הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ופליגא ד..."; "הלכה כרבי עקיבא מחברו"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים ז ע"א-ע"ב
מנודה אני לך וכו'.
אמר אביי:
מודה ר"ע, לענין מלקות שאינו לוקה, דאם כן, ניתני: ר' עקיבא מחמיר.
אמר רב פפא: בנדינא מינך - דכולי עלמא לא פליגי דאסור,
משמתנא מינך - לכולי עלמא שרי,
במאי פליגי?
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ז עמוד ב
במנודה אני לך,
דרבי עקיבא סבר: לישנא דנידויא הוא,
ורבנן סברי: לישנא דמשמתנא הוא.
ופליגא דרב חסדא, דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא,
אתא לקמיה דרב חסדא,
א"ל: לית דחש לה להא דרבי עקיבא,
קסבר: במשמתנא פליגי.
מבנה הסוגיה:
1.
מחלוקת במשנה בין "תנא קמא" ורבי עקיבא:
מנודה אני לך וכו'.
2.
אמר אביי:
מודה ר"ע, לענין מלקות שאינו לוקה, דאם כן, ניתני: ר' עקיבא מחמיר.
אביי סובר שלמרות שרבי עקיבא מסתפק [מחמיר] בלשון הרי זה רק לעניין איסור נדר אבל לא לגבי עונש מלקות ממש.
3.
אמר רב פפא: בנדינא מינך - דכולי עלמא לא פליגי דאסור,
"נדינא" - לשון נדר מדין ידות נדרים.
3.1
משמתנא מינך - לכולי עלמא שרי,
"משמתנא" - דיבור כללי של התרחקות ולא כנדר בכלל.
4.
במאי פליגי?
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ז עמוד ב
במנודה אני לך,
המחלוקת היא בלשון "מנודה":
דרבי עקיבא סבר: לישנא דנידויא הוא,
וכמו לעיל בסעיף 3 - לשון נדר.
5.
ורבנן סברי: לישנא דמשמתנא הוא.
"רבנן"="תנא קמא":
הם סוברים ש"מנודה" דומה ל"משמתנא" - הרחקה כללית ואינה נדר.
6.
לפי רב פפא רבי עקיבא מחמיר בלשון "מנודה".
7.
רב חסדא מפרש אחרת את המחלוקת במשנה בין תנא קמא ורבי עקיבא:
ופליגא דרב חסדא, דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא,
אתא לקמיה דרב חסדא,
הביטוי היה "משמתנא"
8.
רב חסדא פסק שני דברים:
8.1
א"ל: לית דחש לה להא דרבי עקיבא,
אין הלכה כרבי עקיבא!
8.2
קסבר: במשמתנא פליגי.
מכיוון שרב חסדא פסק שלא כרבי עקיבא משמע שהוא מסביר, שהמחלוקת במשנתנו בין "תנא קמא"="רבנן" ורבי עקיבא היא לגבי לשון "משמתנא".
9.
לפי רב פפא לעיל - בסעיף 3.1 - לגבי הביטוי "משמתנא" אין מחלוקת שמדובר בדיבור כללי של התרחקות ולא כנדר בכלל.
10.
רמב"ם הלכות נדרים פרק א הלכה כג:
האומר לחבירו מודר אני ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו, *
מופרש אני ממך משמעו שלא ישא ויתן עמו,
מרוחק אני ממך משמעו שלא ישב בארבע אמותיו,
וכן אם אמר לו מנודה אני לך או משמתנא ממך,
אבל אם אמר לו מודר אני ממך שלא אוכל לך,
או מופרש אני ממך שלא אוכל לך
או מרוחק אני ממך שלא אוכל לך
הרי זה אסור לאכול,
ואם אכל כזית מכל נכסיו לוקה משום לא יחל דברו.
11.
רבו דברי הפרשים בהסבר דברי הרמב"ם כמי הוא פוסק.
נתייחס רק לכללי פסיקה שעולים מדברי הפרשנים, בלי להסביר את הקשר המדוייק בין הרמב"ם לפרוש סוגייתנו.
12.
רדב"ז הלכות נדרים פרק א הלכה כג :
וכן אם אמר לו מנודה אני וכו'. אמרינן בגמרא אמר רב פפא בנדינא ממך דכ"ע לא פליגי דאסור
משמתנא ממך כ"ע לא פליגי דשרי
כי פליגי במנודה אני לך
ר"ע סבר לישנא דנדויא הוא
ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא
והלכה כרבנן
הילכך אין כאן נדר ומ"מ דלא גרע ממרוחקני ממך דמשמע דלא קאים בארבע אמותיו וזהו שסמך רבינו וכן מנודה אני לך וכו' להשוות דין מנודה למרוחק אני ממך:
משמע מדבריו שהרמב"ם פסק כפי הסברו של רב פפא במשנתנו וכרבנן, ולא כרבי עקיבא.
12.1
חשוב לציין שהגמרא והפרשנים בסוגייתנו מתייחסים אל ה"תנא קמא" במשנתנו כ"רבנן" - ראה לעיל בסעיף 5.
13.
כסף משנה הלכות נדרים פרק א הלכה כג:
... ומ"ש רבינו וכן אם אמר לו מנודה אני לך או משמתנא ממך. שם (דף ז':) אהא דתנן מנודה אני לך ר"ע היה חוכך בזה להחמיר א"ר פפא בנדינא ממך כ"ע ל"פ דאסיר משמתנא מינך לכ"ע שרי במאי פליגי במנודה אני לך ר"ע סבר לישנא דנידוייא הוא
והרא"ש גורס לישנא דנדינא הוא והיא הגירסא הנכונה
ורבנן סברי לישנא דמשמתנא
ופליגא דרב חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסי דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר לית דחש לה להא דר"ע קסבר במשמתנא פליגי
וכתבו הרא"ש והר"ן דלית הלכתא כר"ע מדאמרינן ליה דחש לה
ועוד דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו.
אבל רבינו פסק כר"ע
הוא טוען, שהרא"ש והר"ן פסקו שלא כרבי עקיבא [כפי פסקו של רב חסדא].
13.1
אבל הרמב"ם פסק כרבי עקיבא - כנראה שהיתה גירסא אחרת בידו.
והוא מסביר מדוע הלכה כרבי עקיבא [לפי מה שהוא מסביר בדברי הרמב"ם]:
ונראה שטעמו מדאמרי' בגמ' אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות דאינו לוקה דאם כן ר"ע נמי מחמיר
ומדמפרש אביי מילתיה משמע דס"ל כוותיה
הלכה כרבי עקיבא כי אביי הסביר את משמעות שיטתו. זאת אומרת שאמורא רשאי לפסוק בניגוד לכלל שהלכה כרבי עקיבא מחברו ולא מחבריו.
גם ברור מכל הפרשנים כאן ש"תנא קמא" נחשב כ"רבים"="חבריו" ולא כתנא יחיד.
וכתבו הרא"ש והר"ן דהא דאמרינן נדינא ממך דוקא בדאמר שאני אוכל כדאמר שמואל גבי מודרני ממך מופרשני ממך וכו' ונדינא מינך דכוותייהו שהוא לשון הרחקה כתבו שכן דעת הרמב"ן. ומ"ש רבינו דכשאמר מנודה אני לך או משמתנא מינך ולא אמר שאני אוכל לך לא ישב בארבע אמותיו לטעמיה אזיל שפסק במרוחקני ממך ולא אמר שאני אוכל לך משמעו שלא ישב בארבע אמותיו ומנודה אני לך או משמתנא לך לא גרעי ממרוחקני ממך וסובר דכיון דמנודה אני לך בהדי מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך איתניא לדידהו נמי וכי היכי דבהנהו אמר שמואל דלא מיתסר באכילה עד שאמר שאני אוכל לך לר"ע לא מיתסר באכילה עד דאמר שאני אוכל לך
וכבר נתבאר שרבינו פוסק הלכה כר"ע וסובר ז"ל דכי א"ר פפא בנדינא מינך כ"ע ל"פ דאסור היינו באומר נדינא מינך סתם כלומר ואינו אומר שאני אוכל לך וא"כ ע"כ אסור דקאמר בהנאה הוא דאי באכילה לחוד מהי משתמע, ומדנקט גבי שלא אוכל מנודה אני לך ושביק למשמתנא לך דהוא בר זוגיה משמע שסובר דכי אמרינן משמתנא מינך לכ"ע שרי היינו לומר שאם אמר משמתנא מינך שאני אוכל לך מותר בהנאה דלאו לשון יד נדר הוא אלא לשון שמתא.
עד כאן הוא מסביר שהרמב"ם מסביר כדעת רב פפא בסוגיה [ולא כרב חסדא].
13.2
אבל הראב"ד כתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול א"א (פירוש) אסור לאכול בד' אמותיו וכן משמתנא מינך שלא אוכל לך עכ"ל.
ונראה מדבריו קצת שגם דעת רבינו כן דשוים הם לכל דבריהם וגבי שלא אוכל לך נקט מנודה אני לך ומיניה נילף לאומר משמתנא לך וסמך על מה שהשוה אותם בתחלה היכא דלא אמר שלא אוכל לך
ולפי זה פסק כרב חסדא דאמר במשמתנא פליגי ודלא כרב פפא דאמר כ"ע ל"פ דשרי.
אפשר להסביר דווקא כרב חסדא.
13.3
וממ"ש הראב"ד אסור לאכול בד' אמותיו נראה דמנודה אני לך שלא אוכל לך שהיה חוכך בה ר"ע להחמיר לענין לאכול בד' אמותיו היא ולא לענין לאכול משלו ואין פירוש זה מוכרח במשנה דאדרבה איכא למימר דלענין לאכול משלו איתניא דומיא דמודרני מופרשני מרוחקני ממך שלא אוכל לך דאיתנו בהדה ולזה מטין דברי רבינו כפשטן. מצאתי כתוב יתכן לפרש כי נדינא ממך שלא אוכל לך משמע בין תוך ד"א בין חוץ לד"א דבכל ענין אסור ליהנות משלו ומשמתנא מינך שלא אוכל לך לא משמע אלא בתורת מנודה שלא אסר הנאתו עליו אלא תוך ד"א ובלשון מנודה פליגי אי משמעותו נדינא ואפי' חוץ לד"א משמע או כמו משמתנא ודוקא תוך ד' וכ"נ שפירש הראב"ד.
ולענין הלכה פסק כר"ע דאחמיר ומיהו ללקות אינו לוקה משום דמספקא ליה
ואף על גב דא"ר חסדא דאין לחוש לדר"ע ה"מ לפי סברתו שהיה סבור דבמשמתנא פליגי
אבל לפי האמת קי"ל כרבינא [ נראה שיש כאן שגיאה וצריך להיות "רב פפא"?] דבמשמתנא לא פליגי נקיטינן לחומרא כר"ע
ואף על גב דאין הלכה כמותו מחביריו אולי האי חבירו הוי...
הוא מעלה אפשרות מעניינת [כך נראה לי מדבריו] ש"תנא קמא" במשנתנו איננו "רבנן" ועל כן נחשב כ"יחיד", ולכן, הלכה כרבי עקיבא, לפי הכלל ש"הלכה כרבי עקיבא מחברו".
14.
הרב קאפח,"כתבים", ב, עמוד 574
מד הלכה נדרים ז ב :
אמר אביי מודה רע"ק לענין מלקות שאינו לוקה, דאם כן ניתני רע"ק מחמיר. אמר רב פפא בנדינא ממך כ"ע לא פליגי דאסור, משתמנא ממך לכ"ע שרי.
במאי פליגי, במנודה אני לך, דרע"ק סבר לישנא דנידויא הוא, ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא,
ופליגא ורב חסדא, דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסית דבריה דרב ירמיה בר אבא, אתא לקמיה דרב חסדא,
אמר ליה לית דחש להא דרע"ק, קסבר במשמתנא פליגי, ע"כ
ובזה נדחו דברי ר"פ דאמר במשמתנא מינך לכ"ע שרי.
הוא מסביר שלפי רב חסדא נדחו דברי רב פפא.
שיטת הרב קאפח הכללית היא, ששיטת הרמב"ם היא שהביטוי "ופליגא ד" - תמיד - בא לומר שהלכה כדיעה שמובאת אחרי הביטוי הנ"ל - ובסוגייתנו - כרב חסדא.
14.1
המשך דברי הרב קאפח:
ובהלכות נדרים פ"א הל' כג כתב: וכן אם אמר לו מנודה אני לך או משמתנא ממך משמעו שלא ישב בארבע אמותיו, ע"ש.
ואע"פ שלכאורה רע"ק יחידי לגבי חכמים ואין הלכה כרע"ק מחבריו, כאן שהש"ס פסק דלא כר"פ, למאי הלכתא אם לא לחוש לדברי רע"ק.
בגלל הביטוי "ופליגא ד..." משמע שהגמרא [="עורך הגמרא"] פסקה כרב חסדא.
ומכאן משמע שהגמרא פוסקת כרבי עקיבא אע"פ שהוא דעת יחיד - נגד "תנא קמא"="רבים".
ולפיכך פסק גם בפיהמ"ש "והלכה כר' עקיבה", ראה שם מהדורתי, שבמהדורא קמא היה "ואין הלכה כר' עקיבה" ותוקן והלכה.
ועיין כס"מ שנדחק בדבר, ועיין רדב"ז שנתב דברים לא נכונים וגרם להם כל הלחץ משום דלא שמיע להו כללא דידן.
והוא טוען שהרמב"ם עצמו כך כתב בפירוש המשנה.
15.
הערה כללית על מבנה סוגייתנו שלא מצאתיה בפרשנים: ההסבר של רב חסדא מובא אחרי הסברו של רב פפא [למרות שרב חסדא חי 2 דורות לפחות לפני רב פפא], וזה מעיד ש"עורך הגמרא" פוסק כרב חסדא.
ומתיישב לפי הרב קאפח לעיל.
