הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
השפעת דין דרבנן על דין דאורייתא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
כתובות לט ע"א
נמצא בה דבר ערוה, או שאינה ראויה לבא בישראל - אינו רשאי לקיימה, שנאמר: ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו.
1.
אם האנוסה היתה "ערוה" או שהיתה אחת מאלה שאינן ראויות לבוא בישראל [כמו גויה וכד'] הרי שהאונס לא יכול לשאתה ולקיימה כאשתו למרות הצווי של "ולו תהיה לאשה".
2.
רמב"ם הלכות נערה בתולה פרק א הלכה ה:
היתה אנוסה זו אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שנייה הרי זה לא ישאנה, וכן אם נמצא בה דבר זמה אחר שכנסה הרי זה יגרשנה שנ' ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו.
הרמב"ם מחדש שאפילו אם היתה האנוסה אסורה על האונס באיסור ערוה מדרבנן [="שניה"] גם אז לא ישאנה, והוא פטור [או אף אסור] מהמצוה-חובה של "ולו תהיה לאשה".
3.
כסף משנה הלכות נערה בתולה פרק א הלכה ה:
[ה] ומ"ש רבינו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה. מ"ש חייבי עשה ניחא דשפיר איכא למימר דבכלל אינה ראויה לבא בקהל היא ותניא בפרק אלו נערות (כתובות דף כ"ט:) ולו תהיה לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה ר"ש בן מנסיא אומר אשה הראויה לקיימה מאי בינייהו ממזרת ונתינה איכא בינייהו ומסקינן דאפילו חייבי עשה אין ראוי לקיימה
לגבי עריות שאיסורן הוא "חייבי עשה" מוסכם שהאנס לא יקיים בהן "ולו תהיה לאשה" מכיוון שאסור לו לקיימן, אעפ"י שקידושין תופסים בהם.
4.
הוא מקשה:
אבל שניה קשה כיון דמדאורייתא שריא אשה שהיא ראויה לו היא
הרי ערוה שאסורה מדרבנן נחשבת מדין תורה כראויה לו, ומדוע לא יקיים בה "ולו תהיה לאשה".
4.1
זו שאלה עקרונית בכל הש"ס, האם וכיצד דין דרבנן משפיע על קיום דין דאורייתא.
ואפשר דכיון דמדכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר איכא למימר דשניה אימעיטא מולו תהיה לאשה
הסבר א: הפסוק "ושמרתם את משמרתי" נותן סמכות לחכמים לתקן/לגזור כדי לשמור על איסורי תורה. וכך הם דיני שניות לעריות. יוצא אפוא שדיני עריות דרבנן כאילו נאסרו מכח ציווי התורה, וממילא אי אפשר לקיים בהם "ולאו תהיה לאשה".
4.2
ובלאו הכי כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור שפיר איכא למימר דשנייה אימעיטא מולו תהיה לאשה
הסבר ב: הוא מרחיב את דבריו בסעיף 4.1 ואומר שלגבי כל דיני דרבנן [ולא רק לגבי איסורי דרבנן] יש ציווי לציית להם מכח הפסוק "לא תסור", וממילא, הפסוק "ולא תהיה לאשה" מתכוון לומר, שרק אשה שמותרת גם לפי חכמים רק לגביה יש לקיים את הפסוק "ולו תהיה לאשה".
ודקדק רבינו לכתוב אחר שישאנה כלומר דאילו נמצא דבר ערוה קודם שישאנה אינה נאסרת עליו:
4.3
נראה לי להסביר את ההבדל בין שני הסבריו של ה"כסף משנה" לעיל בסעיפים 4.1-2.2.
לפי ההסבר הראשון הרי שהדין [איסור] של חכמים הוא נקודתי ומשתלב באיסור התורה שעליו האיסור מדרבנן נועד "לשמור".
ואילו לפי ההסבר השני התורה מחייבת לציית לכל דין דרבנן.
5.
משנה למלך הלכות נערה בתולה פרק א הלכה ה:
... אך מה שיש לתמוה על הרב הוא בתירוצו שכתב דכיון שיש רמז לשניות בתורה אפשר שנמעט מהכתוב השניות ממיעוטא דולו תהיה לאשה דסוף סוף אינה ראויה לו דיש רמז איסור בתורה או שמלא תסור אסורה לו וממעטא מקרא דאינה בכלל ולו תהיה לאשה.
דא"כ מאי מקשה תלמודא בפרק אלו נערות עלה דההיא דתניא עריות ושניות לעריות אין להם לא קנס ולא פיתוי ואקשינן מאי עריות ומאי שניות לעריות אילימא עריות ממש שניות מד"ס כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להם קנס כו'
ומאי קושיא הא כיון דאי הוו אסירן מן התורה הוה ניחא לן דאין להם קנס משום דהוה אמינא דדריש ולו תהיה לאשה [דקאי קרא] על הקנס וכדאיכא מאן דאמר הכי. א"כ מדלא חזיין ליה מד"ס לא תיקשי לך דמ"מ אימעיטו מולו תהיה לאשה כיון שיש להם רמז בתורה מושמרתם את משמרתי או מלא תסור
הוא מקשה מהסוגיה לעיל בדף לו. שמשמע ממנה במפורש שבעריות דרבנן מקיימים את הפסוק "ולו תהיה לאשה".
וא"כ כיון דתלי קנס בהכי הרי אינה אשה הראויה לו ולפיכך אין לה קנס.
וכ"ש כי אוקימנא בגמרא כר"ש בן מנסיא שכפי זה לא היה צורך כלל להוציא הברייתא ממשמעותה דהא ר"ש בן מנסיא דריש הכי בקנס גופיה
וכיון דכפי האמת מולו תהיה לאשה ממעיט שניה לרשב"מ ממעיט מקנס דהא בהא תליא.
והרי כל קושיית הגמרא לא היתה אלא דשפיר קרינן בה ולו תהיה לאשה וכדפירש רש"י ז"ל כיון דשניות חזיין ליה מדאורייתא קרינן בה ולו תהיה לאשה אמאי אין להם קנס בשלמא בעריות איכא למימר כשמעון התימני דלית ליה נער נערה הנערה אלא שניות קשיא.
וא"כ הרי מוכיח דכל דוחק התלמוד דלא ממעיט מולו תהיה לאשה דאי הוה ממעיט שפיר הוה אתי כפשטה.
והשתא לדעת הרב הא מהתם נמי ממעיט לענין נישואין ומה לי נישואין דרבנן ומה לי קנס לשמעון התימני ולר"ש בן מנסיא וזה מבואר.
עד כאן קושייתו.
6.
והוא מיישב את קושיית ה"כסף משנה" באופן שונה:
ואלמלא דברי הרב בכ"מ להרמב"ם לא קשה כולי האי שהייתי אומר דמאי דכתב היתה אנוסה זו אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה ה"ז לא ישאנה היינו מדרבנן דנהי דמדאורייתא מיחייב מיהא לנושאה דלא ממעיטא מולו תהיה לאשה שהרי ראויה לו היא
אלא דבתר דמיעט קרא דבאסורה מה"ת לא ישאנה
ראו חכמים להעמיד דבריהם על דברי תורה ולומר דהוי כאילו היתה אסורה מה"ת דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה
באמת עריות מדרבנן לא נאסרות עליו מדין תורה, וניתן לקיים בהם את ציווי התורה "ולו תהיה לאשה", אלא שחכמים ביטלו מצוה זו מכח סמכותם העקרונית לבטל מצות עשה דאורייתא על ידי "שב ואל תעשה"!
והוא דן בסוגיה זו באריכות.
וראה גם "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד לב, ובהערה עו.
7.
אפשר לומר שהדברים לעיל בסוף סעיף 6 מוסיפים עוד סוג של קשר ויחס בין דין דאורייתא לדין דרבנן [כפי שהוסבר לעיל בסעיף 4.3]. הקשר הוא שגם אם דין דרבנן ["דין" כלשהו או איסר נקודתי] לא מחייב מדאורייתא ממש, אלא הוא דין [דאורייתא] נפרד לגמרי, שיש לחכמים סמכות לבטל מצוה דאורייתא בתנאי שהביטול יהיה באופן של "שב ואל תעשה" [בסוגייתנו - "לא ישאנה"].
