הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כרב נחמן בדיני; "הלכה כבתראי"; רבי יוחנן ורב נחמן
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
כתובות עז ע"א
אתמר,
ר' אבא בר יעקב אמר ר' יוחנן: הלכה כרשב"ג;
רבא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.
ומי א"ר יוחנן הכי?
והא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו - הלכה כמותו, חוץ מערב, וצידן, וראיה אחרונה!
אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן.
מבנה הסוגיה -
הערות שונות וכללי פסיקה:
1.
מחלוקת במשנה:
מתני'. האיש שנולדו בו מומין - אין כופין אותו להוציא;
אמר רשב"ג: בד"א - במומין הקטנים, אבל במומין הגדולים - כופין אותו להוציא.
מהגמרא משמע שרשב"ג חולק ולא בא להסביר את תנא קמא [פעמים רבות בש"ס הביטוי "במה דברים אמורים" בא להסביר את התנא הראשון].
2.
גמ'. רב יהודה תני: נולדו,
חייא בר רב תני: היו.
הגמרא מביאה שתי גירסאות שונות לגבי הכתוב במשנה. במשנה שלפנינו הגירסא היא "שנולדו" כדברי רב יהודה.
האם הגירסא במשנה תוקנה בדור האמוראים כשהוחלט לפסוק כרב יהודה?
אם "רב יהודה" [תלמיד מובהק של "רב"] אמר בשם "רב" [למרות ש"רב" לא מוזכר] יוצא, ששני החכמים נחלקו מה אמר "רב"!
2.1
הגמרא דנה בשתי הגירסאות:
מ"ד נולדו, כ"ש היו, דקסברה וקיבלה;
מאן דאמר היו, אבל נולדו לא.
2.2
הערה [מתאים להרבה מקומות בש"ס]:
מדוע הגמרא מנסחת "מאן דאמר" ולא מזכירה את רב יהודה ואת חייא בר רב בשמם במפורש?
ניתן אולי לומר סברא, שאם לפי כללי הפסיקה לגבי מחלוקת בין שני האמוראים המוזכרים יש לפסוק כאחד מהם, והגמרא - בסוגיה מסויימת - מתלבטת ומסתפקת כמי יש להכריע, לכן היא לא מזכירה בדיון את שמם אלא רק באופן "נסתר" - "מאן דאמר".
3.
תנן, אמר רבן שמען בן גמליאל: בד"א - במומין קטנים, אבל במומין גדולים - כופין אותו להוציא;
בשלמא למ"ד נולדו, היינו דשאני בין גדולים לקטנים,
אלא למ"ד היו, מה לי גדולים מה לי קטנים? הא סברה וקיבלה!
כסבורה היא שיכולה לקבל, ועכשיו אין יכולה לקבל.
הגמרא מקשה ומיישבת לפי שיטת חייא בר רב.
4.
לפי הגהות הב"ח מדובר בברייתא:
ואלו הן מומין גדולים? פירש רשב"ג, [כגון] ניסמית עינו, נקטעה ידו, ונשברה רגלו.
הלשון "פירש רשב"ג" בברייתא קצת "מוזר"! ביטוי זה מובא בברייתות בש"ס [כולל בתוספתא] כ - 20 פעמים, כאשר 4 פעמים מדובר ברשב"ג.
4.1
לכאורה נראה שעצם העובדה שהגמרא מרחיבה בדעת רשב"ג - על ידי הבאת ברייתא בשמו - שהיא פוסקת כמותו!
5.
הגמרא פוסקת ההלכה:
אתמר,
ר' אבא בר יעקב אמר ר' יוחנן: הלכה כרשב"ג;
רבא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.
מחלוקת אמוראים [כפולה?] כמי יש לפסוק.
5.1
ה"יד מלאכי" כלל קסז מביא [בתחילת דבריו] שיש מי שפוסק כעיקרון כרב נחמן נגד רבי יוחנן על פי הכלל "הלכה כבתראי", והוא מוכיח מכך שלפי אותה שיטה יוצא, שהכלל הנ"ל תקף גם על תקופת האמוראים הראשונים שלפני תקופת אביי ורבא. ומייד שם הוא מביא נימוק נוסף לפסוק כרב נחמן [הוא לא מדבר ישירות על סוגייתנו] על פי הכלל של "הלכה כרב נחמן בדיני".
5.2
2 סיבות נוספות לפסוק כרב נחמן בסוגייתנו:
א.
כי רב נחמן פוסק כחכמים, וסביר שהלכה כחכמים [שהם "רבים"] נגד רשב"ג [שהוא "יחיד"].
ב.
כי רבא פוסק כרב נחמן, וסביר שהלכה כמותו נגד רבי אבא בר יעקב, גם כי "רבא" יותר "בתראי".
6.
הגמרא מקשה על רבי יוחנן:
ומי א"ר יוחנן הכי?
והא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו - הלכה כמותו, חוץ מערב, וצידן, וראיה אחרונה!
הקושיה היא: הרי כבר קיים כלל בשם רבי יוחנן שהלכה כרשב"ג בכל מחלוקת שלו במשנה [גם נגד חכמים], ומדוע רבי יוחנן פוסק כאן במפורש כרשב"ג.
הערה:
הביטוי "ומי אמר..." - בדרך כלל בש"ס - משמעותו היא קושיה של סתירה, ואילו כאן מדובר בקושייה של "ייתור".
7.
מיישבת הגמרא:
אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן.
הכלל של רבי יוחנן: "בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו - הלכה כמותו, חוץ מערב, וצידן, וראיה אחרונה" שנוי במחלוקת אמוראים [מחלוקת בין שני תלמידים מה אמר רבם - רבי יוחנן]:
רבה בר בר חנה סובר כלל זה,
רבי אבא בר יעקב - בסוגייתנו - לא סובר כלל זה, ולכן הוא היה צריך לציין שבסוגייתנו רבי יוחנן פסק כרשב"ג באופן "נקודתי" - ולא כעיקרון!
7.1
לכאורה, בגלל שהגמרא קצת "מרחיבה" בדעת רבי יוחנן משמע שהגמרא פוסקת כמותו.
7.2
באופן עקרוני ניתן לומר שגם רבא ורב נחמן מסכימים לכלל של רבי יוחנן [לפי אחד האמוראים - רבי אבא בר יעקב - שאמר כלל זה בשם רבי יוחנן] "בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו - הלכה כמותו, חוץ מערב, וצידן, וראיה אחרונה", אלא שבאופן נקודתי בסוגייתנו הם פסקו שלא כרבי יוחנן!
8.
רמב"ם הלכות אישות פרק כה הלכה יא:
האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא אפילו נקטעה ידו או רגלו או נסמית עינו ולא רצת אשתו לישב עמו אין כופין ג אותו להוציא וליתן כתובה אלא אם רצת תשב ואם לא רצת תצא בלא כתובה כדין כל אשה מורדת.
אבל אם נולד לו ריח הפה או ריח החוטם או שחזר ללקט צואת כלבים או לחצוב נחשת מעיקרו או לעבד עורות כופין אותו להוציא וליתן ד כתובה, ואם רצת תשב עם בעלה.
הגהות מיימוניות הלכות אישות פרק כה הלכה יא:
[ג] וכ"פ התוס' בשר"ח כרבה ואמר ר"נ הלכה כדברי חכמים ודלא כר"י דאמר הלכה כרשב"ג בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא דהילכתא כר"נ בדיני וכ"פ ר"י אלפס
וכן ראבי"ה דאמוראי נינהו אליבא דר"י וכ"כ בס"ה כלשון העמוד וכל שכן דסברה וקבילה כדאיתא התם בסימן ל"ג וסי' ל"ד ע"כ:...
מגיד משנה הלכות אישות פרק כה הלכה יא:
[יא] האיש שנולדו בו מומין וכו'. משנה בפרק המדיר (דף ע"ו) האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב"ג בד"א במומין הקטנים אבל במומין הגדולים כופין אותו להוציא ובגמרא +בספרים שלנו שנוי הוא במשנה וכן בהלכות אבל בירושלמי אינו במשנה ונ"ל שטעות נפל בספרים ועיקר כדברי ה"ה+ אלו הן מומין גדולין נסמית עינו ונקטעה ידו ונשברה רגלו
ופסק ר"נ הלכה כדברי חכמים שאפילו במומים גדולים אין כופין אותו להוציא וכן פסקו בהלכות וכ"כ ז"ל...
הרמב"ם פוסק כרב נחמן בסוגייתנו, ומתאים לדברינו לעיל בסעיף 5 [עם כל סעיפיו] - ובעיקר על פי מה שנאמר לעיל בסעיף 5.1 - ולא כטענה בסעיף 7.1.
8.1
רק "קצת קשה" מדוע לא הוזכר אצל הפוסקים שהלכה כרבא [וכרב נחמן] כי הוא "בתראי". אלא, כנראה שהכלל של "הלכה כרב נחמן בדיני" חזק יותר משאר הכללים! [אולי כי הוא אולי כלל "קדום" לשאר הכללים הקשורים בסוגייתנו!]
