סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

הניח מעותיו על קרן הצבי – צבי

 

"מתניתין. מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו, חנן אומר: איבד את מעותיו, נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: ישבע כמה הוציא ויטול. אמר רבי דוסא בן הרכינס: כדבריהם. אמר רבי יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי" (כתובות, קז ע"ב).
 

שם עברי: צבי    שם באנגלית:  Gazelle  שם מדעי:  Gazella sp

שם נרדף במקורות: טבי, טביא, אורזילא     שמות בשפות אחרות: ערבית – ע'זאל, ט'בי


נושא מרכזי: משמעות הביטוי "הניח מעותיו על קרן הצבי".


בפורום מובאת הערתו של הקורא המכנה עצמו "עם הארץ". הערתו הייתה: "הצבי חייה מהירה אבל על אותו משקל אפשר להגיד זנב הטייגר". "שואל כעניין ("עם הארץ") ומשיב כהלכה (הרב דוד כוכב)". יפה השיב הרב דוד כוכב בהסתמך על פירושו של רש"י במהדורה קמא וכך כתב הרב כוכב: "אי אפשר להניח על זנב, קרן הצבי הוא מתלה מצויין (עד שהוא רץ כצבי ונעלם). תשובה זו מבוססת על שיטת רש"י שכתב: "... על קרן הצבי שרץ עם מעותיו ואין מגיעו דכיון דפרנס את אשתו שלא מדעתו אין לו עליו כלום. רש"י במהדורא קמא". פירוש זה בסגנון מעט שונה מובא בתוספות יום טוב (כתובות, פי"ג מ"ב): "הניח מעותיו על קרן הצבי - שהצבי קל לרוץ כההיא דתנינן פרק ה' דאבות. הוי רץ כצבי ונמצא שזה שמניח מעותיו על קרן צבי הוא מזומן להפסיד שהצבי ירוץ קל חיש ולא יוכל להשיגו. ושמעתי שטבע הצבי להפיל קרנותיו לזמן ידוע ושמא יפילם באחת הגאיות או הפחתים ולא ימצאו". אכן הצבי מפורסם במהירות ריצתו כפי שמעידים מקורות נוספים. "... וַעֲשָׂהאֵל וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמואל ב', ב י"ח). בדברי הימים א' (יב ט') אנו מוצאים: "וּמִן הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל דָּוִיד לַמְצַד מִדְבָּרָה גִּבֹּרֵי הַחַיִל אַנְשֵׁי צָבָא לַמִּלְחָמָה עֹרְכֵי צִנָּה וָרֹמַח וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם וְכִצְבָאיִם עַל הֶהָרִים לְמַהֵר". מפרש רש"י: "וכצבאים על ההרים למהר - קלים היו במרוצתם כי דרכן של צבאים לרוץ על ההרים כשצדין אותם". בספרות חז"ל אנו מוצאים בנוסף למשנה באבות גם בספרי (דברים, עקב פיסקא ל"ז): "נחלת צבי, מה צבי זה קל ברגליו מכל בהמה וחיה כך פירות ארץ ישראל קלים לבוא מכל פירות ארצות וכו'". בגמרא בכתובות (קיא ע"א): "ומאי ונתתי צבי בארץ חיים? אנבוכד נצר הוא דכתיב, דאמר רחמנא: מייתינא עלייהו מלכא דקליל כי טביא!". הצבי קל הרגלים שימש כדימוי למהירות בה יגיע נבוכדנצר.

נקודה נוספת שכתב הרב כוכב היא "טייגר לא היה מצוי במקומם". טייגר הוא הטיגריס (Panthera tigris) ותפוצתו הנוכחית אכן לא כוללת את אזורנו. עד לפני כ – 100 שנים תפוצתו הייתה רחבה בהרבה וייתכן שהיא כללה גם את ארץ ישראל. תפוצת הטיגריס השתרעה בכל אסיה מטורקיה עד לחוף המזרחי של רוסיה. אמנם, מן הסתם, "עם הארץ" נקט בשם "טייגר" בנימת "מילתא דבדיחותא" אך אנצל את ההזדמנות להעיר הערה ביולוגית שיהיה בכוחה "להוציא אותנו מספק" נוכחותו של הטיגריס בארץ. לשם כך אנסח את שאלתו מחדש ובמקום "זנב הטייגר" הייתי כותב "זנב הברדלס". הברדלס היה, ללא ספק, בארץ ומהירותו עולה אף על זו של הצבי ("הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס"). הברדלס מסוגל להגיע ממצב עמידה למהירות של 63 קמ"ש תוך שניות ספורות, ולמהירות של 114 קמ"ש לאחר 20-30 מטרים בערך. מהירות הצבי מגיעה רק ל – 80 קמ"ש אך בניגוד לברדלס הוא יכול להתמיד בה זמן רב.

ברצוני להאיר את פירוש ה"שיטה מקובצת" (פירוש זה מופיע כפירוש השני המובא בתוספות יום טוב) שציטט הרב כוכב משום שלענ"ד כוונתו לא ברורה לכל הקוראים ואולי אף תמוהה מאד בעיניהם: "... ושמעתי דלהכי נקט על קרן הצבי, משום דהצבי כשמזדקן הקרן שלו מועיל הרבה, והוא הולך מקום שבל יראה ובל ימצא ותוקע קרנו שם באחד מנקיקי הסלעים כדי שלא ימצא לעולם כך שמעתי מפי חכמים דורשי רשומות". לא נוכל להבין את כוונת ה"שיטה מקובצת" אם לא נבהיר לאיזה בעל חיים כוונתו. כרוב ראשוני אירופה גם ה"שיטה מקובצת" סבר שה"צבי" הוא האייל (על החלפה זו ראו ב"הרחבה"). בניגוד למשפחת הפריים, בעלי הקרן (horn) הקבועה, שעליה נמנה הצבי הרי שקרן האיילים (antler) היא חד שנתית ונושרת בסוף עונת הרבייה. נחזור עתה לדברי ה"שיטה מקובצת": במשפט "משום דהצבי כשמזדקן הקרן שלו וכו'" יש לקבוע את הפסיק לאחר המילה "צבי" באופן שמשמעות המשפט תהייה שלא הצבי הוא המזדקן אלא קרנו. לקראת השרת הקרן מתייבש העור המצפה אותה ("מזדקן הקרן") ונושר קרעים קרעים. הצבי לא תוקע את קרנו ומסתיר אותה שהרי היא קבועה וחלק ממנו. לעומת זאת האיילים משירים את קרניהם במקומות שבדרך כלל האדם לא מגיע אליהם. העובדה שבשלבים מסויימים האיילים נראים בעלי קרניים ולאחר מכן ללא קרניים גרמה להתפתחות המחשבה שהם מחביאים את קרניהם. נקודה נוספת שעלינו לברר במה מועילה קרן האייל ("מועיל הרבה")? קרני האיילים נחשבות למועילות לכוח גברא והיה מקובל לטחון אותן ולשתותן (ראו עוד במאמרו של רונן רז. לקריאה לחץ כאן). על פי הפירוש של ה"שיטה מקובצת" האייל מעוניין למנוע את השימוש בקרניו על ידי האדם ולכן מסירן ומחביאן.

בעל "הון עשיר"(1) פירש באופן דומה: 

"הניח מעותיו על קרן הצבי. זהו אחד מג' דברי[ם] שנסתפקו התוספות כמ"ש בר"ה פ"ב משנה ח' (ד"ה כריסה בין שניה) ע"ש, וזאת נמי פירשה אותו חכם הקדמון וז"ל בליקוטים (שער מאמרי רז"ל מס' כתובות) שקבלה בידו שמדת הצבי להחליף הקרנות בכל ז' שנים, (וכשמחליף הקרנות) נוטל קרנו וחופר בארץ ומצניעו במקום מוצנע שא"א לשום אדם למצוא אותו ולכך נקט האי לישנא, עכ"ל בליקוטים. ונראה דה"ט דלא נקט בפירוש איבד מעותיו כחנן, לומר דכמו דקרן הצבי כל זמן שלא נטמן בקרקע יש תקוה למצוא המעות הנתנות עליו בקשר אמיץ, כך האשה הנמשלת לו כל זמן שלא נקברה שהיא בעצמה קבלה ההנאה יש תקוה שתשלם לו, דהא רוח חכמים תהיה נוחה הימנה כמו במחזיר חוב בשביעית, וזה הוא דבא לאשמו עינן" (הון עשיר, כתובות, פי"ג מ"ב).  

על פי קו המחשבה שמציגים ה"שיטה מקובצת" ובעל "הון עשיר" ניתן לפרש על פי "פשוטו של מקרא" ש"הניח כספו על קרן הצבי" הוא אדם שהניח מעותיו על קרנו של אייל וכשחזר לקחת את כספו גילה שהקרן נשרה ונעלמה יחד עם כספו. בעל "מלאכת שלמה" (כתובות ,שם) מסתייג בפירוש זה בטענה שאין צורך שכיס המעות לא ימצא יותר (בגלל הסתרת הקרניים על ידי ה"צבי") ואפילו אם הצבי יתפס על ידי אדם אחר או שהצרור יפול בדרך במקום שבעליו לא יכול להשיגו המוצא זוכה בו מטעם הפקר שהרי היה יאוש בעלים. בניגוד ל"מלאכת שלמה" המסתייג בלבד מפירוש ה"שיטה מקובצת" הרי ש"תוספות חדשים" (שם) דוחה את הפירוש בהסתמכו על סיפור המובא בירושלמי (שביעית, פ"ט): "... שאמרו לקיסר שדרך טבע של חיה שאינה מניחה מדינתה שנתגדלה בה ורצה לנסותה. מה עשה? לקח צביים וחיפה קרנותיהם בכסף ושלחם לאפריקא וחזרו כן לאחר ל' שנים עיין שם". גם אם הספור איננו משקף תאור ריאלי מדויק ניתן להסיק ממנו שה"צבי" איננו אייל משום שמסופר בו על בעל חיים שקרניו לא נשרו גם לאחר 30 שנה. לאחר שדחה את האפשרות שמדובר בבעל חיים בעל קרניים נושרות פנה ה"תוספות חדשים" לפרש באופן המתאים לצבי הנקרא בשם זה גם בפינו: "... ולי נראה משום דדרך הצבי כשרץ מהפך ראשו לאחוריו גם לפניו וכמ"ש במדרש וכ"ה בזוהר וא"כ כיון שמנענע תמיד ראשו לכאן ולכאן א"א שינוח דבר על קרנותיו זמן מה משא"כ בשאר חיות וק"ל (ממהורש"ח זצ"ל)". באופן דומה פירש גם בעל "תפארת ישראל" (שם):

הניח מעותיו על קרן הצבי. נ"ל דלשון זה טעמא דחנן קמ"ל, דדרך הצבי להפוך קרניו למטה לאחוריו כשירוץ, והמניח מעות על קרניו בחשבו שכשיתהפכו במרוצתו יפלו על הגב, טועה, דטפי מצוי שיפלו למטה מדלא הניחם על הגב, וכ"כ זה לא הלוה להאיש, רק חישב שכשיניחו חובו על האשה שישוב ויפול חוב התשלומין על הבעל מדר' נתן, וטעה, דאפ"ה הבעל פטור, והכי קיי"ל, מיהו בלותה בעדים לצורך מזונות, חייב בעל לשלם בשעבודא דר' נתן, ורק בחזרה אשה ומחלה לבעל חיוב מזונותיה, פטור [שם]".

בניגוד לפירושים המבוססים על רצון להתאימם לריאליה הרי שבעל ה"הפלאה"(2) (כתובות, קז ע"ב) פנה לכיוון לשוני לא לפני שדחה את הפירושים האחרים: 

"במתניתין: הניח מעותיו על קרן הצבי. עיין בפירושי המשניות שכתבו כמה פירושים בלשון זה וכולם דחוקים מאוד. ולפענ"ד נראה לפרש כפשטי', שריב"ז אמר יפה אמר חנן שהדין דין אמת שאין הבעל משלם לו כשיבא. ודקדק בדבריו שאמר איבד את מעותיו בלשון אבידה, ולא זכו בעיניו שאין לך צדקה גדולה מזה כי היתה עניה באותו שעה והיתה צריכה לחזור על הפתחים והוא פרנסה בכבודה בתוך ביתה, ואמרו חז"ל בצדקה שהקרן קיימת לעולם הבא. ויש לפרש לשון צבי כמו הצבי ישראל [שמואל ב' א יט] שהוא מצבן וקיומן של ישראל. וה"נ פירוש הניח מעותיו על קרן קיימת ומוצבת. ויש עוד לפרש לשון הצבי ע"ד שאמרינן לקמן דף קי"ב למה נמשלה א"י לצבי מה צבי אין עורו מחזיק בשרו אף א"י אינה מחזקת פירותי', וכן הוא בצדקה שאמר הכתוב [מלאכי ג י] ובחנוני נא וגו' עד בלי די שיבלו שפתותיכם מלומר די ואינו מחזיק את פירותיו. והיינו דאמר שהניח על קרן לעולם הבא ופירות מרובים עד בלי די בעולם הזה. ואפשר לומר דס"ל לחנן דכיון שהי' יכול ליתן לה דרך הלואה כפירש"י שלאחר שיבא בעלה תתבע אותו ותשלם לו, והי' יכול לגבות ממנה אח"כ, א"כ איבד מעותיו שנתן לה בחנם בלא הלואה, וריב"ז פליג עליו. ומצינו כזה פלוגתא דר"א ורבנן במסכת פאה [פרק ה' מ"ד] בעה"ב שהוא עובר ממקום למקום דר"א סבר שצריך שישלם כשיבא לביתו וחכמים אומרים עני הי' באותו שעה ורשאי ליקח בתורת צדקה לגמרי. וכן ס"ל לריב"ז דכיון שהי' עני באותו שעה יפה עשה שנתן בתורת צדקה. ולפ"ז א"ש טפי דבאמת אף אם הי' נותן לה דרך הלואה מצוה היא שמלוה על זמן ארוך בלא ריוח ופירות מעותיו, אלא [ד]בזה הקרן משתלם לו בעולם הזה ואינו אלא שכר הפירות לעולם הבא, אבל כשנתן דרך מתנה הקרן קיימת לעולם הבא ופירותיו אוכל בעולם הזה".
 

פירוש נוסף המערב שיקולים לשוניים הוא של היעב"ץ (רבי יעקב ישראל עמדין) בספרו "לחם שמים" (כתובות, שם):

"קרן הצבי לפירושא קמא דתי"ט נמי אתי שפיר דנקט קרן. מפני שהוא לשון נופל על הלשון. כלומר הניח קרן מעותיו (שנקרא הממון ג"כ קרן. ע"ש חזקו ועצומו. שמהראוי שיהא מובטח שלא ישיגו הפסד. ועוד כי זה כל מעשה תקפו וגבורתו של העשיר. ובהם הוא נוגח תימנה וצפונה. וכתוב הון עשיר קרית עוזו. שהיה ראוי שישתלם בראש) על קרן הצבי קל המרוץ מידו יבקשנו".
 

     
תמונה 1. סמל הדואר הישן          דור1845   תמונה 2. אייל נקוד    צולם בשמורת "שיר השירים" בכפר עציון

 

     
 תמונה 3. צבי ארצישראלי       צילם:  עוז ריטנר    תמונה 4. יעל נובי  - זכר        צילמה:  תהילה רענן

 
הרחבה 

הצבי במקורות

זיהויו של הצבי כבעל החיים הנקרא בשם זה גם היום מבוסס מאד. זיהוי זה מתבסס הן על השוואה לשפות שמיות אחרות והתרגומים והן על מאפייניו המשתמעים מהמקורות שהבולט בהם הוא תפוצתו הרבה בארץ. הצבי נקרא כך גם בארמית – טביא ובערבית וסורית – טבי ("צ" ו"ט" הן אותיות מתחלפות). כך תרגמו גם רוב המתרגמים כמו למשל אונקלוס ("... ודכיא ייכלוניה כבשר טביא ואילא", דברים, יב ט"ו), השבעים ועוד. הוולגטה תירגם Capream כלומר עז כנראה משום שהצבי לא היה באירופה (מאותה סיבה החליפו מאוחר יותר גם הראשונים בין הצבי והאייל). על שכיחותו אנו לומדים מכמה פסוקים שהבולט בהם הוא הפסוק המצוטט בסוגייתנו: "... אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו וכו'". העובדה שהצבי והאיל שימשו כדוגמה לבשר חיה מצביע על היותו חלק חשוב בתפריט של אותה עת. הצבי מוזכר יחד עם הצאן: "וְהָיָה כִּצְבִי מֻדָּח וּכְצֹאן וְאֵין מְקַבֵּץ וכו'" (ישעיהו, יג י"ד). על שכיחותו הרבה ניתן ללמוד גם מכך שהוא מוזכר בהקשרים של צידה: "הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ" (משלי, ו ה'), בבן סירא (כז י"ט-כ'): וכעוף מידך שלחת ... וימלט כצבי מפח".

גם בספרות חז"ל תופס הצבי מקום חשוב ביותר ומוזכר מעל ל- 100 פעמים. בנוסף לאיזכורים שלו כדימוי לתכונות חיוביות שונות הוא בולט כחית ציד. במשנה במעשר שני (פ"ג מי"א): "צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר על ידי עורו" ובשבת (פ"ז מ"ב): "הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו". על האופן בו ניתן ללכוד צבי אנו לומדים במשנה בשבת (פי"ג מ"ו): "צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב, נעלו שנים פטורין" או "ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו וכו'" (בבא מציעא, פ"א מ"ד). אופן לכידה נוסף מופיע בברייתא (שבת, קו ע"ב): "תנו רבנן: הצד צבי סומא וישן חייב, חיגר וזקן וחולה פטור". במשנה בבכורות (פ"ד מ"ז) אנו לומדים: "החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר צבאים ולא עורות שאינן עבודין וכו'". מפרש הרמב"ם: "בשר צבאים, דומה לבשר העגלים וכו'". על שכיחותם הרבה של הצבאים כבשר ציד מעידים לא רק המקורות אלא גם שכיחותן הרבה של עצמותיהם ב"מפלי שולחן" באתרי יישוב קדומים (ראו עוד במאמר "איל וצבי ויחמור"). בארץ ישראל נמצאו עצמות של שני מיני צבאים החיים בה עד היום: צבי ארץ ישראלי (כולל תת מין ערבה) וצבי הנגב (Gazella dorcas). מין נוסף שחי באזורנו במספרים עצומים היה הצבי הפרסי (Gazella subgutturosa). עדיין לא נמצאו שרידים שלו בארץ אך עד היום קיימות אוכלוסיות קטנות של מין זה בעירק (בבל).

על שכיחותו הרבה של הצבי כתב טריסטרם בשנת 1868. הוא מספר על כך שראה צבאים בכל מקום: "במדבר וביער, בשפלה ובהרים, בכרמל, בתבור ובהר הזיתים". בדרום ים המלח הוא פגש עדר של 100 צבאים. בשנותיה הראשונות של המדינה עמדו הצבאים על סף הכחדה אך היום, בעקבות חקיקה להגנת הטבע, יש בארץ אלפי צבאים.
 

בין הצבי והאיל

הצבי והאייל הם בעלי חיים הנכללים בתת סדרת מעלי גירה השייכת לסדרת שסועי הפרסה. על פי דברי סוגייתנו שני מינים אלו נחשבים ל"חיה" ולכן אינם ראויים לקרבן: "בשלמא לרבי עקיבא דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל, היינו דכתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופיה מי הוי שרי? כי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה, אבל חיה דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא"(3)מעניין לציין שעד היום לא עברו הצבי והאיל ביות. השם צבי הוא שמו של סוג המיוצג בארץ על ידי שני מינים ותת מין אחד. המינים הם צבי ארצישראלי וצבי הנגב ותת המין הוא צבי הערבה השייך למעשה למין צבי ארצישראלי. האייל הוא שמה של משפחה שנציגיה נכחדו מנוף הארץ אך כיום מנסים להשיבם לטבע. המינים שחיו בארץ הם אייל הכרמל, אייל אדמוני ויחמור. מחקר ארכאו-זואולוגי שהתפרסם לאחרונה סקר עצמות בעלי חיים שנמצאו ב – 133 אתרים מתקופת המקרא ועד התקופה הפרסית ומצביע על הצבי הארצישראלי, צבי הנגב, האיל האדמוני והיחמורים כבעלי החיים שנאכלו על ידי אבותינו תחת השם הצבי והאיל. הכללת היחמורים במין איל מעלה את השאלה מהו היחמור המקראי? התשובה המוצעת היא שהכוונה בשם זה היא לאנטילופה מהמין בובל. ראה עוד בדיווח בערוץ 7 תחת השם "מי היו החיות שהותרו למאכל בתורה?".

האבחנה בין צבי ואיל פשוטה מאד אך למרבה הפלא רבים מבלבלים ביניהם. אפילו ה"צבי" של דואר ישראל הוא אייל ואיננו צבי. ניתן לראות זאת החל מהלוגו הישן של הדואר (תמונה 1.) ועד הלוגו המחודש (ראה בראש עמוד הבית של הדואר). המכנים את הצבי בשם הדמות הספרותית "במבי" טועים משום ש"במבי" הוא אייל הניכר בקרניו המסועפות (תמונה 2.) ואיננו צבי.

האמת היא שבני דורינו אינם ה"חלוצים" בתחום זה וכבר קדמו להם הראשונים. הגמרא בחולין (נט ע"ב) מונה את סימני החיה על מנת להתיר את חלבה: "... אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפים. רבי דוסא אומר: יש לה קרנים אי אתה צריך לחזור על טלפים, יש לה טלפים צריך אתה לחזור על קרנים, וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מותר. כללא הוא? והרי עז, דיש לו קרנים וטלפים וחלבו אסור! כרוכות בעינן, והרי שור, דכרוכות וחלבו אסור! חרוקות בעינן, והרי עז, דחרוקות וחלבו אסור! מפוצלות בעינן, והרי צבי, דאין מפוצלות וחלבו מותר! חדורות בעינן וכו'". מפרש רש"י: "מפוצלות - פורקייר"ש בלע"ז". כנראה שיש קשר בין "פורקיירש" בצרפתית למילה fork באנגלית ואם כן בלשוננו היינו מתרגמים "ממוזלג". ד"ר משה קטן מתרגם ב"אוצר לעזי רש"י" שסועות, מפוצלות. בהמשך מפרש רש"י: "והרי צבי דאין מפוצלות - לא ידענא מאי קאמר דהא ודאי מפוצלות הן ונראה בעיני שמה שאנו קורין צבי לא היו הם קורין צבי אלא אותן הנקראים שטיינבו"ק וקרנים שלהן אינן מפוצלין". מפירוש רש"י עולה שזיהוי המין צבי בימיו היה שונה מאשר הצבי המוזכר במקורות הקדומים יותר (לפחות עד תקופת האמוראים). הצבי בלשון תקופתו של רש"י היה מין אייל ולדעתו הצבי בלשון הברייתא הוא אולי יעל. יש להעיר שקרוב לודאי שגם זהוי הצבי עם היעל איננו נכון שהרי הן הצבי והן היעל מזוהים במידה רבה של ודאות כמינים הנושאים היום את שם זה (4) (תמונות 3-4). מקור הטעות הוא כנראה העובדה שהצבי לא היה מצוי באירופה ולכן שמו הועבר לבעל חיים דומה. למעשה הצבי והאייל שייכים למשפחות שונות בתת סדרת מעלי גירה. הצבי נכלל במשפחת הפריים ואילו מיני האיילים מהווים את משפחת האיילים. שתי משפחות אלו דומות בפרטים רבים אך קיימים גם הבדלים רבים ובמיוחד במבנה הקרניים המהוות סימן חשוב ובולט לזיהוים.
 

קרני האיילים והפריים

לקרניים יש תפקידים שונים בחיי בעלי החיים. יש מינים בהם לקרניים יש תפקיד בהגנה מפני טורפים אך בדרך כלל הקרניים משמשות בקרבות לתיחום הטריטוריה או במפגני חיזור.

קרני האיילים והפריים שונות מאד במבנן ואף זכו בכמה שפות לשמות שונים. באנגלית נקראות קרני האיילים antlers וקרני הפריים horns. קרני האיילים עשויות מרקמת עצם המתפתחת אחת לשנה מבסיס גרמי המצוי על עצמות המצח. העצם גדלה ועמה גדלים העור המקיף אותה וכלי דם המזינים את העצם ואת העור שעליה. לקרני האיילים הסתעפויות שמספרן וגודלן תלוי במין האייל, בגילו ובמצב תזונתו. בהגיע הקרן לגודלה הסופי באותה השנה מצטמקים כלי הדם שבבסיסה, העור מתייבש ונושר קרעים-קרעים ונותרת קרן העשויה מעצם בלבד. בעל החיים מחיש את הסרת העור על-ידי חיכוך הקרן בעצמים קשים כאבנים וגזעי עצים. תהליך זה מסתיים בדרך כלל לפני עונת הרבייה, ואז משמשות הקרניים, שעתה מבהיקות בלובנן (תמונה 5.), למלחמות בין הזכרים או להפגנת כוח בעת שמירה על גבולות הטריטוריה. בתום עונת הרבייה נושרות הקרניים כתוצאה מהיווצרות רקמת ניתוק בבסיסן וזמן מה אחר כך צומחות קרניים חדשות במקום הקרניים שנשרו. ברוב מיני האיילים רק הזכרים נושאים קרניים, אך באייל הצפון יש קרניים גם לנקבות. 
 
קרני הפריים שונות מאוד מקרני האיילים: קרניים אלה כוללות כמעט לכל אורכן עצם חלולה, המשך של עצם המצח, אך אין הן מצופות בעור אלא בחומר קרני (חומר חלבוני) הדומה לחומרים הבונים את הציפורניים והשערות. כל קרן מופרשת על ידי תאים מיוחדים הממוקמים על עור הגולגולת ומסודרים בצורת טבעת סביב הבסיס הגרמי של הקרן. כפי שהתאים בקצה האצבע מפרישים את הציפורן כך תאים אלו מפרישים את הקרן ולכן תוספת הגידול היא בצורת טבעות המתווספות לבסיס הקרן. (תמונה 6.) קרני הפריים גדלות באופן רציף אך בקצב משתנה במהלך כל החיים. הן אינן מתחלפות במהלך החיים ואין להן הסתעפויות. צורתן של קרני הפריים, אורכן ועוביין תלויים במין החיה, בגילה ובזווגה. לפרטים צעירים ולנקבות יש בדרך כלל קרניים קטנות יותר מאשר לזכרים. לרוב יש לפריים רק זוג קרניים אחד, אך יש סוג אחד, שהוא בעל ארבע קרניים. יש גם גזעים של כבשי בית ועזי בית שגם להן 4 קרניים.
 

     
 תמונה 5. אייל נקוד - גולגולת    תמונה 6. יעל נובי  - גבולות טבעות גידול (מסומנות בחיצים).





בנוסף לאיילים ולפריים יש קרניים בקבוצות אחרות של מעלי גרה אך הן שונות במבנן. אצל הג'ירף, למשל, עשויות הקרניים מעצם מכוסה עור והן אינן מתחלפות במהלך החיים. לג'ירף יש בדרך כלל שתי קרניים צדדיות ואחת מרכזית, אך לעתים יש לו שתי קרניים נוספות.
 


(1) רבי רפאל עמנואל חי ב"ר אברהם ריקי תמ"ח (1688).
(2) רבי פינחס ב"ר צבי הירש הלוי הורוויץ (או: איש הורוויץ) נולד בעיר טשורטקוב שבפולין בשנת תצ"א (1730).
(3) פירוש: ומצד אחר שואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' עקיבא שאמר שבשר תאוה לא איתסר [לא נאסר] כלל במדבר היינו דכתיב [זהו שנאמר] לפני כניסתם לארץ: "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדיו" (דברים יב, כב), כלומר, כשם שמותרים אתם במדבר לאכול את בשר הצבי והאיל (ושאר חולין) בטומאה, כן תהיו מותרים לאוכלם בטומאה משתיכנסו לארץ, למרות שבאותה שעה כבר אינם כשרים על ידי נחירה סתם, אלא דווקא בשחיטה כקדשים (שאסור לאוכלם בטומאה). אלא לרבי ישמעאל, הסבור שבשר תאוה היה אסור במדבר, וכי צבי ואיל גופיה [עצמו] מי הוי שרי [האם היו מותרים] במדבר? ומשיבים: כי אסר רחמנא [כאשר אסרה התורה] לאכול בשר תאוה הרי זה דווקא בבהמה דחזיא [שראויה] להקרבה, אבל חיה דלא חזיא [שאינה ראויה] להקרבה לא אסר רחמנא [לא אסרה התורה].
(4) על זיהוי היעל ראה: משה רענן, מעמדה של קרן היעל לעניין תקיעת שופר – תחומין כ"ח – הוצאת צמ"ת.




א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר