הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מדרש כתובה"; "איסור" ו"ממון" בתביעה אחת
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
כתובות פא ע"א
מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה? בית שמאי, ושמעינן להו לב"ש דאמרי: שטר העומד לגבות כגבוי דמי;
המקור ל"מדרש כתובה" [=דיוק מניסוח הכתובה] הוא במסכת יבמות דף קיז. ומכיון שהוא קשור גם לסוגייתנו ולדעתנו יש בסוגיה כמה עניינים חשובים נביא מביא מה שכתבנו שם בסוגיה:
מסכת יבמות דף קיז
מבנה הסוגיה:
1.
מתני'. בית שמאי אומרים: תנשא ותטול כתובתה,
בית הלל אומרים: תנשא ולא תטול כתובתה.
אמרו להם בית שמאי: התרתם ערוה חמורה, ולא נתיר ממון הקל?
אמרו להם בית הלל: מצינו
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קיז עמוד א
שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה;
אמרו להם בית שמאי: והלא מספר כתובה נלמוד, שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי! וחזרו בית הלל להורות כדברי ב"ש.
מסקנת המשנה שאותה אשה שמאמינים לה שמת בעלה נוטלת גם את כתובתה.
1.1
דיון מעניין אודות הקשר בין ענייני איסור ["אשת איש"] לענייני ממון. מבית שמאי משמע שיש נימוקים לדין:
א.
קל וחומר, "התרתם ערוה חמורה, ולא נתיר ממון הקל?" - ולפי זה צריך להשפיע גם לגבי דין ירושה, שאחי האב [לא היבם] יירשו את האח המת - בעל האשה שהעידה שהוא מת.
ב.
"והלא מספר כתובה נלמוד, שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי". לפי זה אין שייכות לירושת אחי המת, ונאמנות האשה לא תקפה לגבי ירושה זו.
1.2
נלמד כאן עיקרון חשוב בנושא של עדויות בכלל - "פלגינן", כלומר, העדות מועילה לעניין אחד ואיננה מועילה לעניין אחר שאיננו תלוי בלעדית בעניין הראשון. זהו אחד הנושאים שנדונים בהרחבה בספרות הראשונים והאחרונים.
2.
גמ'. אמר רב חסדא: נתייבמה יבמה נכנס לנחלה על פיה,
3.
הוא מנמק את הדין:
הם דרשו מדרש כתובה, אנו לא נדרוש מדרש תורה?
+דברים כ"ה+ יקום על שם אחיו אמר רחמנא, והרי קם.
אם האשה התייבמה הרי שהיבם יורש את אחיו - חריג לדין האחרון במשנה.
4.
אמר רב נחמן: באת לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני להנשא -
מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה,
רב נחמן מסביר [מדייק?] שגם אם האשה מוסיפה בעדותה את בקשתה המפורשת להינשא אין זה פוגם בנאמנות עדותה [כי זה אותו עניין].
4.1
תנו לי כתובתי - אף להנשא אין מתירין אותה;
אבל אם היא מבקשת גם את כתובתה בניסוח "מת בעלי תנו לי כתובתי" הרי אין מקבלים כלל את עדותה - גם לא לגבי מות בעלה ובוודאי שלא תקבל כתובתה.
4.2
הגמרא - או רב נחמן עצמו - מסבירים:
מאי טעמא?
אדעתא דכתובה אתאי.
מדבריה משמע שהכתובה עומדת בעיקר דאגתה, וכנראה שלא דייקה במות בעלה, ולכן לא מאמינים לה כלל.
5.
הגמרא מציגה בעיה:
איבעיא להו: התירוני להנשא ותנו לי כתובתי, מהו?
המקרים:
א. "מת בעלי" - משניות קודמות - נאמנת להינשא.
ב. "מת בעלי התירוני להינשא" - משנתנו - גם מקבלת כתובתה
ג. "מת בעלי תנו לי כתובתי" - דינו של רב נחמן שאינה נאמנת לא לגבי הכתובה ולא לגבי מות בעלה.
5.1
ד. "מת בעלי התירוני להינשא ותנו לי כתובתי" - הבעיה הנוכחית.
כיון דאמרה כתובתה - אדעתא דכתובה אתאי,
בגלל שהזכירה את הכתובה הרי זה כמו דינו של רב נחמן ולא נאמנת.
5.2
או דלמא כל מילי דאית ליה לאיניש אמר להו לבי דינא?
או בגלל שהיא לא מדגישה דווקא את עניין הכתובה אלא היא אומרת את כל מה שנובע ממות בעלה נשארת נאמנותה הבסיסית.
5.3
יש גירסא בגמרא:
[ואת"ל כל מילי דאית ליה לאיניש אמר להו לבי דינא],
מתוך הנחה שבמקרה ד לעיל - בסעיפים 5-5.2] היא כן נאמנת
5.4
מה הדין במקרה הבא:
מקרה ה:
תנו לי כתובתי והתירוני להנשא, מהו?
אמרה את כל 3 הדברים אבל בסדר מעט שונה: "מת בעלי תנו לי כתובתי והתירוני להנשא" - "תנו לי כתובתי" לפני "התירוני להינשא".
5.5
הספק:
הכא ודאי אדעתא דכתובה אתאי, או דלמא הואיל דלא ידעה במאי משתריא?
האם בהקדמת "תנו לי כתובתי" היא נחשדת שזוהי עיקר מטרת בקשתה ולכן לא יאמינו לה על כלום, לא על מות בעלה ולא על כתובתה.
6.
מסקנת הגמרא:
תיקו.
7.
רמב"ם הלכות אישות פרק טז הלכה לא:
האשה נאמנת לומר מת בעלי כדי שתנשא כמו שיתבאר בהלכות גירושין,
עד כאן הדין כבכל הדפים הקודמים בגמרא, שאשה נאמנת לומר מת בעלי ויכולה להינשא לאחר.
7.1
ומתנאי הכתובה שאם תנשא לאחר אחר מותו תטול מה שכתב לה בכתובתה,
מכיוון שמתירים לה להינשא היא מקבלת את כתובתה - כבמשנה - בסיפא של סעיף 1.
7.2
לפיכך אם באה לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ולא הזכירה שם כתובה בעולם מתירין אותה להנשא ומשביעין אותה ונותנין לה כתובתה.
הדגשה של סעיף 7: מודגש שלא נאמר, שמכיוון שהיא מדגישה את "התירוני להינשא" יש חשש שזוהי מטרתה והיא לא מקפידה לדייק בעדותה שמת בעלה. בכל אופן הדין הוא שהיא כן נאמנת. כבסעיף 5-ב לעיל.
7.3
באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי, אף להנשא אין מתירין אותה שעל עסקי הכתובה באה והרי זה בחזקת שלא מת ואין דעתה להנשא אלא ליטול כתובה מחיים בלבד.
כבסעיף 4.1-4.2 לעיל.
7.4
באה * ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה
מפני שעיקר דבריה על עסקי נישואין באה,
כבסעיף 5.2-5.3
7.5
אבל אם אמרה תנו לי כתובתי והתירוני להנשא מתירין אותה ואין נותנין לה כתובה ואם תפשה אין מוציאין מידה.
לגבי הבעיה האחרונה בגמרא שנפסק לגביה "תיקו" - סעיפים 5.4-6 הרמב"ם פוסק שמתירים לה להינשא - מצד אחד, אבל לא מקבלת כתובתה -מצד שני.
7.6
ומכיוון שמדובר בפסק שנובע מכח ספק, הרי שאם תתפוס את סכום כתובתה לא יוציאו ממנה.
8.
מגיד משנה הלכות אישות פרק טז הלכה לא:
...באה ואמרה וכו'. מימרא שם (קי"ז:) באה ואמרה וכו' בעיא באת"ל פסק רבינו כן כדרכו בכל הגמרא:
הוא מסביר שהרמב"ם פוסק בדרך כלל כפי שמובא בש"ס אחרי הביטוי "אם תימצי לומר" - ומתאים לעיל לסעיף 5.3.
8.1
אבל אם באה וכו'. בעיא דלא איפשיטא שם ופסק רבינו כדין כל תיקו שבממון שאם תפסה אין מוציאין מידה כפי דעתו ז"ל:
לגבי הבעיה שהסתיימה ב"תיקו" הרמב"ם מכריע שבענייני ממון פוסקים שלא מקבלים ממון [על פי הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה?], אבל אם תפס לא מוציאים ממנו.
8.2
אבל הוא לא מתייחס לכך שלפי הרמב"ם מקבלים את עדותה לגבי ההיתר להינשא, ולא מובן מדוע לפחות לא אוסרים עליה להינשא לכתחילה - לחומרא?
9.
כסף משנה הלכות אישות פרק טז הלכה לא:
[לא] האשה נאמנת מת בעלי וכו' לפיכך אם באה לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא וכו' משביעין אותה. הטור הבין בדברי רבינו דהיינו לומר שמשביעין אותה שמת בעלה
וזה דבר תימה שמאחר שמתירין אותה לינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תינשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי וכמו ששנינו בפרק האשה שלום וא"כ אין מקום לשבועה זו.
ומ"ש רבינו משביעין אותה שמשביעין אותה שבועת אלמנה כשאר אלמנות:
עד כאן הוא מסביר את עניין השבועה שמובא ברמב"ם.
9.1
באה ואמרה מת בעלי התירוני וכו'. ה"ה כתב דבתנו לי כתובתי והתירוני לינשא פסק ככל תיקו שבממון,
כבסעיף 8.1
9.2
אולם הוא מקשה:
ולא שת לבו ליישב למה מתירין אותה לינשא ה"ל למיפסק בה ככל תיקו דאיסורא.
יתכן שהוא מתכוון לדברינו לעיל בסעיף 8.2.
9.3
נראה שבדבריו כאן יש הסבר עקרוני של כל הסוגיה:
ושמא י"ל דסבר רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר מת בעלי שתינשא
אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא
אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו'
כעיקרון, אשה נאמנת לומר שמת בעלה והוא מביא את שני הנימוקים לכך שהובאו בסוגיות הקודמות בגמרא.
נראה לי שמשמע מדבריו שנאמנות זו היא בסופו של דבר מספיקה ומועילה גם מדאורייתא.
9.4
האי בעיא דסלקא בתיקו הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא:
כל הספק במקרה שבסוגייתנו הוא ספק דרבנן, האם האשה נאמנת כאשר היא מנסחת את עדותה באופן מסויים. ולכן יש לפסוק לקולא ולאפשר לה להינשא.
10.
לגבי:
וחזרו בית הלל להורות כדברי ב"ש.
כמו במשנה הקודמת "חזרו בית הלל" / "הדר ביה" / גם לעיל שאלנו בשביל מה המשנה מספרת מה היה, ומדוע לא מובאת במשנה רק הדעה המוסכמת.
קשור כנראה לכלל של "משנה ראשונה לא זזה ממקומה"
ראה מה שכתבתי על מסכת עירובין דף יג על "בית הלל ובית שמאי" בהרחבה.
11.
ובסוגייתנו - מסכת כתובות דף פא - יש התייחסות לסוגיה לעיל באופן חלקי.
