גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקנ"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת כתובות
דף עה ע"א
למה "חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו"?
למדנו במעלת ארץ ישראל ויושביה (דף עה ע"א): "'ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון' (תהלים פז, ה), אמר רבי מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי, אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה, אמר אביי וחד מינייהו עדיף כתרי מינן, אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי". ויש להבין במה עדיף כוחו של בן חוץ לארץ בעלותו מן הגולה לארץ ישראל, שיהא 'עדיף כתרי מינן'.
הריטב"א כתב ב' נימוקים, האחד: "לפי שיצא מטומאת ארץ גויים ונכנס תחת כנפי השכינה", וכן מובא ב'שיטה מקובצת' בשמו של הריב"ש. נימוק זה צריך ביאור, כי במה תהיה מעלתו של זה שיצא מטומאת ארץ גויים ונכנס תחת כנפי השכינה, יתרה ממי שהיה מאז לידתו תחת כנפי השכינה, עד שיהיה כתרי מינייהו. ויתכן, שהוא על דרך אמרם ז"ל (ברכות לד:): "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין", וכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ד) בזה: "ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו. כלומר, מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם". כיוצא בזה הוא בענינינו, כי מי שהיה משוקע באיזו טומאה שהיא, ומתנתק ממנה, שכרו רב יותר, ממי שחי את כל חיותו תחת כנפי השכינה.
ואמנם בדרך זו מצינו בספר הפלאה, וז"ל: "ויש ליתן טעם בזה, שהעולה לארץ ישראל יחשב כשנים הנולדים בה, כי מה שאמר שאחד מבני אר"י הוא כשנים בחוצה לארץ, הוא מחמת גרם חטא חו"ל, כדאיתא לקמן בסוף מכילתין (קי ע"ב), והוא ממעט השכל, משא"כ בנולד באר"י יש בו זכות ארץ ישראל, אבל אמרו חכמינו ז"ל 'מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', מפני שזדונות נחשבים להם כזכיות, והכי נמי בעולה לארץ ישראל נחשב ונהפך לו החטא לזכיות, על כן עדיף כתרי מנייהו".
אכן בדבריו יש נימוק אחר בזה, כי עצם הישיבה בחו"ל נחשב כחטא, ובעלייתו לאר"י, נהפך לו החטא לזכיות, וזו גם מעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים, כי גם עוונותיהם נהפכים לזכיות, ועל כן יש להם זכויות יתירות על הצדיקים. וכתוצאה מכך כתב בעל ההפלאה, שמי שמצפה לראותה, אינו זוכה למעלה זו - שיהא כתרי מינייהו - כי אם כשעלה בפועל לאר"י, ונביא את דבריו כלשונו: "לפי הטעם שכתבו המפרשים שאינו נחשב עוונות לזכיות אלא דוקא בשב מאהבה, אבל מיראה נחשב לשגגות, כדאיתא בפרק יוה"כ (יומא פו:), משום שמאהבה יש מחשבה ומעשה, דהמחשבה ג"כ נחשבת למעשה לכך נחשב לזכיות אבל מיראה, דאין בו מחשבה אינו נחשב אלא לשגגה, וה"ה במחשבה לבד אף דהשי"ת מצרפה למעשה אינה נחשבת לזכיות, אלא שמכפרת את החטא, לכך אמר 'המצפה לראותה' חשוב כנולד בה, דכיון שהוא מצפה הרי הוא שב במחשבתו ומבקש לעלות, אבל אינו כאלו כבר עשה תשובה, ועולה לאר"י שיחשב כשנים מהם".
אולם ביסוד זה נחלק עליו תלמידו בעל החת"ס בדרשותיו (ח"ב רלג, ג), וז"ל: "ונראה לי, לאו דוקא שעלה לאר"י ממש, רק שבקש לעלות ולא עלתה בידו, הרי כל שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, והריהו כארבעה".
נימוקו השני של הריטב"א הוא: "כי כשאדם לומד חוץ למקומו קובע לימודו יותר ומצליח לפי שאינו מתבטל, דהא ר' ירמיה כי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן וכי סליק להתם הצליח בזמן מועט בלימודו כל כך דקרא לן בבלאי טפשאי מאי דלא קרו לן חד מהתם". וכן מובא בשיטמ"ק בשם הריב"ש. ויש להעיר, כי לפי זה מי שעולה לאר"י על דעת להשתקע שמה, ומעתה יהא זה מקום קביעותו, לכאורה לא תהיה שייכת בו מעלה זו, וזה נגד משמעות הגמרא, דהא רבי ירמיה עלה לאר"י להשתקע בה, ובכל זאת זכה למעלה זו.
עוד מובא בשיטה מקובצת בשמו של הריב"ש: "נראה לי הטעם, כי בני ארץ ישראל טבע הארץ מסייע להם, משום דאוירא דאר"י מחכים, אבל אינם רגילים ללמוד כל כך בחריפות כמו בני בבל, ולכן בבני בבל ההרגל מסייע, ולבני אר"י טבע הארץ, וטבע הארץ עדיף מן ההרגל, אבל כשבן בבל עולה לאר"י, הנה ההרגל והטבע מסייעין אותו, ומשום הכי עדיף כתרי מנייהו".
כעין זה מבאר השל"ה הק' (תולדות אדם, בית חכמה – תניינא יז) וביתר עמקות, ואלו דבריו: "... ובפרק זה בורר (סנהדרין כד.): 'אמר ר' אושעיא, מאי דכתיב (זכרי' יא, ז) 'ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים', 'נועם' אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה, 'חובלים' אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה, 'ויאמר אלי אלה בני היצהר העומדים' וגו', אמר רבי יצחק, אלו תלמידי חכמים שבאר"י שנוחין זה לזה בהלכה, 'שני זיתים עליה' אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרירין זה לזה בהלכה כזיתים, ע"כ. הרי תלמידי חכמים שבארץ ישראל יצהר, שהוא שמן המאיר ותורה אור אורה ושמחה הם... ואינם מתחממים כל כך בפלפול כמו בבבל, על כן עוסקים הרבה יותר בסודות מעשה מרכבה שהוא דבר גדול, ותלמידי חכמים שבבבל להיפך, עסקם מרובה וכמעט כולו בדבר קטן הויות דאביי ורבא, וכמעט אין עוסקים כלום בדבר גדול... אבל כשחד מינן שלמד כבר דרכי הפלפול ועולה לארץ ישראל ללמוד סודות המרכבה, הרי הוא כתרי מינייהו. כי הנה בסודות המרכבה יש גם כן לפלפל פלפול עמוק ומתוק, כדאיתא בפרקי המרכבה 'ושואלים לאדם צפית במרכבה שלי, פלפלת בחכמה'... והמחודד העולה לאר"י אז הוא במעלה יותר לקיים פלפלת בחכמה" (לביאורים נוספים ראה עוד: עיון יעקב; הפלאה; עין אליהו; דרשות חת"ס ח"ב שעד, ב).
