הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב ששת ו"תניתוה"
יבמות פה ע"א
שניות מדברי סופרים וכו'.
בעו מיניה בני בירי מרב ששת: שניה לבעל ולא שניה ליבם, יש לה כתובה מיבם או לא?
כיון דאמר מר: כתובתה על נכסי בעלה הראשון, לית לה, או דלמא כיון דאילו לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני, אית לה?
אמר להו רב ששת, תניתוה: כתובתה על נכסי בעלה הראשון, ואם היתה שניה לבעל - אפי' מיבם אין לה;
מכלל דאיכא דאית לה מיבם!
חסורי מיחסרא והכי קתני: כתובתה על נכסי בעלה הראשון, ואי לית לה מראשון תקינו לה משני, ואם היתה שניה לבעל - אפי' מיבם אין לה.
1.
בדרך כלל הביטוי "תניתוה" הוא פתיחה למשנה - כמו בעמוד הנוכחי בגמרא:
בעו מינייהו: הוזהרו כשרות להנשא לפסולין או לא? אמר להו רב פפא: תניתוה, עשרה יוחסין עלו מבבל:
2.
אמנם, לעיתים מובא "תניתוה" כהקדמה להוכחה מברייתא כבציטוט לעיל מסוגייתנו.
גופי הלכות פרק ו - כללי אות ו' כלל רטו:
"... ונראה שרצה לומר לפי שהיא ברייתא דתניתוה לא שייך. ולי נראה גירסת הספרים לפי שהוא רב ששת שהיו הברייתות שגורות בפיו.
ה"גופי הלכות" טוען [בהרחבה בקטע שמובא אצלו לפני הקטע המצוטט הנ"ל] שרב ששת היה בקי מאד בברייתות, ולכן רב ששת מתייחס לפעמים לציטוט מברייתא כאילו הציטוט הוא ממשנה ופותח ב"תנא תונא" או ב"תניתוה".
2.1
והוא מסתמך גם על סוגייתנו:
ובפרק יש מותרות [יבמות דף פה.] בעו מיניה מרב ששת שניה לבעל אמר להו תניתוה...
בסוגייתנו רב ששת רוצה להוכיח את דבריו מברייתא, והוא פותח את ציטוט הברייתא בביטוי "תניתוה".
2.2
ומתאים לדברי התוס':
תוס' בערובין [דף מ ע"א] סובר שיש לפסוק כרב ששת נגד רב נחמן ורב חסדא, מכיון שהיה בקי במשניות. ומתאים לכלל "סיני עדיף", כלומר, שהלכה כבקי נגד חכם שהוא חריף יותר.
2.3
ולפי בעל ה"גופי הלכות" שהבאנו לעיל צריך לומר שהיה בקי אף בברייתות!
תנאים ואמוראים - ביוגרפיות: תולדותיו של רב ששת: /"רב ששת" /
אמורא בבלי בדור השני - השלישי. תלמידו המובהק של רב הונא: "דרב ששת איעקר מפירקיה דרב הונא" (יבמות ס"ב ע"ב), ופרש"י: "שהיה מאריך בדרשותיו וצריכים למי רגלים ומעמידים עצמם ונעקרים". היה גם תלמידו של רב ירמיה בר אבא (נזיר ס"ח ע"א). היה חוזר על לימודו כל שלושים יום (פסחים ס"ח ע"ב).
היה בקי גדול במשניות ומצינו שרב חסדא היה נרעד מבקיאותו בהיפגשו עימו (עירובין ס"ז ע"א), ופרש"י שם: "שהיו משניותיו סדורות לו וירא רב חסדא שלא יקשה לו ממשנה על משנה ויאמר לו לתרצן".
וכן אמר רב יצחק בר יהודה: "רב ששת כי בעינא מילתא מיניה פשיט לי ממתניתא" (זבחים צ"ו ע"ב). היה חריף, ורבא אמר: "אדם קשה שהוא קשה כברזל ומנו רב ששת" (מנחות צ"ו ע"ב), ופרש"י: "חכם ומחודד לחתוך הלכה כברזל". נהג לומר: "אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא" (יבמות דף כ"ד ע"ב). וכתב בשו"ת "חות יאיר" סי' קנ"ב, שלא לגנאי אמר כך רק שבח גדול וכו'. בין תלמידיו היו גם אביי (קידושין דף ט"ז ע"ב) ורבא (ברכות ל"ד ע"ב). גם רבותיהם של אביי ורבא רבה ורב יוסף, שמעו ממנו (עירובין ס"ה ע"ב). היה עיוור (ברכות דף נ"ח ע"א): "רב ששת סגי נהור הוה" ונראה שעיוורונו לא בא לו מלידה, שמצינו: "שראה נחש בחלום והרגו" (שם דף נ"ז ע"ב), (אילו היה עוור איך ידע צורת נחש?). היה לו גילוי שכינה (מגילה דף כ"ט ע"א). לא היו לו בנים אלא בנות (יבמות דף ס"ב ע"ב). ביום פטירתו פגש בו מלאך המות בשוק ורצה לקחת נשמתו, אמר לו רב ששת: "בשוק כבהמה?" (מו"ק דף כ"ה ע"א).
3.
על רב ששת ראה מה שסיכמנו מתוך "ילקוט ביאורים", מסכת עירובין דף סז, עמוד פה:
א.
לפי רש"י רב ששת היו משניות סדורות לו.
ב.
התוס' בבכורות דף נב עמוד ב ד"ה קרי] כתבו שרב ששת בעל ברייתות היה ולכן נרתע ממנו רב חסדא.
ג.
וכן ב"שיטה מקובצת", מסכת בבא קמא דף קה עמוד ב ד"ה ותנא, שרב ששת היה בקי בברייתות והיו שגורות בפיו כמו שהמשניות שגורות בפי החכמים האחרים, ולכן נרתע ממנו רב חסדא.
ד.
ב"איגרת רב שרירא גאון" כתב שהאמוראים שלאחר רבי היו צריכים לכל הברייתות שמהם יוצאים כל העניינים העמוקים שאמורים במשנה בלשון מקוצר וברמיזה ובכללים ויוצאים מהם ענפים וחידושים ותולדות,
כי רבי לא חיבר במשניות אלא את העיקרים ולא פירש את הדימויים שיש להם והיו צריכים מלבד הברייתות גם לפלפולים וסברות ולדמות דבר לדבר לשורשו.
לכן, רב חסדא רעד מרב ששת – הברייתות שלו. ורב ששת רעד מפלפולו של רב חסדא שצריכים לפלפולים וסברות ולדמות דבר לדבר.
