סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"תיובתא" - ותרוץ

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

נדרים ו ע"א


מיתיבי: הרי הוא עלי, הרי זה [עלי] - אסור, מפני שהוא יד לקרבן;
טעמא דאמר עלי - הוא דאסור, אבל לא אמר עלי - לא,
תיובתא דאביי!
אמר לך אביי: טעמא דאמר עלי - הוא דאסור, אבל אמר הרי הוא ולא אמר עלי - הרי הוא דהפקר, הרי הוא דצדקה קאמר.

מבנה הסוגיה:

1.

מיתיבי: הרי הוא עלי, הרי זה [עלי] - אסור, מפני שהוא יד לקרבן;
טעמא דאמר עלי - הוא דאסור, אבל לא אמר עלי - לא,

הגמרא מקשה על אביי מברייתא [מכח דיוק] שמשמע ממנה שידיים שאינן מוכיחות אינן ידיים, ואילו אביי אמר בסוגיה [בעמוד הקודם] שלפי כל התנאים "הוי ידיים" מלבד בגט שצריך בו עניין של "כריתות".

1.1
והגמרא מסכמת את הקושיה:

תיובתא דאביי!

כלומר, קושיה חזקה ביותר עד כדי דחיית שיטת אביי.

2.
למרות ה"תיובתא" אביי מתרץ:

אמר לך אביי: טעמא דאמר עלי - הוא דאסור, אבל אמר הרי הוא ולא אמר עלי - הרי הוא דהפקר, הרי הוא דצדקה קאמר.

ניתן לדייק מהברייתא באופן אחר, שלא מוגדר כ"יד" בכלל ולכן לא מועיל.

3.

והא מפני שהוא יד לקרבן קתני!

הגמרא מקשה מלשון הברייתא עצמה שלא ניתן לדייק כלעיל בסעיף 2.

4.
הגמרא מיישבת את דברי אביי באופן אחר:

אלא אימא: טעמא דאמר עלי - הוא אסור וחבירו מותר, אבל אמר הרי הוא - שניהן אסורין, דדלמא הרי הוא הקדש קאמר.

ניתן לדייק מהברייתא באופן אחר [אופן שלישי מתחילת הסוגיה] כך, שמתאים לשיטת אביי שידיים שאינן מוכיחות הן ידיים, ויש לפרש את לשונו לחומרא.

"אלא אימא" - דיוק

5.
למרות שהגמרא קבעה "תיובתא" - לעיל בסעיף 1.1 - בכל זאת היא חיפשה כמה אפשרויות להסביר את אביי.

6.
אני מצרף מה שכתבתי על מסכת ברכות גף כג:

בהקשר לביטוי "תיובתא" מובא בסוף עמוד הגמרא הקטע הבא:

בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה: מהו שיניח אדם תפיליו תחת מראשותיו? תחת מרגלותיו לא קא מיבעיא לי - שנוהג בהן מנהג בזיון, כי קא מיבעיא לי - תחת מראשותיו, מאי? - אמר ליה, הכי אמר שמואל: מותר, אפילו אשתו עמו.
מיתיבי: לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהם דרך בזיון, אבל מניחן תחת מראשותיו; ואם היתה אשתו עמו - אסור; היה מקום שגבוה שלשה טפחים או נמוך שלשה טפחים - מותר.
תיובתא דשמואל! תיובתא.
אמר רבא: אף על גב דתניא תיובתא דשמואל - הלכתא כוותיה.
מאי טעמא?
כל לנטורינהו טפי עדיף...

הגמרא מקשה על שמואל ומסיימת ב"תיובתא דשמואל תיובתא", ביטוי שלדעת כל הפרשנים משמעותו שדעת שמואל נדחתה לחלוטין. והנה בא רבא ודווקא פוסק כשמואל, ולא שרבא לא הכיר את הקושיה על שמואל, להיפך, הוא אומר במפורש "אף על גב דתניא תיובתא דשמואל – הלכתא כוותיה". ודבר זה הוא תמיהה גדולה. הפרשנים דנים בכך בהרחבה, ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קכז-קכח.
ביטוי זה מובא גם בדף הבא [ברכות דף כד], ושם ארחיב.

כאן אסביר רק נקודה אחת כללית ולא ספציפית לסוגייתנו:
מובא אצל בעלי הכללים שאמנם לפעמים למרות שיש "תיובתא... "תיובתא" ניתן עדיין לתרץ. וכנראה ההסבר הוא, שמדובר שאת המסקנה של "תיובתא" קבעו בבית המדרש כשהקשו על האמורא המסויים – בסוגייתנו – שמואל, ולכן אמוראים בדורות מאוחרים יותר היו רשאים למצוא תרוצים והסברים. ואילו כאשר הגמרא עצמה ["עורך הגמרא" או אפילו הסבוראים] מסכמת בנוסח "תיובתא... תיובתא" – זוהי דחיה סופית ורק לפרשנים שאחרי חתימת התלמוד אין רשות וכח לתת תשובות לקושיות מסוג זה [מתאים לדברי ה"מהר"ץ חיות" – "ילקוט ביאורים", שם].

אלא שקשה לי מדוע "עורך הגמרא" השתמש באותו ביטוי זהה כאותם אמוראים, והרי משמעותו שונה !!!

6.1
לפי האמור לעיל בסעיפים 5-6 ניתן לומר שבסוגייתנו את ה"תיובתא" אמרו בבית המדרש ולא בזמן של "עורך הגמרא".

ולפי זה יתכן לומר, שגם את הביטוי "אמר לך אביי" [פתיחה לתרוץ ה"תיובתא"] אמרו חכמי בית המדרש - ולא "עורך הגמרא".

6.2
אולם קצת קשה על האמור לעיל, לשם מה באה בכלל ה"תיובתא", הרי כל קושיה בש"ס היתה יכולה להסתיים ב"תיובתא"!

6.3
ואולי אפשר לומר, שמדובר בשאלה, כלומר, כוונת הגמרא לשאול האם באמת יש כאן "תיובתא" על אביי?

6.4
בסוגייתנו אפשר לומר הסבר מיוחד - בגלל המשך הסוגיה שאביי חזר בו, וממילא גם ה"תיובתא" באמת נשארת !!!

7.
המשך הגמרא בסוגייתנו - מסכת נדרים דף ו - הגמרא מוסיפה להקשות על אביי:

מיתיבי: הרי זו חטאת, הרי זו אשם, אע"פ שהוא חייב חטאת ואשם - לא אמר כלום;
הרי זו חטאתי, הרי זו אשמי, אם היה מחויב - דבריו קיימין;

8.
וגם כאן הגמרא מסכמת:

תיובתא דאביי!

9.

אמר לך אביי: הא מני? ר' יהודה היא.

כאן הגמרא לא מיישבת את ה"תיובתא" מבחינת התוכן, אלא מבחינת השיטה, כלומר, הברייתא היא בשיטת רבי יהודה כפי שהובא בתחילת הסוגיה, שרבי יהודה סובר שידיים שאינן מוכיחות אינן ידיים כלל, ואילו אביי עצמו סובר כרבנן.

גם כאן יש לומר, שאת התרוץ "אמר לך אביי" אמרו בבית המדרש [ולא בזמן "עורך הגמרא", וגם לא על ידי אביי עצמו].

10.
מקשה הגמרא מדברי אביי עצמו בדף הקודם:

והא אביי הוא דאמר: אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה!

11.
מסכמת הגמרא:

הדר ביה.

אביי חזר בו ממה שאמר בדף הקודם ["הדר ביה"], והוא מסכים שעניין ידיים שאינן מוכיחות אם הן נחשבות כידיים או לא תלוי במחלוקת רבי יהודה וחכמים ["תנא קמא"] - בדף הקודם.

ואביי סובר דווקא כרבנן - ומתאים ממילא לנאמר לעיל בסעיף 9.

12.
הגמרא מנסה לבדוק אם גם רבא חזר בו?

אלא לימא, רבא דאמר כרבי יהודה!

מאד קשה לי, מה הקשר, מדוע שרבא יחזור בו מהסברו בדף הקודם?

12.1
אולי אפשר לומר שהגמרא "רומזת" שהמסורת לגבי המחלוקת בין אביי ורבא לא היתה מבוררת - אפילו מבחינת ניסוחם - די צרכה.

13.
עונה הגמרא:

אמר לך רבא: אנא דאמרי אפילו לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות - אלא גבי גט, דאין אדם מגרש את אשת חבירו, אבל בעלמא בעינן ידים מוכיחות.

הגמרא מביאה את דברי רבא בדיוק כפי שרבא כבר אמר בדף הקודם.

מתאים לנאמר בסעיף הקודם - 12.1, הגמרא "מאשרת" את הניסוח של דברי רבא.

14.
סיכום מיוחד:
כפי שכבר כתבתי על כל דפי הגמרא במסכת נדרים [דפים א-ו]: הסוגיה עברה עריכה במטרה להרחיק את האדם מלנדור נדרים, ולכן אמרה כאן שאביי חזר בו, וממילא הגיוני שהלכה תיפסק כרבא, שידיים שאינן מוכיחות אינן ידיים וממילא הרבה נדרים בלשון כזאת תיתבטלנה!

15.
הערה נוספת לסיכום:
אולי ניתן לומר, שהמחלוקת בין תנא קמא ורבי יהודה [שמובאת בדף זה ובעיקר בדף הקודם] ובין אביי ורבא תלויה בכח המחשבה והרצון, האם הם "חשובים" יותר מפעולת הדיבור, או להיפך.
אביי סובר: המחשבה קובעת.

ורבא סבר: המעשה [הדיבור] קובע.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר