גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקס"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף ז ע"ב

מנין ההוכחה שדתן ואבירם לא נצטרעו במצרים - הא אפשר שנתרפאו בשעת מתן תורה?

אמר רב חנין אמר רב, השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו, ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי, שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה, ועניות כמיתה, שנאמר (שמות ד, יט) "[ויאמר ה' אל משה לך שוב מצרים] כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (ז ע"ב).

הנה פסוק זה נאמר אצל משה רבינו כשהיה במדין, והוא מוסב כלפי דתן ואבירם שהלשינו עליו בפני פרעה, והיות ועדיין לא מתו באותה שעה, לכן על כרחך לומר שבאו לידי עניות, ועני חשוב כמת, וכפי שמאריך הר"ן בפירושו על אתר: "ואע"ג דאמרינן התם (להלן סד:) ד'ארבעה חשובין כמת, עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בנים', הכא ודאי מעניות קאמר, דאין לומר שנסתמו, דהא כתיב במחלוקתו של קרח (במדבר טז, יד) 'העיני האנשים ההם תנקר', וליכא למימר נמי שהיו מצורעין, דהא כתיב (דברים יא, ו) 'ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בן ראובן אשר פצתה הארץ את פיה וכו' בקרב כל ישראל' (-והמצורע יוצא מחוץ למחנה, ואינו 'בקרב כל ישראל'), וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה, דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל" וכו' עי"ש. וכן פירשו עוד ראשונים (עי' פי' הרא"ש כאן; תוס' ע"ז ה. ד"ה אלא).

ובספר 'שאילת שלום' על השאילתות (פר' מצורע אות קג) להג"ר ישעי' פיק ברלין זצ"ל מובאת קושיית מהר"ש סקוטי על כך: "וכי נעלמה מהגדולים הנ"ל משנה ערוכה בנגעים (פ"ז מ"א): 'אלו בהרות טהורות, שהיו בו קודם למתן תורה, בנכרי ונתגייר, בקטן שנולד' וכו', ופירש הרב מברטנורה: 'אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם מתן תורה, מי שהיתה בו צרעת קודם מתן תורה, לא היה טמא מחמת אותו נגע לאחר מתן תורה, דכתיב (ויקרא יג, ב) 'אדם כי יהיה בעור בשרו' - פרט לזה שכבר היה', ואם כן אף אם היו דתן ואבירם מצורעים בעודם במצרים, אפילו הכי במעשה דקרח שהוא לאחר מתן תורה מותרים בתוך המחנה, ואין צורך שלוח מחמת נגעים מקודם מתן תורה".

לאחר שדן בארוכה בקושיא זו, כתב: "וכדי להציל במקום שיש מצילין להדר פני כל הגדולים, תוס' והרא"ש והר"ן, נאזרתי לומר, עפמ"ש תוס' במס' ע"ז (שם) בדבריהם... דהא אותן שנתרפאו כבר חזר למומן במעשה העגל (מקור הדברים הוא בבמדבר רבה ז, א)... ואם כן הסברא נותנת, הואיל שהמומין שקודם מתן תורה נתרפאו בקבלת התורה, וכשחטאו בעגל חזרו למומין הוי כפנים חדשות, וכאלו נתהוה בהן המומין לאחר מתן תורה", ולכן על כרחך צריך לומר שלא נצטרעו דתן ואבירם, כי אלמלי נצטרעו היו חוזרים למומן בחטא העגל, ולא היה שייך שיהיו במחלוקתו של קרח 'בקרב כל ישראל'.

בהמשך דן בתירוץ זה: "אפס לכאורה אי אפשר לומר הכי, דא"כ הא דכתיב 'כי יהיה' פרט לנגעים שקודם הדיבור, היכי משכחת לה, שהרי כולם נתרפאו בקבלת התורה, וממה נפשך, באיזה זמן אתי למעוטי, אי מזמן מתן תורה עד קודם מעשה עגל, הלא כולם נתרפאו בקבלת התורה, ואי אחר מעשה העגל, הלא אמרנו עכשיו דפנים חדשות בא, והוי כנגע שנולד אחר מתן תורה ומטמא", והאריך לבאר שהפסוקים שבתורה נאמרו לפי מה שיהיה בדרך הטבע, ולא על מה שיקרה בדרך נס, ומה שנתרפאו בשעת קבה"ת היה בדרך נס, וקרא לאו אניסא סמך, ודין זה נאמר בתורה אלמלא לא היה קורה הנס. ועעו"ש.

ה'ישמח משה' בפר' שמות (ד"ה ויאמר ה' אל משה במדין) הביא דברי ה'שאילת שלום', וכתב ליישב את הקושיא בדרך מחודשת: "דבאמת אם נסתלקה מכל וכל ואחר כך חזרה, ודאי דיש לה דין נגע חדשה, ולא מסתבר כלל לומר שיהיה לה דין נגע הישנה, רק האי דמתניתין ודאי משכחת שפיר, דהא ידוע דיסורין באים על עון, כמבואר במס' ברכות (ה.) 'אם רואה שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו', ובשבת (נה.) 'אין יסורין בלא עון', מיהו איתא במס' ברכות (שם) דיש יסורין של אהבה, פירש"י (ד"ה יסורין) דהקב"ה מיסרן בלא שום עון, כדי להרבות שכרן לעוה"ב. והנה מסתבר דמה שבא מחמת עון, נתרפא במתן תורה דאז נמחל הכל, אבל מה שהוא מחמת אהבה, מהיכי תיתי יגרע אהבתו ויתרפא, וזה נכון". ולכן שפיר אמרה התורה 'כי יהיה' – 'פרט לזה שכבר היה', להורות כלפי אלו שנצטרעו ביסורים של אהבה, שלא נתרפאו, שאינם מיטמאים בנגעים.

וממשיך וכותב: "אם כן לפי זה בדתן ואבירם אם נימא דנצטרעו, ודאי לא מחמת אהבה היה, דהא רשעים הם, רק היה כדי שלא יוכלו לבא אל המלך להלשין על משה, דאין מצורע בא לפני המלך, אם כן הם ודאי נתרפאו במתן תורה, וכשחטאו בעגל חזרו, אם כן הוי נגע חדשה, ואיך אמר אחר כך 'בקרב כל ישראל', ושפיר כתב הר"ן, כנ"ל ברור".

והנה, בפר' תזריע, כותב בדרך שונה, כי טעם הדבר שנתרפאו בשעת מתן תורה, מבואר במדרש רבה (שם) לפי שהיו רובן אז בעלי מומין על ידי העבודה במצרים, ואמר הקב"ה "אין זה כבודה של תורה שתינתן לדור בעלי מומים", נמצא אם כן "דלא נתרפאו רק מפני שהיו אז אותו הדור בעלי מומין, והיה גנאי שיהיו דור מקבלי התורה רובן ככולם בעלי מומין, לכך נתרפאו כולן... והנה לפי הצעה זו דלא נתרפאו רק מפני הגנאי שיהיו מקבלי התורה בעלי מומין, אם כן יתכן דאותן שלא היו בכלל מקבלי התורה, כגון קטנים יונקי שדים שאין בהם דעת לא נתרפאו, ואם כן איצטרך שפיר למעט נגע שלפני הדבור, בקטן שהיה בו נגע לפני הדבור דלא נתרפא, ולא קשה מידי" (עי"ש בהמשך. ולתירוצים נוספים בקושיא זו, ראה 'חתם סופר' בסוגייתנו; 'ישמח משה' פר' תזריע בפסוק אדם כי יהיה; שו"ת 'שואל ומשיב' מ"ק ח"א סי' קמב; 'כלי חמדה' פר' שמות; 'מקרי דרדקי' (פר' תזריע אות רצא); הגהות 'מצפה איתן', מהר"ץ חיות ו'ילקוט הגרשוני' בסוגיין).