הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אמורא ש"מזלזל" בחברו
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
כתובות פה ע"א
ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי,
אמר להו ההוא בע"ד: תיתי ותישתבע במתא, אפשר דמיכספא ומודיא,
אמרה להו: כתבו לי זכוותא דכי משתבענא יהבי לי,
אמר להו רב ביבי בר אביי: כתבו לה.
אמר רב פפי: משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מוליתא?
1.
את הביטוי של רב פפי הוא אמר לרב ביבי בר אביי 5 מופעים בש"ס. פעם נוספת נאמר ביטוי זה על ידי רב הונא בריה דרב יהושע לרב ביבי בר אביי.
2.
רב ביבי בר אביי היה בנו של אביי. הגמרא במסכת ראש השנה מספרת שאביי [ורבה - ומתקנים את הגירסא ל"רבא"] היו מזרעו של עלי שנגזר עליהם מיתה טרם זמנה.
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יח עמוד א:
דאמר רב שמואל בר אמי, ואמרי לה אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן: מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע - שנאמר (לכן) [ולכן] נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה. אמר רבא: בזבח ובמנחה - אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. אביי אמר: בזבח ומנחה - אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים - חיה שיתין שנין. תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני שמונה עשרה שנה. באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי. אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים - לכו ועסקו בתורה וחיו. הלכו ועסקו בתורה וחיו, והיו קורין אותה משפחת רבן יוחנן על שמו.
ולכן הזכרת העניין של "בית עלי" מובא כאן על בנו של אביי.
3.
רש"י מסכת כתובות דף פה עמוד א:
"ממולאי - בית עלי שהן כרותי ימים
ולי נראה ממולאי גבנונים בעלי מומין שאינן חיין כשאר בני אדם לשון שקל מוליא ושדי בנצא (ב"ב דף נד)."
הפירוש הראשון ברש"י מתאים לדברינו בסעיף 2 לעיל.
הפירוש השני מדבר על "בעלי מומין". כנראה שרב פפי מזכיר את בנו של אביי לגנאי על כך שהוא בעל מום.
לפי שני הפירושים של רש"י רב פפי זילזל ברב ביבי בר אביי.
4.
של"ה - כללי התלמוד (יד) כלל פה קדוש אות שפב:
הוא מעורר את הקושי בעניין זה שאמורא מזלזל בחברו:
"שפב. ויש לתמוה, דהרבה מקומות בתלמוד המקודש, מזכיר איזה זלזול שדיבר אמורא אחד לחבירו,
וקשה קושיא אחת שהיא שתים.
האחת, איך דיבר לו זלזול,
השניה, איך כתבה הגמרא זה הלשון.
ואביא לך קצת מהם, הרבה תמיד איתא שהשיב לו משום דממולאי (מבית עלי) קא אתיתו, אמריתו מילי ממולאי (ערובין דף כה ב; יבמות דף עה ב; כתובות דף פה א), וביבמות דף ט א), כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו, ובסנהדרין דף כו א), בענין שביעית כהן וזמיר, קראם רועי בקר כו', רועי צאן כו'.
4.1
הוא מביא ביטויים שונים בש"ס שיש בהם משום זילזול בתלמיד חכם.
דע, כי צריך הענין לפרש להיות דבר טוב יוצא מהדיבור הזה, או להיפך בדבר על ענין אחר הבא לטעות, ומימי טרחתי תהלה לא - ל, כשמצאתי כן בגמרא לפרש על דבר טוב ועלתה בידי, והכל לפי הענין אשר מוזכר דבר זה שם.
4.2
הוא מתייחס לביטוי שבסוגייתנו:
ואזכיר אחת מהנה, מה שאמרו משום דממולאי קאתיתו לא אמר דרך זלזול חס ושלום, אלא דרך חכמה ומוסר.
והוא על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה דף יח א), על בית עלי, בזבח ובמנחה לא יכופר, אבל בתורה ובגמילות חסדים יכופר,
ועל כן הוכיחו מאחר שבאתם ממולאי, צריך אתם להתבונן בתורה ביתר שאת, שלא יהיו דברים ממולאים, ובזה תתכפר. וכל כהאי גוונא ישמע חכם ויוסיף לקח."
הוא מסביר שדווקא בגלל שבנו של אביי נולד לזרעו של עלי עליו להקפיד יותר - "ביתר שאת" - לומר דברים נכונים כדי שתהיה לו כפרה, כמו דברי הגמרא לעיל - בסעיף 2 - שעל ידי לימוד תורה מתכפר עונשם של בני זרעו של עלי.
5.
אבל לכאורה נראה שבסעיף הבא השל"ה נוקט דרך שונה:
של"ה - כללי התלמוד (יד) כלל פה קדוש אות שפג:
שפג. אך לכאורה יש בתלמוד עוד קושיא היותר חזקה והיא זאת: הנה הזהיר לספר מגנות בהמה טהורה
[הערה: האם הוא מתכוון גם לכך שהתורה כתבה "הבהמה אשר איננה טהורה" במקום "הבהמה הטמאה"?]
ובתלמוד ביש מקומות מספר בגנות עמודי עולם, כגון בנתיה דמר שמואל דאשתביין כו' (כתובות דף כג א), ובנתיה דרב נחמן דהוי מבחשי קדירה בכשפים (גיטין דף מה א), וכיוצא באלה שלא לכבוד הוא לאבותיהם הקדושים, ואיך יוזכר שמם.
כאן הוא שואל כיצד הגמרא מזכירה בני משפחה של "עמודי עולם" [=חכמים חשובים] שחטאו.
6.
ותשובתו היא:
אבל דע כי באמת ובצדק נכתב, כי לא לפני חכמי התלמוד חנף יבוא, כי היה איזה עון על אביהם שבאו בנותיהן לכלל זה, דהיינו שלא הוכיחו אותם תמיד בתוכחת מוסר וכיוצא בזה,
והיה זה על צד העונש להיות נכתב דבר זה בתלמוד.
ודבר שהוא מצד העונש לא שייך לומר אל תספר בגנותו,
כי זה הדין שלו לספר בגנותו שלו בדבר זה, כמו שמעשים בכל יום, הבית דין פוסקים ועושים הכרזה על אדם אחד דברי גנות, הוא משום שהדין נותן ליענש בכך.
כלומר, חז"ל לא מתעלמים מחטאיו של אדם "גדול", והזכרת חטאי צאצאי החכם נועדה לומר שזהו העונש של אביהם [החכם הגדול] - "כי היה איזה עון על אביהם".
ונראה להוסיף, שבעצם פירסום העניין יש כפרה לאותו חכם. רעיון זה זהה לרעיון שהשל"ה אומר בסעיף הקודם - לעיל בסעיף 4.
