הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הלכה כרב באיסורים וכשמואל בדינים

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

כתובות נד ע"א

את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי - חייב, שהוא תנאי בית דין.
כך היו אנשי ירושלים כותבין.
אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים.
אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך,
לפיכך אם רצו יורשין - נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה.
...
וכך היו אנשי ירושלים וכו'.
אתמר, רב אמר: הלכה כאנשי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כאנשי גליל.
בבל וכל פרוודהא נהוג כרב,
נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל.
ההיא בת מחוזא דהות נסיבא לנהרדעא,
אתו לקמיה דרב נחמן, שמעה לקלה דבת מחוזא היא,
אמר להו: בבל וכל פרוודהא נהוג כרב.
אמרו ליה: והא לנהרדעא נסיבא!
אמר להו: אי הכי, נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל.
ועד היכא נהרדעא? עד היכא דסגי קבא דנהרדעא.

הערה: ניתוח שתי סוגיות בגמרא באותו נושא:

 

מבנה הסוגיה:

1.

את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי - חייב, שהוא תנאי בית דין.

מנהג אנשי ירושלים ואנשי הגליל:

כך היו אנשי ירושלים כותבין.
אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים.

2.
מנהג אנשי יהודה ואנשי הגליל:

אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך,
לפיכך אם רצו יורשין - נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה.
...

3

וכך היו אנשי ירושלים וכו'.
אתמר, רב אמר: הלכה כאנשי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כאנשי גליל.

מחלוקת בין רב ושמואל כאיזה מנהג לפסוק. נראה, שמחלוקתם מתייחסת רק לגבי מקומם - בחוץ לארץ.

4.

בבל וכל פרוודהא נהוג כרב,

בעיר בבל ובסביבותיה נהגו כרב [רב היה ראש הישיבה בסורא].

נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל.

בעיר נהרדעא ובסביבותיה נהגו כשמואל [שמואל "מלך" בנהרדעא [253-247].

4.1
הגמרא עד כאן לא קובעת כמי הלכה אלא מציינת שהיו מנהגים שונים בבבל ובנהרדעא. כנראה בגלל שכבר במשנה מדובר שהיו הבדלי מנהגים בין ירושלים, גליל ויהודה. וצריך לומר, שכנראה מדובר בהלכה כזאת שתלויה במנהג.

יתכן שההסבר הוא, שהבעל והאשה מודעים לכך בזמן כתיבת הכתובה ונתינתה שתנאי הכתובה הם לפי תנאי המקום גם אם הם לא מפורטים בכתובה עצמה.

כל הנ"ל אפילו כשמדובר בענייני ממון - אם רשאים היורשים לתת לה כתובתה במקום מזונות.

5.

ההיא בת מחוזא דהות נסיבא לנהרדעא,

מחוזא היתה שייכת לבבל - מקום שנהגו כרב, והיא נישאה לאדם מנהרדעא - מקום שנהגו כשמואל.

5.1

אתו לקמיה דרב נחמן, שמעה לקלה דבת מחוזא היא,
אמר להו: בבל וכל פרוודהא נהוג כרב.

רב נחמן פסק לה כדינו של רב.
דינו של רב מחמיר לגבי האשה, ומעניק ליורשים עדיפות לקבוע אם היא תקבל את כתובתה או את מזונותיה.
דינו של שמואל מיקל על האשה, וכל זמן שהיא רוצה היא תקבל את מזונותיה.

5.2
קצת קשה: מדוע רב נחמן לא שאל אותה היכן היא גרה, ומדוע הוא קבע את מקום מגוריה לפי המבטא שלה!

5.3

אמרו ליה: והא לנהרדעא נסיבא!
אמר להו: אי הכי, נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל.

אמרו לרב נחמן שהיא נישאה לבן נהרדעא, ורב נחמן קבע שהלכה היא כמנהג בני נהרדעא - וכשמואל - ולטובתה של האשה.

["מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רמא, ובהערות שם:
כתב הריטב"א שמכאן מוכח שמי שנושא אשה ממקום אחר על דעת לדור עמו במקומו, הולכין בה כפי מנהג מקומו שבאה לשם]

5.4
גם כאן קצת קשה: מדוע רב נחמן עצמו לא בדק למי היא נישאה.

5.5

ועד היכא נהרדעא? עד היכא דסגי קבא דנהרדעא.

הגמרא קובעת את שטח שיפוטה של העיא נהרדעא - מקומו של שמואל.

6.
לאור כל הסוגיה לא ברור מה תהיה ההלכה למעשה בכל שאר המקומות בעולם שאינם כלולים בסוגייתנו.

7.
תוספות מסכת כתובות דף נד עמוד א:

ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל - פר"ח ובמקום שיש מנהג ילכו אחר המנהג

משמע ממנו שבכל דור אפשר לפסוק לפי מנהג המקום - כמשתמע מסוגייתנו.

7.1

ובמקום שאין מנהג יעשו כשמואל דהלכתא כוותיה

במקום שאין מנהג יעשו כשמואל לפי הכלל שהלכה כשמואל [כנראה שהוא מתכוון לכלל של "רב ושמואל - הלכה כשמואל בדיני".

7.2
הוא מעיר לגבי המשך הגמרא:

והא דבעי בסמוך עד היכן נהרדעא לאו משום דאין הלכה כשמואל אלא משום דשאר בבל נהוג כרב והא דקשה מההיא דאלמנה (לקמן כתובות דף צה:) שם אפרש בע"ה.

8.
רמב"ם הלכות אישות פרק יח הלכה א:

אלמנה ניזונת א מנכסי יורשין כל זמן ב אלמנותה עד שתטול כתובתה,

משמע מהרמב"ם שפוסק כשמואל.

9.
הגהות מיימוניות הלכות אישות פרק יח הלכה א

[ב] וכ"פ התוספות בשם ר"ח דהילכתא כשמואל בדיני דאמר הלכה כאנשי גליל שהיו כותבין כל ימי מיגר ארמלותיך וכן היו אנשי ירושלים כותבין כמותן ודלא כרב דאמר הלכה כר' יהודה שהיו כותבין עד שירצו היורשין לתת לה כתובה ופוטרין לה

ובמקום שיש מנהג ילכו אחר המנהג דאמרינן בבל וכל פרודהא עבדי כבר נהרדעא וכל פרודהא עבדי כשמואל ובמקום שאין מנהג הילכתא כשמואל ע"כ...

הוא מסביר את תוס'. אבל מהרמב"ם משמע שהלכה למעשה, שדין זה כבר לא תלוי במנהג אלא על כולם לנהוג כשמואל!

10.
ברי"ף מובאת שיטה שהלכה צריכה להיות כרב מהסיבה שהמנהג בבבל קובע - כי העיקר כ"תלמודא דבבל" - לגבי כל המקומות שאינן נהרדעא!

10.1
אולי לפי זה מובן מדוע רב נחמן באופן עקרוני רצה לפסוק לאשה שבאה לפניו כדינו של רב וזיהה לפי קולה שהיא מהעיר מחוזא בסביבת בבל - ראה לעיל כל סעיף 5 - כי מנהג בבל קובע באופן כללי ובסיסי, אלא אם יש הוכחה שלאשה יש מנהג אחר,
ולכן רב נחמן שינה את דינו רק אחרי שנאמר לו שהיא נישאה לאדם מנהרדעא. אבל באופן עקרוני אין הדיין חייב לבדוק זאת ולהחיל עליה את דין בבל - הדין הבסיסי!

10.2
והרי"ף עצמו פוסק כשמואל [וכמובא גם ברמב"ם] כי הלכה כשמואל בדיני [ראה גם "מתיבתא", הערה כב].

11.
ונראה להוסיף [חידוש]: אולי בזמן רב נחמן עדיין לא נקבע הכלל של "רב ושמואל - הלכה כרב באיסורים וכשמואל בדיני".

12.
אולי הכלל הנ"ל - שהלכה כשמואל בדיני - לא תקף כשרב ושמואל נחלקו כמי לפסוק, אלא רק כשנחלקו בסברת עצמם.
ואולי בדבר זה עצמו נחלקו הפרשנים והפוסקים בסוגייתנו.

--------------

סוגיה ב:

בגמרא:

איתמר: אלמנה - רב אמר: שמין מה שעליה, ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה.

אמר רב חייא בר אבין: וחילופה בלקיט.
רב כהנא מתני: וכן בלקיט, ומנח בה סימנא: יתמא וארמלתא שלח ופוק.

אמר רב נחמן: אע"ג דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, הלכתא כוותיה דרב;
דתנן: אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו - אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן.

אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן מתניתין כוותיה דשמואל, אמאי הלכתא כוותיה דרב?
אמר ליה: לכאורה כשמואל רהיטא, כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב,
מאי טעמא? כי אקני לה - אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה.

כלתא דבי בר אלישיב הוה קא תבעה כתובתה מיתמי, הוה קא ממטי להו לבי דינא, אמרי: זילא לן מילתא דתיזלי הכי.
אזלא לבישתינהו ואיכסתינהו לכוליה מנא,
אתו לקמיה דרבינא,
אמר להו: הלכתא כוותיה דרב, דאמר: אלמנה שמין מה שעליה.

מבנה הסוגיה:

1.
מחלוקת בין רב ושמואל:

איתמר: אלמנה - רב אמר: שמין מה שעליה, ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה.

מחלוקתם היא האם יש לנכות את שווי בגדיה מסכום הכתובה המשולם לה.

2.

אמר רב חייא בר אבין: וחילופה בלקיט.
רב כהנא מתני: וכן בלקיט, ומנח בה סימנא: יתמא וארמלתא שלח ופוק.

בפשטות, רב חייא בר אבין ורב כהנא נחלקו לגבי הקשר בין מחלוקת רב ושמואל למחלוקת בעניין פועל שכיר, האם מנכים משכרו של הפועל את שווי הבגדים שנתן לו בעל הבית.

3.

אמר רב נחמן: אע"ג דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, הלכתא כוותיה דרב;
דתנן: אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו - אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן.

רב נחמן פוסק כרב, למרות שיש משנה שמשמע ממנה כשמואל.

הערה:
"תנן... כוותיה" – 10 מופעים בש"ס. בחלקם יש קידומת לפני ה"תנן", כגון "ותנן"; "דתנן".
מתוכם "תנן בבחירתא כוותיה" - 4 מופעים בש"ס [2 כפילות באותה סוגיה]
מתוכם "תנן במתניתין כוותיה" - 4 מופעים בש"ס [2 כפילות באותה סוגיה - סוגייתנו]
מתוכם "תנן כוותיה" - מופע יחידאי בש"ס
מתוכם "תנן סתנמא כוותיה" - מופע יחידאי בש"ס

3.1
לכאורה משמע מדברי רב נחמן הנ"ל שכעיקרון הלכה צריכה להיות כרב [מדוע? כי דיני כתובה - גם הממוניים - מוגדרים כ"איסור" שבהם הלכה כרב נגד שמואל], ואמנם צריך היה לפסוק בסוגייתנו דווקא כשמואל כי יש משנה שתומכת בדעת שמואל, ובכל זאת רב נחמן פוסק בסופו של דבר כרב.

4.
רבא מקשה על רב נחמן:

אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן מתניתין כוותיה דשמואל, אמאי הלכתא כוותיה דרב?

אם אמנם משנה מסייעת לשמואל מדוע באמת רב נחמן פסק כרב!!!
משמע שרבא מקשה רק על השלב האחרון בדברי רב נחמן שפסק כרב.

4.1
וקשה מאד: מדוע לא הוזכר כאן הכלל "רב ושמואל - הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני", וסוגייתנו עוסקת ב"דיני" - דיני ממונות [בניגוד לדברינו בתוך הסוגריים בסעיף 3.1 לעיל.]

4.2
אולי בזמן רב נחמן ורבא עדיין לא נקבע הכלל הנ"ל!!!

4.3
ואולי הכלל הנ"ל חל רק כשהם נחלקו בסברת עצמם ולא כשנחלקו כמי לפסוק. ולפי המשך הגמרא נראה, שהם נחלקו האם ניתן להסיק את הדין מהמשנה או לא.

5.
עונה רב נחמן:

אמר ליה: לכאורה כשמואל רהיטא, כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב,
מאי טעמא? כי אקני לה - אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה.

מהמשנה ניתן לדייק דווקא להיפך - כרב!

5.1
נמצאנו למדים שבסופו של דבר, למרות שהלכה כשמואל בדיני - כעיקרון - בכל אופן כאן הלכה כרב בגלל הסיוע מהמשנה.

כלתא דבי בר אלישיב הוה קא תבעה כתובתה מיתמי, הוה קא ממטי להו לבי דינא, אמרי: זילא לן מילתא דתיזלי הכי.
אזלא לבישתינהו ואיכסתינהו לכוליה מנא,
אתו לקמיה דרבינא,
אמר להו: הלכתא כוותיה דרב, דאמר: אלמנה שמין מה שעליה.

רבינא פסק כרב.

6.
רמב"ם הלכות אישות פרק טז הלכה ד:

וכן התקינו שכשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ולא * מחלה אותה, ושמין לה כל מה ב שעליה ופוחתין אותו מכתובתה, אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה לא ג היא.

7.
הגהות מיימוניות הלכות אישות פרק טז הלכה ד:

[ב] כרב ודלא כשמואל דאמר אין שמין מה שעליה דהכי פסיק תלמודא שילהי נערה:

כלומר, למרות הכלל של "הלכה כשמואל בדיני" רבינא כאן פסק כרב ["פסיק תלמודא"].

7.1
קשה: מדוע כאן הגמרא לא שאלה מדוע רבינא פסק כרב ובניגוד לכלל שהלכה כשמואל "בדיני".

7.2
ראה ב"מתיבתא", הערה לא, שהדין בסוגייתנו קשור גם לדיני איסורים במקרה שהקדיש את בגדי אשתו, האם ההקדש תופס או לא. [ראה שם גם ב"ילקוט ביאורים", עמוד רמג, והסבר אחר, שם, בהערה צז]

7.3
ההסבר הנ"ל קשה, שאם כך הרי כל דין ממון קשור גם ל"איסור" - במקרה שצד אחד יקדיש את החפץ הממוני!

7.4
ולכן נראה לומר בפשטות: כל דיני הכתובה - כולל כל דיני הממון שבכתובה - אינם ממש דיני ממון. הם שייכים באופן מהותי גם לתחום של "איסור", כי הכל נובע מקשר האישות בין הבעל והאשה. קשר זה שייך לדיני "איסור"! [ראה לעיל בסעיף 3.1]

[ראה גם סוף מסכת יבמות – מחלוקת בגמרא בעניין הנ"ל]
 

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)