הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מר סבר"; "ולא היא"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
כתובות סג ע"א-ע"ב
מתני'. המורדת על בעלה - פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת,
ר' יהודה אומר: שבעה טרפעיקין.
עד מתי הוא פוחת? עד כנגד כתובתה, ר' יוסי אומר: לעולם הוא פוחת והולך, עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה.
וכן המורד על אשתו - מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת, ר' יהודה אומר: שלשה טרפעיקין.
גמ'. מורדת ממאי?
רב הונא אמר: מתשמיש המטה,
ר' יוסי ברבי חנינא אמר: ממלאכה.
...
אלא, מתשמיש - כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת,
כי פליגי - ממלאכה,
מר סבר: ממלאכה לא הויא מורדת,
ומר סבר: ממלאכה נמי הויא מורדת.
גופא: המורדת על בעלה - פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת, רבי יהודה אומר: שבעה טרפעיקין.
רבותינו חזרו ונמנו, שיהו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו,
ושולחין לה ב"ד: הוי יודעת, שאפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת.
...
אמר רמי בר חמא: אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
אמר רבא: דיקא נמי, דקתני: ארבע שבתות זו אחר זו, ש"מ.
אמר רמי בר חמא: פעמים שולחין לה מבית דין, אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה.
דרש רב נחמן בר רב חסדא: הלכה כרבותינו.
אמר רבא: האי בורכא!
אמר ליה רב נחמן בר יצחק: מאי בורכתיה? אנא אמריתה ניהליה, ומשמיה דגברא רבה אמריתה ניהליה,
ומנו? רבי יוסי בר' חנינא.
ואיהו כמאן סבר?
כי הא דאתמר רבא אמר רב ששת, הלכה: נמלכין בה;
רב הונא בר יהודה אמר רב ששת, הלכה: אין נמלכין בה.
היכי דמיא מורדת?
אמר אמימר: דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי - לא כייפינן לה.
מר זוטרא אמר: כייפינן לה.
הוה עובדא ואכפה מר זוטרא, ונפק מיניה רבי חנינא מסורא.
ולא היא, התם סייעתא דשמיא הוה.
כמה הערות על מבנה הסוגיה:
1.
מתני'. המורדת על בעלה - פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת,
ר' יהודה אומר: שבעה טרפעיקין.
עד מתי הוא פוחת? עד כנגד כתובתה, ר' יוסי אומר: לעולם הוא פוחת והולך, עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה.
וכן המורד על אשתו - מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת, ר' יהודה אומר: שלשה טרפעיקין.
באופן עקרוני יש לפסוק כ"תנא קמא" נגד רבי יהודה ונגד רבי יוסי בכל אחד מהדינים. ראה בכסף משנה, ש"תנא קמא"="סתם משנה".
2.
גמ'. מורדת ממאי?
רב הונא אמר: מתשמיש המטה,
ר' יוסי ברבי חנינא אמר: ממלאכה.
רבי יוסי ברבי חנינא היה תלמידו של רבי יוחנן, ולכן נראה שהלכה צריכה להיות כרב הונא שהיה מבוגר ממנו.
מצד שני יש לומר שהלכה צריכה להיות כרבי יוסי ברבי חנינא נגד רב הונא כמו שהלכה כרבי יוחנן - רבו של רבי יוסי ברבי חנינא - נגד "רב" - רבו של רב הונא.
3.
קושיה ותרוץ:
תנן: וכן המורד על אשתו;
בשלמא למ"ד מתשמיש - לחיי,
אלא למאן דאמר ממלאכה - מי משועבד לה?
אין, באומר איני זן ואיני מפרנס.
קושיה ותרוץ מאמורא?
והאמר רב: האומר איני זן ואיני מפרנס - יוציא ויתן כתובה!
ולאו לאמלוכי ביה בעי?
4.
קושיה:
מיתבי: אחת לי ארוסה ונשואה, ואפי' נדה, ואפילו חולה, ואפי' שומרת יבם;
(בשלמא למאן דאמר ממלאכה - שפיר, אלא למאן דאמר מתשמיש - נדה בת תשמיש היא?
אמר לך: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו.
איכא דאמרי:) בשלמא למאן דאמר מתשמיש, היינו דקתני חולה,
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סג עמוד ב
אלא למאן דאמר ממלאכה, חולה בת מלאכה היא?
5.
מסקנה:
אלא, מתשמיש - כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת,
כי פליגי - ממלאכה,
מר סבר: ממלאכה לא הויא מורדת,
ומר סבר: ממלאכה נמי הויא מורדת.
לפי ה"כסף משנה" הלכות אישות פרק כא הלכה י, הרמב"ם פוסק ש"ממלאכה לא הויא מורדת" כדעת ה"מר סבר" הראשון שהוא - בסוגייתנו רב הונא.
מדוע הגמרא לא כתבה בפירוש את שמו של רב הונא במקום מה שכתבה באופן כללי "מר סבר".
כבר הערנו על כך כמה פעמים, שבכל מקום בש"ס שהגמרא משמיטה את שמו של חכם מסויים [או את שמם של החכמים החולקים] ומנסחת באופן סתמי, כגון "מר סבר"; "מאן דאמר" ועוד, הכוונה היא שאין לפסוק בהכרח ככללי ההכרעה שתקפים לגבי אותה מחלוקת. ולכן גם בסוגייתנו יוצא, שהרמב"ם פוסק כרב הונא למרות שאולי לפי כללי ההכרעה יש לפסוק דווקא כרבי יוסי ברבי חנינא - ראה לעיל.
6.
דיון בברייתא המלאה:
גופא: המורדת על בעלה - פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת, רבי יהודה אומר: שבעה טרפעיקין.
7.
רבותינו חזרו ונמנו, שיהו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו,
ושולחין לה ב"ד: הוי יודעת, שאפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת.
בברייתא יש שלב שלא מוזכר במשנה, השלב הוא, שלפני שמפחיתים מכתובתה - כמפורט במשנה - יש להזהיר את האשה מפני מרידותה.
8.
אחת לי ארוסה ונשואה, אפילו נדה, אפי' חולה, ואפי' שומרת יבם.
9.
אמר ליה ר' חייא בר יוסף לשמואל: נדה בת תשמיש היא?
אמר ליה: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.
10.
אמר רמי בר חמא: אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
11.
אמר רבא: דיקא נמי, דקתני: ארבע שבתות זו אחר זו, ש"מ.
12.
אמר רמי בר חמא: פעמים שולחין לה מבית דין, אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה.
13.
דרש רב נחמן בר רב חסדא: הלכה כרבותינו.
לגבי הסעיפים 10-13:
לכאורה משמע שהפסק של "הלכה כרבותינו" בא לשלול את דברי רמי בר חנא ואת דברי רבא.
אבל באמת יש לומר שהוא בא לומר להיפך, שכל הדינים של רמי בר חמא ושל רבא מבוססים על כך ש"הלכה כרבותינו" - "שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו", ורמי בר חמא ורבא רק מפרטים יותר.
14.
אמר רבא: האי בורכא!
אמר ליה רב נחמן בר יצחק: מאי בורכתיה? אנא אמריתה ניהליה, ומשמיה דגברא רבה אמריתה ניהליה,
ומנו? רבי יוסי בר' חנינא.
ואיהו כמאן סבר?
כי הא דאתמר רבא אמר רב ששת, הלכה: נמלכין בה;
רב הונא בר יהודה אמר רב ששת, הלכה: אין נמלכין בה.
כאן משמע שרבא בשם רב ששת לא פוסק כרבותינו, אלא כמשנתנו שפוחתין לה מכתובתה כל שבוע [וזה נקרא "נמלכין בה"].
15.
אולם ה"כסף משנה" מסביר:
ומפרש דהא דאמר רבא אמר רב ששת נמלכין בה הוא מלבד הפעמיים ששולחים לה.
כלומר, רבא בשם רב ששת מוסיף על "רבותינו" ולא חולק עליהם.
15.1
המשך ה"כסף משנה":
ולפי זה צריך לפרש דמאי דאמר רבא האי בורכא היינו לומר דמדאמרינן הלכה כרבותינו משמע שכיון שאחר ההכרזה שלחו לומר לה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותה וכו' מיד מפסדת כתובתה והא ליתא אלא אינה מפסדת עד שנמלכין בה:
ומה שרבא אמר "האי בורכא" [=שאין הדין כרבותינו] הכוונה היא, שאין בזה די, אלא יש בנוסף לזה גם "שנמלכין בה".
16.
המשך הגמרא:
בהגדרת המורדת:
היכי דמיא מורדת?
אמר אמימר: דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי - לא כייפינן לה.
מר זוטרא אמר: כייפינן לה.
אמימר סובר שמורדת היא מי שרוצה "להעניש" את בעלה! [ועליה נסוב כל הדיון לעיל] אבל מי שטוענת "מאיס עלי" לא "מענישים" אותה [כמפורט במשנה ובדין של "רבותינו" בברייתא], אלא היא יוצאת ומקבלת כתובה מלאה.
ומר זוטרא חולק וסובר שגם "אמרה מאיס עלי" מוגדרת כמורדת.
16.1
הוה עובדא ואכפה מר זוטרא, ונפק מיניה רבי חנינא מסורא.
הגמרא מספרת שכך הורה מר זוטרא הלכה למעשה - כשהאשה טענה "מאיס עלי" - והאשה שוכנעה לחזור לבעלה וילדה בן, ואותו בן היה חכם גדול "רבי חנינא מסורא"
16.2
ולא היא, התם סייעתא דשמיא הוה.
אומרת הגמרא שהאירוע שקרה למר זוטרא איננו מהווה הוכחה לשיטתו. זה היה מקרה חריג של "סייעתא דשמיא".
17.
וכאמימר נפסק להלכה:
רמב"ם הלכות אישות פרק יד הלכה ט:
ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחים לה מבית דין ואומרין לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותה, ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ז ארבע שבתות זו אחר זו ואומרים פלונית מרדה על בעלה.
17.1
ויש להעיר: אמימר ומר זוטרא היו בימי רב אשי - עורכי הגמרא, ולכן מי שאמר את "ולא היא" הוא חכם אחרי תקופת רב אשי.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רנג:
"ולא היא, אשכחן בפרק הכותב (וכן בפרק האשה בתרא דף קכ"א א' ובפרק ערבי פסחים גבי יקנה"ז דף ק"ג ב' ובפרק המקבל דף ק"ד ב') דקאמר על דברי רב אשי ולשון זה לא שייך לפרשו כמו והלכתא דלעיל דהכל הוא מדברי רב אשי, כן כתב הר"ם בחידושי סמ"ג ה' חמץ ומצה ובעל נחפה בכסף דף קס"ד ע"ד כתב דנמוקו עמו וז"ל שם דבשלמא הלכתא אפשר לומר שהוא חושש להחמיר והלכתא היא לקולא
אבל לשון ולא היא משמע שאינה סברא כלל ולא שייך לומר הוא עצמו כן אם לא שנאמר הדרי בי דלא היא אלא ודאי נראה שיתכן לחלוק על דברי רב אשי וכבר רשום בזכרוני שלמדתי בש"ס שאחר דברי רב אשי קאמר תלמודא הלכתא בהפוך אלא שבעונותי שר של שכחה מצוי אצלי ולא ידעתי איזהו מקומן והמחפש אחריו ימצאנו."
לענייננו – "ולא היא..." בא לומר שדינו של מר זוטרא דחוי - מצד הסברא.
בדרך כלל בש"ס הביטוי "ולא היא" בא לשלול את ההלכה הנלמדת מצד סברא, והמחלוקת בסוגייתנו - הגדרת המורדת - היא מחלוקת בסברא.
17.2
ה"יד מלאכי" מבדיל את הביטוי "ולא היא" מהביטוי "והלכתא", שלטענתו יכול לשמש רק לחומרא ולא לעיכוב של עיקר הדין.
הוא דן בהרחבה בביטויים "ולא היא" ו"הלכתא" כאשר הם מוסבים על "רב אשי" –"עורך הגמרא".
הערה: אם אמנם זוהי המשמעות של הביטוי "ולא היא" נשאר לשאול מי כתב אותו, ומשמע מסוף דברי ה"יד מלאכי" לעיל שחכם בדור שאחרי רב אשי כתב זאת.
17.3
"הליכות עולם", "יבין שמועה", עמוד שעו, סעיף לד:
ודע עוד שכתב שם דף... ודף רס"ח דאע"ג דקאמר "ולא היא" לא דחינן מהלכתא
כלומר, למרות שהדין/ההוכחה נדחו מצד הסברא אין זה מחייב שהדין עצמו נשלל.
בסוגייתנו - מסכת כתובות דף מג - יוצא, שרק ההוכחה נדחתה אבל דינו של מר זוטרא יכול להתקבל להלכה.
אמנם נפסק שלא כמר זוטרא כבסעיף 17 לעיל.
