גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקנ"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת כתובות
דף מו ע"א
בענין איסורי לשון הרע ורכילות על שוטה וקטן והמסתעף
הן ידוע, שהמוציא שם רע על נערה המאורסת לו, ונתברר הדבר ששקר ענה בפיו, לוקה ומשלם מאה כסף, כמו שמפורש בתורה בפרשת כי תצא (דברים כב, יג-יט), וככתוב: "ולקחו זקני העיר ההוא את האיש ויסרו אותו. וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה" וגו'. ואמרו במכילתין (מו ע"א): "'ויסרו' - זה מלקות". עוד איתא בגמרא שם: "אזהרה למוציא שם רע מנלן, רבי אלעזר אמר מ'לא תלך רכיל' (ויקרא יט, טז), רבי נתן אומר מ'ונשמרת מכל דבר רע' (דברים כג, י)".
הגאון ה'חפץ חיים' זצ"ל, אשר כידוע מנה ומצא שבעה עשר לאוין על עון לשון הרע, עמד בדבריו בגמרא זו, מדוע שקלו וטרו אודות האזהרה למוציא שם רע, ותמהו 'מנלן', והלא ישנם כמה וכמה לאוין בזה. ובלשונו (בפתיחה לספרו 'חפץ חיים', באר מים חיים, לאוין אות יז): "ולא יקשה עלי הקורא נעים, כיון שעל ידי לשון הרע יש כל כך לאוין, למה מקשה הגמרא בכתובות 'אזהרה למוציא שם רע מנין', ולא הביא אף לאו אחד מלאוין שמנינו לבד 'לא תלך רכיל', דזה פשוט דהגמרא רוצה למצוא לאו מיוחד שיהא ראוי ללקות עליו... דכל הלאוין שהבאנו הם לאוין שבכללות, למשל הלאו ד'אל תונו' וכו' כולל גם כן ענינים אחרים... וכן גם כן 'השמר בנגע הצרעת' עיקרו אתי לקוצץ בהרת...".
לעומתו, העיר הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל בספרו 'מנחת שלמה' (ח"א סי' פא) כמה הערות, וביניהן כתב: "ולענ"ד צ"ע דבפוסקים ראיתי שכתבו, דמה שאין לוקין על אונאת דברים הוא רק מפני שאין בו מעשה, ולא זכרו כלל דחשיב נמי לאו שבכללות", כוונת הדברים היא כלפי מה שכתב בספר החינוך במצות לא תונו (מצוה שלח): "... אבל אין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה, וכמה מלקיות מבלי רצועה של עגל ביד האדון המצוה על זה, יתברך ויתעלה", הרי לנו שהפטור ממלקות הוא מטעם 'לאו שאין בו מעשה', ולא בגלל 'לאו שבכללות'.
ובעיקר דברי ה'חפץ חיים' יש לתמוה, מדוע ייחשב לאו זה 'לאו שבכללות', הלא הגדרת 'לאו שבכללות' היא לאו הכולל בתוכו גם דברים של איסור, ואין לאחד שום שייכות לחבירו, ואילו איסור 'לא תונו', אף אם אמנם כולל בתוכו כל סוגי האופנים של צער, שאסור לאדם לצער את זולתו, אולם שורש כולם אחד הוא, שכל הפעולות נאסרות בגלל שאסור לצער את חבירו, ואם כן יש להבין יסוד דבריו שנחשב ל'לאו שבכללות'. ויצויין, שכדברי ה'חפץ חיים' כתב גם רבינו החיד"א זצ"ל בספריו 'לחם מן השמים' ו'רוח חיים' (דרוש לשבה"ג דרוש א), ש'לא תונו' נחשב ל'לאו שבכללות'.
עוד כתב הגרש"ז זצ"ל (שם) לתמוה על דבריו, כי בסוגייתנו אין אנו צריכים הלאו בכדי ללקות, דהא פסוק מפורש הוא שלוקין, כמו שלמדים מ'ויסרו', והאזהרה נצרכה כי אם בגלל שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, ועל כך תמה: "גם מנין שלענין הכלל ד'לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר', דלא סגי בלאו שבכללות, והא לא מצינו בגמרא, כי אם דלא סגי באזהרת עשה כמבואר בריש מס' תמורה, אבל כמו ד'לאו שאין בו מעשה' חשוב אזהרה, אפשר דכמו כן גם לאו שבכללות".
וביישוב עיקר הקושיא כתב הגרש"ז: "ולכן נראה לענ"ד טעם אחר, ד'לא תונו' שייך דוקא, באשה פקחית שמצטערת מהשם רע, ולא באשה שנשתטית לאחר שניסת ואינה מצטערת כלל, מה שאין כן לאו ד'לא תלך רכיל' שפיר נוהג בכל ענין", והיינו, כי אם היינו באים באזהרה מצד איסור 'לא תונו', לא הוי שייכא האזהרה כי אם כשהאשה מצטערת מכך, ואילו בנשתטית לאחר שניסת, ואינה מצטערת מן השם רע שהוציאו עליה, לא תהיה בכך אזהרה, ועל כן הביאו בגמרא האזהרה של 'לא תלך רכיל בעמך', כי בכך תהא שייכת האזהרה גם בנשתטית.
ומכאן אנו באים לנקודה אחרת, והיא, כי אזהרת 'לא תלך רכיל בעמך', כוללת גם חרש ושוטה וקטן, כי גם הם נכללים בכלל 'עמך', ואיסור זה נאמר גם כשאינו נגרם להם שום צער. ומאידך, יש להביא דברי ה'חפץ חיים' שגם איסור לשון הרע ורכילות על קטן, אינו כי כאשר יגרם שום הפסד וצער לקטן, וכלשונו (ראה חפץ חיים הל' איסורי לשה"ר כלל ח ס"ג): "ולפעמים שייך אסור לשון הרע, אפלו על קטן, כגון, לספר גנותו של יתום קטן, שמגדלין אותו אחרים בתוך ביתם, דעל ידי זה יוכל להסבב, שיגרשו אותו מאתם, וכן כל כהאי גונא, היכא שעל ידי ספורו יסובב להזיק להקטן או להצר לו על ידי זה", וכתב שם ב'באר מים חיים' (אות ה): "מה שציירתי ביתום ולא בשאר קטן, משום דאין מצוי שיבוא היזק או שאר דבר המיצר לקטן על ידי מה שמספרין גנותו, ואין הכי נמי אם הוא רואה שעל ידי דיבורו יסובב לו ריעותא דינו כיתום", וכן כתב בהל' רכילות (כלל ז ס"א): "גם אין חלוק אם על מי שמספרין עליו הוא איש או אשה, גדול או קטן", וב'באר מים חיים' (שם אות ב) כתב בטעם הדבר: "פשוט דגם הוא בכלל 'עמך', וגם לפי הטעם שכתבו כולם על איסור הרכילות שעי"ז מתעורר מדנים ורגיל לבוא מזה נזקים גדולים, א"כ קטן ג"כ בכלל הזה... החובל בהן חייב, וקטן דמכלמו ליה ומיכלם גם על בושתו חייב כדאיתא בבבא קמא (פו:)".
ואילו לגבי איסורי רכילות ולשון הרע על שוטה או חרש, לא מצינו בספריו של ה'חפץ חיים' שום דין ודברים בזה, ויתכן מאוד, שלפי שיטתו האיסור בהם הוא גם רק כאשר יגרם להם שום צער ואונאה, ובכן מובן שפיר מדוע לא יישב החפץ חיים כישובו של הגרשז"א, שהוצרכו לאזהרת 'לא תלך רכיל בעמך' לאשה שנשטית אחרי שניסת, ואין לה צער ואונאה ממה שהוציאו שם רע עליה, כי לדבריו באופן כזה לא נאמר לאו זה, ואילו כאשר יגיע אליה שום צער ואונאה, הרי זה נכלל בכלל 'לא תונו', ומעתה אי אפשר לתרץ לדבריו כתירוץ זה.
