גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתק"ס, מדור "עלי הדף"
מסכת כתובות
דף צו ע"א

ענין שימוש תלמידי חכמים, ולמה אסור לחכם למנוע תלמידו ממנו

איתא בגמרא (צו ע"א): "אמר רבי יהושע בן לוי, כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, חוץ מהתרת מנעל (-"שהרואה אומר עבד כנעני הוא". רש"י). אמר רבא, לא אמרן אלא במקום שאין מכירין אותו, אבל במקום שמכירין אותו לית לן בה (-כי אז לא יאמרו עליו שעבד כנעני הוא). אמר רב אשי, ובמקום שאין מכירין אותו, נמי לא אמרן אלא דלא מנח תפלין, אבל מנח תפלין לית לן בה (-"שאין דרך עבדים להניח תפילין". רש"י). הלכה זו פסוקה היא, ומובאת ברמב"ם (הל' ת"ת פ"ה ה"ח) וכן בשו"ע (יו"ד סי' רמב סי"ט), ומדברי הפוסקים נראה, שהיא מכלל חובת כבוד רבו, וכפי שמתחיל הרמב"ם (שם): "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו" (וכ"ה בשו"ע שם), ומונה הלכה זו בין ההלכות הנוגעות לכבוד רבו. מאידך, יש לציין לדברי בעל 'החרדים', שמצוה זו היא ענף של מצות עבודת ה', וכלשונו (פט"ז אות נ): "לשמש תלמידי חכמים, שנאמר (שמות כג, כה) 'ועבדתם את ה' אלקיכם', 'את' לרבות תלמידי חכמים. ולמדו מדברי קבלה ש'גדולה שימושה יותר מלימודה', דכתיב (מ"א יט, כא) 'ויקם וילך אליהו וישרתהו', ולא כתיב שלמד עמו, וכתיב 'אשר יצק מים על ידי אליהו'. ואמרו במסכת כתובות: 'כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו'".

בהמשך איתא בגמרא: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד, שנאמר (איוב ו, יד) 'למס מרעהו חסד', רב נחמן בר יצחק אומר, אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר (שם) 'ויראת שדי יעזוב'", ובפשטות, הדברים מוסבים על המאמר הקודם, שבו למדנו חובת האדם לשמש את רבו בכל מיני שימוש, לכן אמר כאן חובת הרב, שלא ימנע את התלמיד מלשמשו, והגם שמותר לרב למחול על כבודו, אסור לו למנוע את תלמידו מלשמשו.

והנה, בפשטות היינו טעמא, משום ש'שמוש חכמים' הוא אחד ממ"ח קניני התורה (אבות פ"ו מ"ה), ועל פי פשוטו מבואר ב'מחזור ויטרי': "שמשמשן ועובד עבודתן, כדי ללמוד לפניהן תלמוד וסברא", והיינו, כי המשמש את רבו, יכול תמיד לקנות ממנו קניני תורה, וכפי שמבואר בכמה אנפי בספר 'משנת חכמים' למהר"מ חאגיז זצ"ל (מעלה ה' בשימוש חכמים): "והטעם, שמעשים בכל יום באים לשאול מהם הלכה למעשה, והוא רואה ושומע, א"כ אחרי כן כשיראה מעשה יזכור ההלכה, אמנם, הלומד בספרי הפוסקים אפשר להיות שאין כן הלכה למעשה, דהרי כמה פעמים מצינו 'הלכה ואין מורין כן', או ד'עמא דבר' שלא ככתוב, וכשרואה שרבותיו עושין מעשה יכול הוא לסמוך עליהן לכשתבא לידו (1). ועוד דכשרואה בפועל נשאר רשום בזכרונו שלא ישכח לעולם, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לרואה הלכה למעשה. ועוד, שעל ידי שהתלמיד עומד ומשמש לפני רבו, הרי זה יכול לקבל ממנו בכל יום תוכחת מוסר בין במילי דשמיא בין במילי דעלמא". ולפי זה מובן חומר הענין, שאסור לרב למנוע את תלמידו מלשמשו.

אמנם, על פי דברי רבותינו הק' מאורי החסידות זי"ע מצינו ביאור יסודי בזה, והוא, כי ענין 'שימוש חכמים' הוא מענין התקשרות ודביקות התלמיד ברבו, שהוא אחד מיסודי ושורשי העבודה, ונביאו כפי שמבואר יפה בספר 'הפלאה' בסוגייתנו וז"ל: "'כל המונע תלמידו מלשמשו וכו', ענינו לפי פשוטו, לפי שאמרו חז"ל (כתובות קיא:) בפסוק (דברים יג, ה) 'ובו תדבקון' - 'וכי אפשר לדבק בשכינה, אלא הדבק בתלמידי חכמים'. צריך להבין מאי זה קושיא, הלא ענין הדבקות הוא האהבה נפלאה כי תדבק נפשו, ולמה דבר זה מן הנמנע בנשמת רוח חיים חלק א-לוה ממעל וכו', ויראה הענין הוא, כי התורה ניתנה לכל ישראל, וכולם מצווים על מצות 'ובו תדבקון', כאמור (שם ד, ד) 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם' וגו', ועל זה יהיה קושיתם, כי התלמידי חכמים העוסקים בתורה תמידי, והם דברי אלקים חיים, כמו שאיתא בזוהר 'הוא ואורייתא חד', אם כן הוא מתדבק נפשו בחלקו בתורה שהוא שורש נשמתו כידוע, אבל יתר העם שאינם מגיעים למעלה זו, או אפילו העוסק בתורה והוא מן התלמידים שלא שמשו עדיין כל צרכן אשר לא ישיגו אור התורה אף שעוסקים בה, הוא מן הנמנע שידבק בשורש נשמתו, אך על זה נאמר (שם לב, ט) 'יעקב חבל נחלתו', כמו שהחבל חזק מאוד והוא ע"י דביקות נימא בנימא, כן ישראל כל אחד מתדבק בצדיק וחכם ממנו בשמושו ודביקות אליו, וזה בזה עד כי יתחזקו ויעלו כולם בחבל נחלת ה', 'ובו תדבקון', וזה שאמרו חכז"ל במשה רבינו ע"ה שאמר לכל ישראל 'ובו תדבקון', והוא מן הנמנע אם לא על ידי דביקות תלמידי חכמים כנ"ל...".

בהמשך מבאר שכן "הוא הענין ביראת ה', שאמרו חז"ל (פסחים כב:) 'את ה' אלקיך תירא (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים', להיות כי היראה העליונה היא יקרה מאוד, ולא ישיגום אלא בני עליה...", ורק על ידי מורא תלמידי חכמים "ישיג למורא שמים, כמו שאיתא 'מורא רבך כמורא שמים'... ובזה מובן דבריהם הכא, ש'המונע תלמידו מלשמשו', שהשימוש הוא דבקות התלמיד ברבו, וכשמנעו, מונע ממנו מדת החסד שהוא מדת האהבה ודבקות, ואמנם נכלל בשימוש גם כן מורא תלמידי חכמים, כמו שאמרו 'כל מלאכות שהעבד עושה לרבו' וכו', שהוא בחינת מורא, כמו שנאמר (מלאכי א, ו) 'ואם אדון אני איה מוראי', וזהו שאמרו 'אף פורק ממנו יראת שמים'..." (עי"ש. וע"ע ב'דרשות הר"ן' דרוש השמיני; 'צדקת הצדיק' אות קפד).
 

(1) ראה 'אגרא דפרקא' (אות קעז): "'גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה, כי הלומד שומע ההלכה, ולפעמים יוכל להיות שאין זה הלכה לאמיתה, משא"כ המשמש רואה ההלכה במעשה, שמתיר ואוסר בבוא מעשה ליד הרב ואז יוכל התלמיד לסמוך בודאי שההלכה הוא כך, כי השי"ת רגלי חסידיו ישמור שלא יבא לידי מכשול".