כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > פשתה תרבותית - "לעשות..." (כתובות סא ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

אף אינו כופה לעשות בפשתן – פשתן

ועושה בצמר. בצמר אין, בפשתים לא, מתניתין מני? רבי יהודה היא; דתניא: אינו כופה לא לעמוד לפני אביו, ולא לעמוד לפני בנו, ולא ליתן תבן לפני בהמתו, אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו; רבי יהודה אומר: אף אינו כופה לעשות בפשתן, מפני שפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים. והני מילי בכיתנא רומאה" (כתובות, סא ע"ב).

פירוש: שנינו במשנה בין המלאכות שהאשה עושה לבעלה, שהיא עוֹשָׂה בַּצֶּמֶר. ומדייקים: בַּצֶּמֶר אִין [כן], בְּפִשְׁתִּים לֹא. ומעירים: מַתְנִיתִין מַנִּי [משנתנו כשיטת מי] כשיטת ר' יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא]: אֵינוֹ כּוֹפָהּ את האשה לֹא לַעֲמוֹד לשרת לא לִפְנֵי אָבִיו, וְלֹא לַעֲמוֹד לִפְנֵי בְּנוֹ מנישואיו לאחרת, וְלֹא לִיתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, סוסים וחמורים שלו. אֲבָל כּוֹפָהּ אותה לִיתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְּקָרוֹ, פרות ושוורים שלו. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אֵינוֹ כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בְּפִשְׁתָּן, מִפְּנֵי שֶׁפִּשְׁתָּן בזמן שטווים אותו מַסְרִיחַ אֶת הַפֶּה, וּמְשַׁרְבֵּט (ומשרבב) אֶת הַשְּׂפָתַיִם. ומעירים: וְהָנֵי מִילֵּי בְּכִיתָּנָא רוֹמָאָה [ודברים אלה אמורים דווקא בפשתן רומי] שמזיק ביותר, אבל בפשתן אחר, יכול לכופהּ (באדיבות התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: פשתה תרבותית שם באנגלית: Flax שם מדעי: Linum usitatissimum

שם נרדף במקורות: כיתנא, בוץ

נושא מרכזי: מהם הנזקים הנגרמים מטווית פשתן ומהו כיתנא רומאה?

לנושאים נוספים העוסקים בפשתה תרבותית - הקש/י כאן.

רבי יהודה פוטר את האשה מ"לעשות בפשתן" בעל כורחה אך מהי אותה עשייה? מהו השלב ה"מסריח את הפה ומשרבט את השפתיים" מבין השלבים הרבים בעיבוד הפשתן? מדברי רש"י נוכל להסיק שהשלב הוא הטוויה: "משרבט - פושטן כמין שרביט עד שנעשין גדולות ובלשונינו נקרא אשא"ש ע"י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק". בתהליך הטוויה היה צורך להרטיב את סיבי הפשתן על מנת שידבקו זה לזה דבר שנעשה בעת העתיקה בעזרת רוק. לאחר שהומצא גלגל הטוויה בימי הביניים (ראו בתמונה) עלה קצב שזירת הסיבים. מסיבה זו לא היה די ברוק על מנת להרטיב את הסיבים ולכן השתמשו במים (ראו שחזור טוויה מתקופה זו בקטע הוידאו כאן).

מדברי רבי יהודה אנו לומדים על שני נזקים הנגרמים לאשה הטווה:

א. "משרבט את השפתיים". הטוויה התבצעה בעזרת הרטבת הסיבים בפה דבר שהקל על השזירה. הסיבים הונחו על השפה התחתונה וטוויה מרובה גרמה במשך הזמן להבלטתה. בלשון רש"י: "פושטן כמין שרביט עד שנעשות גדולות". תוספת הלעז "אשא"ש" בדבריו לא ברורה משום ש"אישיא"ש" (esjas) הוא מוט ארוך שהרי כבר כתב בראשית דבריו "כמין שרביט". ד"ר משה קטן(1) מציע שני הסברים:

1. רש"י רצה להדגיש שבמקומו נקראו שפתיים ארוכות במלה שמשמעותה קרובה ל"שרביט".
2. אפשרות אחרת היא לגרוס אישיו"ש (eseus) כלומר חריץ והכוונה לחריץ המתפתח בשפה כתוצאה ממלאכה זו. הסבר זה דומה להסבר המובא בשיטה מקובצת: "ומשרבט את השפתים - יש מפרשים מתחדקות השפתים ונעשות כעין פגימות ובערוך פי' שנעשות נפוחות. והני מילי בכיתנא רומיתא כי אותו הפשתן טבעו לעשות זה ההיזק אבל בשאר מיני פשתן כופה אותה לטוות. תלמידי רבינו יונה ז"ל".

ב. "מסריח את הפה". אחד מהשלבים בהכנת סיבי הפשתן לטוויה הוא השרייה במים כדי לגרום לריקבון תאי גבעול הפשתן והפרדת הסיבים. למים אלו ריח רע ועליהם אומרת המשנה (ברכות, פ"ג מ"ה): "... אבל לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים וכו'". מפרש הרמב"ם: "ומי משרה, משרת הפשתן". טויית הפשתן והחזקתו בפה גורמת שריח רע זה עלול לעבור גם לפי הטווה.

בעזרת הכרת שיטת הטוויה בעת העתיקה נוכל להבין את הדיון המובא בגמרא בזבחים (עט ע"ב): "פשתן שטוואתו נדה מסיטו טהור, ואם היה לח מסיטו טמא, משום משקה פיה; רבי יהודה אומר: אף הרוטבו במים טמא, משום משקה פיה ואפילו טובא. אמר רב פפא: שאני רוק דקריר(2)". מדברי התוספתא ובעיקר משיטת רבי יהודה משתמע שפשתן שטוותה נדה מכיל תמיד את רוקה (גם אם הוא כבר יבש(3)). שאלה המתעוררת היא מה מקור הרוק או בניסוח אחר האם לא ייתכן מצב שבו פשתן טווי לא יכיל רוק? בדרך כלל החשש מרוק הוא מ"צינורא" כלומר נתז רוק טמא(4), אך הוא אקראי כתוצאה מדיבור ואילו כאן מתוארת תופעה קבועה. שאלה נוספת היא מהו בדיוק המאפיין "קריר" שבעזרתו מנמק רב פפא את ההבדל בין ההלכות (הרחקת מי רגליים מחרס לעומת רוק מתוך פשתן). מפרש רש"י "שאני רוק - דקריר טרישטריט"ש בלע"ז. נכנס בפשתן בחזקה וקשה לצאת אבל מי הרגלים לא בליעי בחרס כולי האי". ד"ר מ. קטן מתרגם trestrest = מחלחל. מדברי רש"י קשה להסיק אם הוא מייחס את ההבדל לאופי הנוזל הנבלע או לחומר הבולע. החזון איש (יו"ד, נדה, סי' רטו ד"ה טהרות פ"ד מ"ד) הציע נפק"מ הלכתית שנבעה מספק זה: "... ויש להסתפק אי רוק בפשתן קאמר או אפילו בחרסין, ולפי זה בחרסין שנשתמש בהן רוק לא מהני הדחה ג' פעמים לרבי יהודה וכו'". אם אכן, כדברי רש"י, "קריר" הוא מחלחל הדבר תומך בטענה שהעליתי לעיל שלא ניתן לייחס את מקור הרוק ל"צינורא" שהרי הוא נתז קטן שבוודאי "אינו נכנס בפשתן בחזקה" אלא לדבר אחר משמעותי וקבוע יותר.

לאור ההכרות עם שיטת הטוויה הקדומה ניתן לומר בוודאות שהשימוש ברוק הוא שלב הכרחי במלאכת הטוויה. למעשה כל סיבי החוט, פנימיים וחיצוניים, באים במגע עם הרוק וסופגים אותו ולכן הרחקתו מורכבת יותר מאשר הרחקת מי רגלים מחרס שבולע נוזלים רק בפני השטח.

כיתנא רומאה

לאור הסברנו מדוע טווית פשתן עלולה לגרום לפגם בשפה התחתונה ולריח פה עולה השאלה במה התייחדה "כיתנא רומאה" ומדוע נזקים אלו קיימים רק בו? אין בידי תשובה מבוססת אך ייתכן ורק בפשתן איכותי זה השתמשו ברוק בעת הטוויה. הרטבת הסיבים גורמת להדבקה טובה שלהם ובכך משפרת את איכות האריג. לחילופין ניתן להציע שאחת ממעלותיו של הפשתן הרומאי היתה ייצורו מסיבים ארוכים במיוחד שקשה היה לטוותם ללא הרטבה מוקדמת.

רמז לזהותהו של "כיתנא רומאה" נוכל למצוא בגמרא (חולין, פד ע"ב) ממנה משתמע שמדובר באריג פשתן יקר במיוחד: "אמר ר' יוחנן: מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן, ילבש כלי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן. ילבוש כלי פשתן בכיתנא רומיתא, וישתמש בכלי זכוכית בזוגיתא חיורתא, וישכור פועלים ואל ישב עמהן בתורי, דנפיש פסידייהו"(5). מפרש רש"י: "שדמיהן יקרים וממהרים לבלות". ברומא העתיקה השתמשו בפשתן לצורך הכנת אריגים למטרות שונות וביניהן גם להכנת בגדים. מסמך רשמי מרומא של המאה השלישית עסק בקביעת מחירי המקסימום לאריגי פשתן וניתן ללמוד מתוכו שהיו בשוק הרומאי 3 רמות איכות. איכות תוצר הפשתן המוגמר תלוייה בתנאי הגידול של הצמחים וצורת הקציר. על מנת לייצר סיבים ארוכים ככל שניתן הפשתן נקצר באופן ידני או נעקר ולאחר מכן נחתכים הגבעולים קרוב עד כמה שניתן לשורשים. הסיבים ארוכים בהשוואה לסיבים של הכותנה והצמר ואורכם נע בין 25-140 ס"מ ולכן החוטים הניטווים מהם חזקים יותר. מאפיין נוסף המשפיע על איכות חוט הפשתן היא נוכחות "קשרים" המפוזרים באופן אקראי לאורך החוטים. "קשרים" אלו הם פגמים המעידים על איכות נמוכה של החוטים. חוטים באיכות גבוהה הם בעלי קוטר קבוע לכל אורכם ללא "קשרים". מאפיין חשוב של חוטי הפשתן הוא עובי הסיבים המשפיע על מרקם האריג.

המונח "כיתנא רומיתא" דורש הסבר שהרי האקלים באיטליה איננו אידאלי לגידול פשתן ולכן נאלצו הרומאים לייבא אותו מארצות חמות יותר ובעיקר ממצרים (אולי מפלוסיוס). ייתכן והשם "כיתנא רומיתא" נגזר ממקום הכנת הבגדים שהיה ברומא או אולי ציין טיפוס מסוים של בגדים יקרים גם אם יוצרו במקום אחר (למשל בבית שאן – הערה 6 ). באופן כללי בגדי פשתן היו יקרים בגלל המלאכה הרבה שהיתה כרוכה בגידול הצמחים, הפקת הסיבים, טוויה, אריגה וכו'. כפי הנראה "כיתנא רומיתא" היתה יקרה במיוחד בגלל איכות הסיבים, אופן ייצור האריגים ובגלל הצורך לייבא את הפשתן ולהוביל את האריגים, לאחר עיבודם, מרומא לשווקים אחרים. ממהלך הסוגיה משתמע, כפי שפירש רש"י, שהבעיה ב"כיתנא רומיתא" איננה רק בכך שהיא יקרה בהשוואה לפשתן אחר אלא גם משום שבגדים אלו "ממהרים לבלות". גם הדוגמאות הנוספות המובאות בגמרא, כמו למשל כלי הזכוכית, מתארות פעולות או חפצים הגורמים לבזבוז כספים לא מעצם רכישתם (גם אם הם יקרים) אלא בגלל הנזק הנגרם בעת השימוש. בגדי פשתן ידועים כחזקים ועמידים לפגעי הזמן, ולכן עלינו להניח שמדובר בבגדי פשתן עדינים במיוחד הנקרעים בקלות. הכותנת השקופה של רבי אלעזר בן חרסום (יומא, לה ע"ב) עשויה היתה להיות "כיתנא רומיתא" שיובאה מרומא או אולי תוצרת "כחול לבן" מבית שאן שם ייצרו פשתן איכותי שעליו נאמר במדרש שהוא דבוק לעור ואולי גם נראה כעור ("כותנות עור").

אשה אירית טווה, תמונת פוטוכרום, בין 1890 ל-1900 מקור:

תהליך עיבוד הפשתן

מבנה גבעול הפשתן

נפתח בתאור מבנה גבעול הצמח בכלל והפשתה בפרט. בחתך הגבעול בתמונה 1 ניתן להבחין ברקמות שונות הממלאות תפקידים שונים. במרכז נמצאים תאי הליבה (Pi) המשמשים בעיקר כמקום לאגירת חומרי התשמורת של הצמח. מחוץ לליבה ניתן לראות את רקמת העצה (X) המשמשת להובלת מים ומינרלים מהקרקע לעלי הצמח. הרקמה החיצונית לעצה היא השיפה (P) המשמשת להעברת תוצרי ההטמעה (הסוכרים המורכבים בפוטוסינתיזה) מהעלים לכיוון הליבה והשורשים. הן העצה והן השיפה בנויות בעיקר מתאים מתים המאורגנים כעין צינורות ארוכים להובלת החומרים השונים. בין העצה והשיפה ממוקמת רקמה של תאים עובריים הנקראת קמביום שהתחלקותם מביאה להיווצרות העצה (כלפי פנים) והשיפה (כלפי חוץ). בגבעול הצעיר העצה והשיפה מאורגנים בצרורות (ראה במאמר "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא") מסביב לליבה ואינם יוצרים טבעת רציפה כפי שניתן לראות בחתך הרוחב בתמונה 4 במאמר הנ"ל. החלק הפעיל בתאי העצה והשיפה הנותר לאחר מות התאים הם דפנות התאים העשויים מתאית. התאית היא חומר קשה, עמיד יחסית מפני פירוק על ידי מיקרואורגניזמים ומעניקה לגבעול את יציבותו. בחתך הפשתה בתמונה להלן ניתן לראות שבין תאי השיפה עוברים סיבים נוספים (BF – בצילום). הם נראים כעיגולים חלולים בצבע לבן המחזקים את הגבעול ומעניקים לו גם גמישות. בניגוד לצינורות העצה והשיפה הקשים ובנויים משרשרת תאים נפרדים הרי שהסיבים ארוכים ורציפים ולכן הם נותרים שלמים גם לאחר הפרדתם מהגבעול. נסיים את סקירת החתך בשכבה החיצונית העוטפת את הגבעול ומגינה עליו – הקליפה (Ep).

תהליך עבוד הפשתן נועד בעיקרו להפריד את הסיבים מיתר חלקי הגבעול. התהליך כולל שימוש באמצעים מכניים אך גם תהליכי רקבון המפרקים את התאים החיים ומאפשרים להרחיק אותם מהסיבים הרצויים. בתמונה 2 ניתן לראות את הפרדת שכבת הסיבים מהחלק הקשה במרכז, הכולל את העצה והליבה בצמח סיבים חשוב אחר, הקנבוס.


תמונה 1. חתך רוחב בפשתה המראה את מיקום הרקמות השונות: Ep= אפידרמיס, C= קליפה, BF= סיבי שיפה, P= שיפה, X= עצה, Pi= ליבה צילם: Ryan R. McKenzie		תמונה 2. קנבוס - הפרדת הקליפה מליבת הגבעול מקור

לסיבי הפשתן יש כמה יתרונות בהשוואה לסיבים ממקורות צמחיים אחרים (למשל צמר גפן). יתרון חשוב הוא אורכם הגדול יחסית. סיבי צמר הגפן (כותנה בלשון ימינו) קצרים משום שהם אינם סיבי גבעול אלא סיבים המלווים את זרעי הפרי ומשמשים כאמצעי הפצה על ידי הרוח (ראה בתמונה). סיבים ארוכים קלים לטוויה ואינם נפרמים בקלות. חוט השזור מסיבים ארוכים חזק בהרבה ועמיד למתיחה (גם כאשר חומר הסיב איננו חזק) משום שסיביו חופפים זה לזה על פני קטע ארוך, ולכן קשורים זה לזה באופן הדוק, בניגוד לסיבים קצרים החופפים לאורך קטע קצר בלבד. חוטים השזורים מסיבים קצרים ניכרים במראה "פרום" המזכיר צמר. איכותם המיוחדת של חוטי הפשתן היוותה סיבה לכך שרק לגביהם הייתה מחלוקת חכמים אם ניתן להשתמש בהם לתפירת ספר תורה ("ספר שתפרו בפשתן").


תמונה 3. שדה כותנה ליד אופקים		תמונה 4. הלקטים בשלים של צמר גפן - כותנה

תהליך הפקת סיבי הפשתן

לאחר שהצגתי את התהליך באופן עקרוני אתאר את שלביו השונים באופן מפורט יותר:

א. עקירת הצמחים ואגידתם בדומה לעומרי תבואה ("הוצני פשתן" (7)) בעזרת גבעולי פשתן. "שני עמרין שכחה, ושלשה אינן שכחה, שני ציבורי זיתים והחרובים שכחה, ושלשה אינן שכחה, שני הוצני פשתן שכחה ושלשה אינן שכחה וכו'" (ירושלמי, פאה, פ"ו דף יט טור א /מ"ד). העקירה התבצעה ביד עם השורשים על מנת להבטיח שהסיבים יהיו ארוכים ככל שניתן.

ב. ייבוש אגודות הפשתן התבצע באחת מכמה שיטות: 1. הצבתן בשדה בערימות קטנות דמויות קונוס (בונגלו). 2. פרישה על משטחים חשופים לשמש כפי שנהגה רחב: "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ הערכות לה על הגג" (8) (יהושע, ב ו'). רש"י במקום מפרש: "בפשתי העץ - פשתים בגבעוליהן". את הסיבה להמצאות הגבעולים על הגג נמצא בדברי הרד"ק: "בפשתי העץ – רצה לומר שהיו עדין הפשתים בגבעוליהם והעלתם הגגה ליבשם והטמינה אותם בתוכם וכו'". על הסיבה לכך שבשלב זה הפשתים נקראים עץ עמד בעל "מצודת דוד": "בפשתי העץ - בפשתים שהם עדיין בתוך העץ והם הקנים של פשתן". 3. תליית חבילות הגבעולים.

ג. הייבוש בשלב הקודם נועד לאפשר את הסרת ההלקטים והעלים, העלולים להפריע בהמשך העיבוד, מעל הגבעולים. הפרדת ההלקטים והעלים מכונה "חפפה" והיא התבצעה בעזרת העברת אגודות הגבעולים דרך מסרק גדול (תמונה 5) שהיה קבוע בקרקע או על גבי שולחן.

ד. הפרדת הסיבים המרוכזים בקליפת הגבעול מהליבה על ידי השריית הגבעולים במים במשך תקופה מסויימת הנמשכת מימים עד שבועות ותלויה בטמפרטורת המים (9). השרייה זו נועדה לגרום לריקבון התאים החיים דבר המנתק את הקשר בין הקליפה וליבת הגבעול ומאפשר להרחיק את התאים החיים מהסיבים. בשלב זה מפיצה המשרה ריח רע. משום כך אין להתפלל בקרבתם: "... ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים" (ברכות, כב ע"ב). ייתכן ומסיבה זו גם נאמר שיש להרחיק את המשרה מגינת ירק: "ת"ש: מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרישין מן הבצלין, ואת החרדל מן הדבורים וכו'" (בבא בתרא, יח ע"א). השרייה ממושכת מדי הייתה עלולה לגרום לנזק לסיבים לכן מלאכת הוצאתם מהמים נחשבה לדבר האבד הן לעניין חול המועד (מועד קטן, יב ע"ב) והן לאבלות: "אלו דברים העושין לאבל בימי אבלו: זיתיו הפוכין טוענין לו, וכדו לגוף, ופשתנו להעלות מן המשרה וכו'" (מועד קטן, יא ע"ב).

ה. בשלב הבא יש לשטוף ולייבש את הגבעולים על מנת להכינם לשלב הדישה. הייבוש התבצע על ידי סחיטה ושטיחה בשמש או על ידי הכנסתם לתנור. פעולה זו מתוארת במשנה בשבת (פ"א מ"ו): "בית שמאי אומרים אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום, ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין". הכוונה היא לכך שאין לתת את אגודות ("אונין") הפשתן לתוך התנור על מנת לייבשן. הפועל "יהבילו" מקורו במילה הבל. בדומה לצמר שאין להניחו לתוך היורה אלא אם כן תסתיים מלאכת הצביעה עד כניסת שבת כך בפשתן יש לסיים את תהליך הייבוש מבעוד יום דבר המתבטא בהפסקת התאדות מים. "כדי שיהבילו מבעוד יום" = עליהם לסיים את העלאת ההבל מבעוד יום. בסרטון כאן ניתן לראות את ההכנסה לתנור ואף את ההבלא. על מנת ששלב זה יתבצע כראוי אין לפתוח במהלכו את התנור ולכן אין חשש שמא "יחתה בגחלים": "אונין של פשתן נמי ליגזור (שאסור להניחם סמוך לשבת)? התם, כיון דקשי להו זיקא – לא מגלו ליה" (שבת, יח ע"ב).

רש"י במקום מפרש באופן שונה: "אונין - ארישב"א (10) והן אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותו בקדרה לתנור ומתלבן. שיהבילו – שיתחממו". מקור פירושו הוא בדברי הגמרא (שבת, יז ע"ב) העוסקת בשלב שבו מוצרים שונים מקבלים טומאה: "... והאונין של פשתן משיתלבנו". מפרש שם רש"י: "משיתלבנו – בתנור". על הקשר בין הסוגיות, על פי רש"י, עומד התוס' (שבת, יז ע"ב): "אונין - פירש בקונטרס נותנין בתנור ומתלבן וכן משמע בפ"ב (דף כז:) דאמרינן האונין של פשתן משיתלבנו". רש"י מזהה בין המונחים "יהבילו" במשנתנו למונח "יתלבנו" שמופיע במשנה בדף יז ע"ב ולדעתו שניהם מתיחסים למלאכה הבאה לאחר ניפוץ הפשתן כאשר מטרת החימום בשלב זה היא הלבנת הפשתן.

על פי פירוש רש"י מתעוררות כמה שאלות: 1. מדוע שינתה המשנה את לשונה ופעם נכתב "יהבילו" ופעם "משיתלבנו"? 2. מדוע השתמשה המשנה בפועל "יהבילו" כאשר מטרת החימום היא ללבן את הפשתן. 3. בתהליך עיבוד הפשתן המסורתי לא קיים שלב ייבוש לאחר הניפוץ. ההלבנה של הפשתן בעת העתיקה התבצעה על ידי פרישת האריגים או אפילו הבגדים המוכנים בשמש.

בני הרב נחמיה נ"י הסב את תשומת לבי לדברי הריב"א על הדף שזכיתי לכוון אליהם:

"וריב"א רצה לפרש שנותנין אותן בתנור כדי לייבשן כשמעלן מן המשרה ויש בו איסור בישול, טרם שיתייבשו מתרכך מחמת הלחלוחית וכדאמר (לקמן עד ע"ב): האח מאן דשדי סיכתא לאתונא חייב משום מבשל" (תוס' ישנים).

לענ"ד ייתכן ובסופו של שלב הניפוץ סיבי הפשתן לבנים כפי שניתן לראות בתמונה במאמר "על צמח אחד ופרשת ריגול מסעירה" ואם כן המשניות עוסקות בשני שלבים שונים כאשר המאוחר מביניהם הוא שלב ההלבנה. אכן רש"י מייחס את ההלבנה להכנסה לתנור אך אין רמז לכך בדברי המשנה: "... והאונין של פשתן משיתלבנו".

ו. לאחר השלמת הייבוש דשו את אגודות הפשתן על ידי הכאתם לכל אורכם בעזרת פטיש עץ. פעולה זו גרמה לשבירת הליבה והסיבים הקשים למקטעים קצרים וניתוקם מהסיבים העדינים הארוכים.

ז. סילוק מקטעי הסיבים הגסים והקשים והקש, התבצע בעזרת ניפוץ. בשלב זה מנערים את אגודות הפשתן על מנת להפריד מהן את הפסולת. פשתה מנופצת נקראת "פשתה שננערה". הניעור נעשה על ידי הכאת אגודות הפשתן לכל אורכם בעזרת כלי עץ דמוי סכין קהה. שברי הגבעולים המנוערים מן הפשתן נקראו "דקתא" או "נעורת". הנעורת בוערת היטב ולכן היא שימשה כדימוי לדבר המתלקח במהירות: "... כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש" (שופטים, טז ט'). מפרש שם בעל "מצודת ציון": "הנעורת - הוא פסולת הפשתן המנערים ומשליכים ממנה בעת הנפוץ כמו והיה החסון לנעורת ורצה לומר חוט המנוער מהפסולת שהוא נוח להשרף בקל". ובפסוק "והיה החסן לנעורת וכו'" (ישעיהו, א לא): "לנעורת - היא הפסולת שמנערין מעצי הפשתן".

במשנה מוזכרת הנעורת כחומר בעירה טוב שבו השתמשו להכנת המשואות שבעזרתן הודיעו לגולה על קידוש החודש: "כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסאות של ארז ארוכין, וקנים, ועצי שמן, ונעורת של פשתן, וכורך במשיחה ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור וכו'" (ראש השנה, פ"ב מ"ג). רע"ב (שם): "קנים ועצי שמן ונעורת של פשתן - כל אלו מרבים שלהבת".

ח. השלב האחרון היה סירוק במסרק על מנת להרחיק סיבים קצרים ושברי גבעולים דקים וליצור אגודת סיבים מסודרת ואחידה (תמונה 6). מסרק זה נקרא "מסרק של פשתן": "מסרק של פשתן שניטלו שיניו ונשתייר בו שתים טמא ואחת טהור וכו'" (כלים, פי"ג מ"י). רע"ב: "מסרק של פשתן - יש לו שינים מרובות כעין מחטים ארוכים תחובים בעץ, ובו סורקים הפשתן". הפסולת העדינה המתקבלת בשלב זה כונתה "דקדקתא". מונח זה מופיע בגמרא בחולין (נא ע"ב) העוסקת בחשש לטריפה בעופות שנפלו על משטחים העשויים חומרים שונים: "דקתא - חיישינן, דקדקתא - לא חיישינן וכו'". מפרש רש"י: "דקתא - נעורת שברי גבעולין הננערין מן הפשתים כשמנפצין אותו. חיישינן - אם נפל עוף עליהן. דקדקתא - דקה מן הדקה וגם היא נעורת".

בסופו של הסירוק מתקבלים "אניצי פשתן" המוכנים לטוויה ולאחר מכן לאריגה. עלינו להניח ש"אניצי פשתן" מהווים אחד מהשלבים הסופיים בהכנת הפשתן שאם לא כן מה החידוש בהיתר, לאדם שנדר מפשתן, להתכסות בהם: "... אמר קונם צמר עולה עלי, מותר להתכסות בגיזי צמר, פשתן עולה עלי, מותר להתכסות באניצי פשתן וכו'" (נדרים, פ"ז מ"ג). רש"י בנדרים (נה ע"ב) מפרש באופן שונה: "קונם צמר עולה כו' - משמע מלבוש של צמר. באניצי פשתן - דדייק ולא נפיץ".

הפעלת הקישורית כאן תציג סרטון המדגים את שלבי עיבוד הפשתן.


תמונה 5. מסרק לניקוי גבעולי הפשתן צילם: Kozuch		תמונה 6. סירוק הפשתן צילם: Pymouss


תמונה 7. מתקן ההשרייה באום קנאטיר צילם: Yoavd		תמונה 8. מתקן ההשרייה באום קנאטיר צילם: Yoavd

(1) ב"אוצר לעזי רש"י".
(2) פירוש: פִּשְׁתָּן שֶׁטְּוָואַתּוּ נִדָּה למרות שנספג בו רוק הנדה, שהוא מטמא במשא המַסִּיטוֹ (מזיז אותו) טָהוֹר, מאחר שנתייבש הרוק וכך אינו מטמא. וְאִם הָיָה עדיין הפשתן לַח מַסִּיטוֹ טָמֵא, מִשּׁוּם מַשְׁקֵה פִּיהָ (רוקה). ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הָרוֹטְבוֹ (המרטיב אותו) את הפשתן בְּמַיִם הרי הוא שוב טָמֵא מִשּׁוּם מַשְׁקֵה פִּיהָ. ודין זה נאמר אֲפִילּוּ אם היה מרטיב טוּבָא [הרבה] את הפשתן, לפי שאין המים מבטלים את הרוק ומפליטים אותו, ובניגוד למה שאמר ר' יהודה בענין כלי חרס שנבלעו בו מי רגלים! אָמַר רַב פַּפָּא: שָׁאנֵי [שונה] רוֹק דְּקָרֵיר [שהוא נספג ונדבק] בפשתן, ואין ההדחה במים יכולה לבטלו.
(3) "ה"ג רבי יהודה אומר אף הרוטבו במים טמא משום משקה פיה - בתוספתא דמסכת טהרות אף המלחלחו במים לאחר שיבש חזר הרוק להיות לח מחמת המים וטמא משום משקה פיה" (רש"י,זבחים, עט ע"ב).
(4) למשל: "מעשה בצדוקה אחת שסח עם כהן גדול ונתזה צינורא מפיו ונפלה על בגדיו של כהן גדול והריקו פניו של כהן גדול ובאו ושאלו את אשתו ואמרה אישי כהן אף על פי שאנו נשי צדוקיות כולן נשאלות לחכם וכו'" (תוספתא, נדה, צוקרמאנדל, פ"ה הל' ג').
(5) פירוש: עוד אמר ר' יוחנן: מי שהניח לו אביו מעות בירושה ורוצה לאבדן — ילבש כלי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן. ומפרשים: ילבוש כלי פשתן — בכיתנא רומיתא [בפשתן רומאי], שהוא יקר ועדין, וישתמש בכלי זכוכית — בזוגיתא חיורתא [בזכוכית לבנה], וישכור פועלים ואל ישב עמהן — בתורי, דנפיש פסידייהו [בשוורים, שמרובה הפסדם], שאם אין משגיחים על הפועלים החורשים בשוורים אינם חוששים לחבלות שייגרמו לשוורים, ואינם מעמיקים את המחרישה כראוי.
(6) גם בארץ ישראל עצמה אנו מוצאים מגוון איכויות לפשתן. מחד גיסא עומדות כותנות הפשתן האיכותיות של בית שאן ומאידך גיסא הכותנות הגסות והזולות של ארבל. "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם ... רבי יצחק רביא אומר: חלקים היו כצפורן ונאים כמרגליות, אמר רבי יצחק ככלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן, כתנות עור שהן דבוקים לעור וכו'" (בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כ). "כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב ... אמר רבי יוחנן: כלי פשתן הדקין הבאין מבית שאן אם מתפחמין הם קימעא הם אבודין, אבל כלי פשתן הארבלין כמה הם וכמה דמיהן וכו'" (ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקסז).
(7) חלק מהמונחים הקשורים לשלבי העיבוד השונים מופיעים בגמרא בסוכה (יב ע"ב): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סככה באניצי פשתן פסולה, בהוצני פשתן כשרה, והושני פשתן איני יודע מהו. והושני עצמן איני יודע? מה נפשך, אי דייק ולא נפיץ הושני קרי ליה, אבל תרי ולא דייק הוצני קרי ליה, או דלמא: תרי ולא דייק נמי הושני קרי ליה".
מפרש רש"י: "אמר רבה בר בר חנה - שמעתי שלשה דברים מר' יוחנן, השנים פירש, והשלישי השיב איני יודע. סככה באניצי פשתן פסולה - שכן ראויה ליטמא בנגעים, כדאמר בבמה מדליקין: האונין של פשתן משיתלבנו, (פירוש אניצי) לאחר שתיקנו במסרק שקורין צרבי"ש (צ"ל: בדומה לכתוב בתוספות צרניש כלומר מסרק לסריקת פשתן), ועשאן אונין שקורין רישט"א (חבילת פשתן סרוק). בהוצני פשתן - שמעתי מר' יוחנן כשרה, דהיינו כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל, ולא נשרה במי המשרה, ולא נופץ במכתשת".
(8) המלבי"ם (שם) מפרש את פשר השם "פשתי עץ" באופן שונה: "... ויש לומר שכבר נחבטו הקנים רק לא נופצו והיו מעורבים עם העץ, ולכן אמר הערוכות בלשון נקבה כי הפשתה הוא שם נקבה. ויש מפרשים שהוא מין פשתה הגדלה על העצים הנקרא צמר גפן בלשון המשנה (בוים וואללע), ופשתים סתם שיש בם משום שעטנז גדלים על האדמה, והצמר גפן קרוי פשתי עץ".
(9) בלשון הגמרא מקום המשרה נקרא "בדוכתא היכא דתרו כיתנא" (גיטין, כז ע"א).
(10) ד"ר משה קטן גורס ב"אוצר לעזי רש"י" "רישטי"ש (ristes) שהן אגודות פשתן.

מקורות עיקריים:

מדור "החיים" ב"תלמוד המבואר".

לעיון נוסף:

ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 109-111).
והם מתאוים לכלי פשתן – פורטל הדף היומי
פשתה תרבותית – צמח השדה

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים