחתיה.

הכלל שנלמד מהדיוק במשנה - בסעיף 4 - מתאים לדינו של רבא!

6.1
האם רבא הסיק מהכלל הנ"ל את דינו, או שרבא אמר את דינו על סמך מקור אחר או על סמך סברא עצמאית.

7.

הגמרא מנסה ["לימא..."] להביא הוכחה לדינו של רבא:

לימא מסייע ליה: מי שנדר שתי נזירות, ומנה את הראשונה והפריש קרבן ונשאל עליה - עלתה לו שניה בראשונה!

8.

כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת.

הגמרא דוחה את ההכרח שבסיוע לדינו של רבא!

9.
מדוע בלשון הראשון הגמרא לא הביאה את נסיון ההוכחה מהברייתא - כפי שהובא בלשון השני.

9.
מה ההבדל ביו שני הלשונות בגמרא על תהליך הדיון כולו.

9.1
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד טז, שיש נפקא מינה בין שני הלשונות לגבי הדין כשנשאל על השבועה השניה לפני שנשאל על השבועה הראשונה - אם אפשרי. לפי הלשון הראשון - אי אפשר, ולפי הלשון השני - אפשרי.

10.
רמב"ם הלכות שבועות פרק ו הלכה יז:

שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום, או שאמר על ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה,
ונשאל על שבועה ראשונה והותרה הרי זה חייב משום שבועה שנייה,
וכן אם נשאל על השניה חייב משום שלישית, נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושנייה, נשאל על השנייה חייב משום ראשונה [ושלישית],
אם כן מפני מה אמרו אין שבועה חלה על שבועה שאם לא נשאל ואכלה אינו חייב אלא אחת כמו שבארנו

הרמב"ם פוסק כרבא - וכנימוק שבסעיף 2 לעיל.

הרמב"ם מדגיש את המקרה/הדין של רבא כעיקר, ואילו את הדין במשנתנו כ"משני".

10.1

מכך נראה לכאורה שהוא פוסק כלשון הראשון שדינו של רבא עומד ב"מרכז" לעומת הלשון השני שהדיוק בדין המשנה עומד במרכז. כלומר, לכאורה הרמב"ם לא פוסק כלשון השני - כ"לישנא אחרינא" [אעפ"י שכך נראית שיטתו הכללית בש"ס], ואולי כי אין כאן נפקא מינה ברורה [בגמרא עצמה] בין שתי הלשונות.

11.
הר"ן מסכת נדרים דף יח עמוד ב:

ולענין הלכה - קי"ל כרבא דנהי דאדחיא סייעתיה שמעתיה לא אדחיא

הוא מתייחס ללשון השני וקובע שלמרות שנדחתה ההוכחה "לטובת" רבא בכל אופן הלכה כמותו.

11.1
ונימוקו הוא:

ומתני' דהכא ודשבועות כותיה דייקי

ניתן ללמוד מהדיוק במשנתנו כרבא [ולכן אין בכלל צורך בהוכחה מהברייתא]. גם משמע ממנו שיותר הוא מסתמך - כעיקרון[?] - על הלשון השני ="לישנא בתרא".

11.2

דהתם בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כז:) נמי מסייעי לרבא ממתני' דשבועה שלא אוכל ככר זה וכו' וכדאיתא התם.

הוא אומר שגם במסכת שבועות דף כז הגמרא מביאה כך את ההוכחה לדעת רבא. אבל הוא לא מזכיר שגם שם ההוכחה נדחית [אמנם לא בדיוק כלשון בסוגייתנו].

ראה "מתיבתא" הערה כ.

12.
נראה לי להעיר: בסוגיה במסכת שבועות לא מובאת כלל הלשון הראשון שבסוגייתנו.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר