הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"עכשיו אינו מצוה לדור בא"י"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
כתובות קי ע"ב
ת"ר: הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות -
כופין אותה לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה,...
סוגייתנו - וכך - עד סוף הפרק - מהווה את אחד המקורות החשובים ביותר בהלכה לגבי מצות יישוב ארץ ישראל.
1.
דברי תוס' הבאים מצוטטים על ידי כל מי שעוסק בסוגיית יישוב "ארץ ישראל":
תוספות מסכת כתובות דף קי עמוד ב:
הוא אומר לעלות כו' - אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים
והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י
כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם.
היא אומרת לצאת כופין אותה - תימה מאי איריא בא"י אפי' בשאר ארצות נמי היאך תוכל לדוחקו לצאת ממקומו וי"ל דהכא אפי' מנוה הרע לנוה היפה.
האם הביטוי "בזמן הזה" הכוונה לזמן המוגבל של תקופת התוס', ובכל דור המצב יכול להשתנות, או שמשמעות הביטוי "בזמן הזה" - כלל התקופה שאחרי חורבן בית המקדש.
1.1
משמע מתוס' שיש שני נימוקים לכך ש"בזמן הזה" אין מצוה לדור בארץ ישראל, וממילא דין הכפיה בסוגייתנו איננו נוהג!
2.
נימוק ראשון: "אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים". לכאורה נימוק זה מתייחס רק לדין במשנה ובברייתא לגבי עליה מחוץ לארץ לארץ ישראל. לא ברור האם כוונתו גם לכך שדין זה לא נוהג לגבי עליה לירושלים ממקום אחר בארץ ישראל.
["סכנת דרכים"? באיזו רמה? סכנה וודאית? כמה אחוזים נפגעו? וגם לא להתפלל במנין? ולבטל הרבה מצוות.]
2.1
לפי נימוק זה הדין תלוי בתנאי הזמן, והתוס' מתכוון רק לתקופתו [ראה לעיל סעיף 1]. נראה שתוס' פוסק רק לבני דורו ולאנשי מקומו בלבד.
3.
הנימוק השני:
משמע מלשון תוס' שהוא באמת מתכוון לנימוק אחר.
הבחנה זו הינה בעלת משמעות. אם מדובר ששני הנימוקים - 2 ו-3 - הם שונים מתעוררת השאלה האם יש מחלוקת בין שני הנימוקים, או שכל נימוק בפני עצמו מצטרף ומסכים לנימוק האחר.
בנימוק זה הוא מתייחס לשתי נקודות:
3.1
הוא קובע: "והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י" - משמע שללא קשר לסוגייתנו - האם הבעל למשל יכול לכפות על אשתו לעלות לארץ ישראל - אין כלל מצוה לגור בארץ ישראל.
3.2
ולפי זה נראה מדבריו שאפילו מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ!
3.3
הנימוק לקביעתו הוא:
כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם.
קשה לקיים בארץ ישראל "כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם "
כוונתו כנראה לכך, שקשה לקיים בארץ ישראל כיום גם את ענייני ה"עשה" של מצות התלויות בארץ [למשל, הפרשת תרומות ומעשרות, שביעית] וגם קשה להישמר מ"לא תעשה" בעניינים אלה [כגון אכילת טבל, אי שמירה על קדושת שביעית וכד'].
3.4
לפי נימוקו זה של תוס' משמע שהכלל שלו "דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י" שייך לתקופות היסטוריות ארוכות יותר [מאשר אלו שתיארנו לעיל בסעיף 2.1].
וגם יתכן שלפי דבריו גם מי שכבר גר בארץ ישראל צריך לצאת ממנה... כי "אין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם"...
3.5
אבל יתכן שגם הוא מסכים שאם יהיה מצב שיהיה "קל" לקיים בארץ ישראל את המצוות התלויות בארץ אזי תחזור המצוה לדור בארץ ישראל למקומה המחייב [ובהקשר לסוגייתנו - יחזור דין הכפיה של הבעל כלפי אשתו - ולהיפך].
3.6
לפי הסבר זה נראה שתוס' סובר שעיקר מצות ישוב ארץ ישראל היא כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ!
3.7
כך משמע:
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יד עמוד א:
" דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך?
אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם, שנאמר: לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה לַמָוֶת נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע, לכן אחלק לו ברבים ...
4.
אבל על הסבר זה של תוס' "רבנו חיים" קשה, וכי בגלל שקשה לשמור שבת לכן לא נקיימנה? הרי אם יש מצוה לגור בארץ ישראל מה בכך שקשה לקיים את מצוותיה!
4.1
ואולי יש לומר, שבאמת מצות ישוב הארץ היא מצוה מיוחדת בכך, שאי קיום מצות שביעית עלול ח"ו לגרום לגלות, כמשתמע מפסוקי התורה:
רש"י ויקרא פרק כה:
(יח) וישבתם על הארץ לבטח - שבעון שמטה ישראל גולים, שנאמר (ויקרא כו לד) אז תרצה הארץ את שבתותיה והרצת את שבתותיה, ושבעים שנה של גלות בבל, כנגד שבעים שמטות שבטלו היו:
5.
ואולי ניתן לומר שתוס' מתכוון בכל דבריו רק לגבי הדין האמור בסוגייתנו - שהבעל יכול לכפות על אשתו לעלות לארץ ישראל - ולהיפך.
זהו דין "דרבנן", ולכן במקרים מסויימים חכמים "ביטלו" את תקנתם שלהם, וכך עשו כשיש סכנת דרכים. וגם חכמים אמרו שמכיוון שיש קושי לקיים את המצוות התלויות בארץ לכן אין טעם לכפות על האשה לעלות לארץ.
אבל אין בשני חלקי התוס' שום קשר לגבי אנשים ומצבים "רגילים".
5.1
לא ראיתי במקורות השונים מי שמפרש כך את דברי תוס'.
6.
כמה הלכות בשולחן ערוך בקשר לסוגייתנו:
שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן עה, סעיף ג:
בד"א, מח"ל לח"ל, מא"י לא"י; אבל מח"ל (טז) לא"י, <ב> כופין יג] יד אותה לעלות אפילו טו מנוה יפה לנוה הרע, יד] ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו עובדי כוכבים. טז (יז) אין מוציאין מא"י לח"ל, ואפילו מנוה הרע לנוה הטוב, ואפילו ממקום שרובו עובדי כוכבים למקום שרובו ישראל.
סעיף ד
אמר האיש לעלות לא"י, והיא אינה רוצה, יז (יח) תצא בלא כתובה. הגה: טו] (יט) אבל נכסי מלוג שלה ונצ"ב הקיימים, נוטלת; יח טז] ואם אינם קיימים, אם הוא הפסידן, נצ"ב א"צ לשלם, ונ"מ צריך לשלם. ואם נגנבו או נאבדו, נ"מ לית לה, ונצ"ב צריך לשלם. (במרדכי סוף כתובות בשם מוהר"ם) והא דכתובה אין לה, דוקא שנשאר בא"י, יט אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים (כ) להתיישב בחו"ל, צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתובה (ג"ז שם). אמרה היא: לעלות, והוא אינו רוצה, יוציא ויתן כתובה; וה"ה לכל מקום מא"י לירושלים, שהכל מעלין לא"י, ואין הכל מוציאין משם; הכל מעלין לירושלים, ואין הכל מוציאין משם.
6.1
סעיף ה
כ יז] יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לא"י, היינו בדאיפשר [ו] בלא סכנה, הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות, ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה, אם אין שם לסטים.
סעיף זה מתייחס לתוס' בסוגייתנו, אבל הוא מזכיר רק את הנימוק הראשון שבתוס'.
6.2
בית שמואל סימן עה ס"ק כ:
כ יש מי שאומר - ע' במ' ובהרא"ש בזה"ז אין כופין אותו אלא אותה
ולענין אם בזה"ז מצוה לעלות לא"י ע' בתו' סוף כתובות כתבו משם רבינו חיים
דאין מצוה בזה"ז
ובהרא"ש ואגודה וטור משמע דיש מצוה אף בזה"ז וע' פרישה:
משמע מכמה ראשונים שהם חולקים לחלוטין על תוס', ולדעתם גם בזמן הזה יש מצוה לעלות לארץ ישראל.
6.3
ואולי תלוי בכל דור ודור - כדברינו לעיל בעיף 2.1
7.
סוגייתנו מרחיבה מאד בעניין מעלתה של ארץ ישראל ובעניין מעמדה המיוחד של בבל. ואנו לא באנו אלא רק להסביר את דברי התוס' בסוגייתנו.
8.
בפרשנים מובא שתלמיד טועה כתב את דברי התוס' שבזמן הזה לא קיימת מצות ישוב הארץ.
9.
ומענין לציין, הסוגיה בדף הבא מרחיבה בעניין של שלושת השבועות, שמשמע מהם שאין בזמן הזה מצוה לעלות לארץ ישראל, אולם התוס' לעיל בסוגייתנו לא מתייחס לזה כלל.
9.1
לכן ברור, שתוס' מדבר על יחידים והסוגיה של שלושת השבועות מדברת על "רבים" [כגון, המעשה הציוני והקמת המדינה].
