לא היו נושאין נשים
כתובות פב ע"ב
"אמר רב יהודה: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן: כל נכסיו אחראין לכתובתה.
תניא נמי הכי: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה; ועדיין כשהוא כועס עליה, אומר לה לכי אצל כתובתיך, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה, עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט; ועדיין כשכועס עליה, אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן, שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה".
פירש רש"י: "ולא היו נושאין נשים - שלא היו רוצות לינשא להם, אמרו: לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשין יצניעו מעות של ירושה".
וקשה,
א. משמעות לשון "לא היו נושאין נשים" שהאנשים הם שלא היו נושאין.
ב. וכי מדוע לא תירצנה נשים לינשא גם לו לא תקבלנה מאומה, הלא אמרו לקמן בדף פו ע"א; ובמסכת גיטין דף נ ע"א: "יותר ממה שהאיש רוצה לישא - אשה רוצה להנשא". וכן אמר ריש לקיש בכמה מקומות: "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו".
ג. וכי יועיל לה שלא תנשא?! הרי ממילא אין כסף הכתובה בידה עתה, ואילו אם תנשא, גם אם יגרשנה – יתכן שיבריח נכסיו ויתכן שלא! וגם אין לה לחשוש לינשא שמא יגרשנה אחר זמן ותישאר גלמודה, שכן אמר רבי אלעזר בן עזריה במסכת ברכות דף כח ע"א: "לשתמש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר", ואין ספק מוציא מידי ודאי.
ד. מה כלל תיקן שמעון בן שטח, והלא כבר בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, ובכל שטר חוב הדין הוא שכל נכסיו אחראין לו. ואף אם לא פירש בשטר, קיימא לן שאחריות טעות סופר.
ה. לשון הברייתא: "התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה", בהמשך מבואר ש"אותה" – זהו שווי הכתובה. וקשה, שווי זה – מאן דכר שמיה?! והלא לא הוזכר בראשונה אלא כתיבת שטר הכתובה! והיה לברייתא לפרש ולומר: התקינו שיהיו מתפיסין אותה ומניחין אותה בבית אביה, כלשון הגמרא לעיל במסכת כתובות דף ז ע"א: "אמרי ליה רבנן: והא לא כתיבא כתובתה! אמר להו: אתפסוה מטלטלין".
אלא יש לפרש שהאנשים הם שלא היו חפצים לישא אשה, משום שבראשונה היו כותבין שטר כתובה שזמנו מעתה, ולא היתה האשה קלה בעיניו לכונסה כי היתה תופסת מנכסיו.
משום כך: "התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה" – כלומר שהותירו את דין תפיסת ערך הכתובה במקומו, אלא שלא היו מתפיסין אלא מטלטלין או שדה "שֶׁיִּחֵד לה בכתובתה" (מסכת בבא בתרא דף נ ע"א), ושוב לא יכלה לתפוס מנכסיו כרצונה.
ועדיין קלה היתה בעיניו להוציאה משום שממילא לא יכל להנות מנכס הכתובה שלא היה תחת ידו. התקינו שיהא לו רווח ביתא מאותו הכלי ויוותר עם האשה בביתו.
ועדיין קלה היתה בעיניו להוציאה משום שלא היה מפסיד בגירושיה אלא את אותה הנאה מועטת. עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שלא יהיו מגבין בנישואין כתובה כלל, אלא רק: "כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה". ומעתה אינה קלה בעיניו להוציאה כי יפסיד בגירושיה ממון רב.
ואפשר שלפירוש זה נתכוין רבינו חננאל.
לפירוש זה ניחא, שבין למאן דאמר שכתובה מהתורה ובין למאן דאמר מדרבנן דרשו זאת במסכת כתובות דף י ע"א (ובדפים כט ע"ב; לח ע"ב) מהפסוק (שמות כב, טז) כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת. וקשה, מה ענין כתובה הניתנת בגירושין ובאלמנות למוהר הניתן בזמן הנישואין, כמוכח במקראות: הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה (בראשית לד, יב), מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה (שמות כב, טו), וַיֹּאמֶר דָּוִד הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְאָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה... וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר (שמואל א' יח, כג-כה).
אלא שזהו שביארה הגמרא, שבמקורה היתה הכתובה מתנה הניתנת בשעת נישואין, עד שתיקן שמעון בן שטח שבשעת נישואין ינתן רק השעבוד וההתחייבות לכתובה, ואילו הגבייה תתבצע רק בגירושין ובאלמנות.
