סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 919

"הכונס את האשה ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה…כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים"

כתובות עב ע"ב

ז"א איזה מומים ניתן לומר עליהם שלא הייתה דעתו של אדם לקדשה ולכן היא יוצאת שלא בכתובה, מומים כאלו שפוסלים כוהנים לעבוד בביהמ"ק. בגמ' בדף ע"ה. נאמר על המשנה כך: תנא הוסיפו עליהם (על המומים הפוסלים בכהונה) זיעה ושומא, וריח הפה. שלושה מומים שלמרות שלא פוסלים בכוהנים, אישה שנמצא בה אחד מהמומים האלו, או זיעה, או שומא, (יבלת מכוערת) או ריח הפה, נחשבים למומים בנשים. שואלת הגמ' ובכוהנים לא פסל? והתנן "הזקן והחולה והמזוהם" אחד מהמומים הפוסלים כוהנים הוא המזוהם, והגמ' מבינה בסל"ד שהמזוהם שנאמר לגבי כוהנים מקביל לזיעה שומא וריח הפה שנא' כאן ביחס לנשים, מדוע א"כ נא' אצלנו הוסיפו עליהם, והרי דברים אלו פוסלים גם בכוהנים. עונה הגמ' בשמו של רב אשי, יש הבדל גדול בין אישה הסובלת מזיעה וריח הפה, לבין כהן, משום שהכהן לא נמצא תמיד בשעת עבודה, וביחס לשעת העבודה, ניתן להסיר את הזיעה ביין כהה, המשפשף עצמו ביין כהה, היין מעביר את הזיעה לזמן מה, כך גם לגבי ריח הפה, המניח בפיו פלפל, שואב הפלפל את ריח הפה, כל זאת כאשר אין אנו צריכים להעביר את המום אלא לשעת עבודה, מה שאין כן אישה הנמצאת תדיר עם בעלה, לא יתכן שנסמוך על אותם רפואות זמניות ביחס למום של זיעה ושל ריח הפה, ולכן שפיר נאמר הוסיפו עליהם זיעה וריח הפה, משום שבכוהנים ניתן להעביר את המומים האלו בשעת העבודה.

הגאון המפורסם, רבי אברהם ווינברג, מתלמידי האבני נזר, מחבר ספר ראשית ביכורים על מס' בכורות, שואל מגמ' זו על דעתו של רבינו גרשום במס' בכורות בדף מ"ג. אחד מהמומים המנויים שם במש' בבכורות, כמומים הפוסלים כהן לעבודה הוא מום הנכפה, מה שנקרא היום מחלת נפילה. הגמ' בדף מ"ד: שם, אומרת, נכפה אפ' אחת לכמה ימים, ז"א לאו דוקא אדם שנכפה כל יום, אפ' חולה כזה שנכפה אחת לכמה ימים, אעפ"כ הוא פסול לעבודה, כותב שם רבינו גרשום, ונכפה אפ' דיש לו ווסת לנפילתו פסול גם שלא בשעת ווסתו. ז"א אדם הסובל מחולי נפילה ויש תאריך קבוע לנפילתו אעפ"כ גם בימים בם אינו נופל הוא נחשב לבעל מום משום השם של "בעל נכפה", ז"א שהמום של נכפה פוסל לעבודה גם אם ישנם ימים מסוימים בם אנו בטוחים שאותו חולה ללא יסבול ממומו, אעפ"כ עצם העובדה שמידי מס' ימים הוא סובל ממומו, נחשב אותו אדם לבעל מום גם באותם ימים בם הוא לא סובל ממומו.

שואל הראשית בכורים על דברי הרבינו גרשום מדברי גמרתנו, לפי רב אשי אדם שיש לו ריח הפה הרי זה מום, ומום זה נחשב למום בנשים, מדוע כשרים כוהנים שיש להם מום זה, משום שבשעת עבודה הם יכולים לשים בפיהם פלפל, שואל הראשית בכורים הרי גם כאשר הם שמים בפיהם פלפל ברור שכאשר הם יוציאו את הפלפל מפיהם יחזור מומם, המום של ריח הפה, והרי"ז מזוהם, שהרי משום כך אנו אומרים שריח הפה נחשב למום בנשים, כיון שהפלפל אינו מסוגל להסיר לחלוטין את המום, מה ההבדל א"כ בין אדם שיש לו ווסת לנפילתו שאנו מחשיבים אותו לבעל מום גם באותם ימים בהם הוא לא נופל, לבין אותו בעל ריח הפה שהוא כשר לעבודה בשעה שריח הפה בטל ע"י הפלפל שבפיו. הראשית בכורים נשאר על קושייתו בצ"ע.

ניתן אולי להבחין בהבדל מהותי בין המום של נכפה לבין המום של ריח הפה, במום של נכפה למרות שיש לו וסת אין הכונה שהמחלה באותם ימים בם היא לא מופיעה נרפאה, המחלה לכתחילה היא בצורה כזו שפעמים הוא נופל ופעמים הוא אינו נופל, גם בימים בהם הוא אינו נופל, הוא עדיין בעל מום, מחלתו היא כזו שהוא נופל לעתים, לפי מחזוריות מיוחדת, ומחלה זו מקננת בו גם בימים בהם הוא לא נופל, כשם שהיא מקננת בו בימים בהם הוא נופל. משא"כ לגבי ריח הפה, ריח הפה אמור לשהות בפה בכל שעות היום והלילה בכל יום ויום, אבל כאשר שמים את הפלפל בפה שואב הפלפל את ריח הפה והוא מרפא לשעה זו את המחלה. נמצא שבשעה שהפלפל בפה המום התרפא, אמנם זמנית אבל סוף סוף רפא לו. אילו היה אותו אדם נכפה, נופל מידי יום ביומו, והרפואה היתה מצליחה למנוע בימים מסוימים את נפילתו, בזה היינו באמת אומרים שבזמן שאיננו נופל הרי הוא בריא לחלוטין, משום שביחס לימים אלו מחלתו התרפאה, משא"כ הנכפה לוסת, מחלתו לכתחילה אינה אלא בכך שהוא נופל לעתים ומחלה זו נמצאת גם כאשר איננו נופל, ושפיר מתבאר בדברי גמרתנו שריח הפה כיון שאפשר להעבירו ע"י נתינת הפלפל בפיו בשעת עבודה, שוב לא נחשב ריח הפה למום שיפסול כהן לעבוד.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)