'קם דינא' וסופיות הדיון במשפט העברי / הרב עקיבא כהנא
פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה
יבמות לז ע"ב
הגמרא ביבמות (לז ע"ב) דנה מהו הדין במקרה שבו ירושה הגיעה בגלל ספק למישהו, ואחר כך, בגלל צד אחר של הספק שוב מגיע ליורשיו כסף אחר, האם נאמר שאותו הצד בדיון לא יוכל לקבל בדיון נוסף כסף שסותר את מה שקיבל בפעם הקודמת, או שהוא יוכל לקבל, כי 'מה שהיה היה' ו'קם דינא' – הדין התקבל ועומד, וכעת צריך לדון כל דין אחר מחדש.
להלכה (רמב"ם הלכות נחלות ה, ד, ושו"ע אבן העזר קסג, ד) נפסק ש'קם דינא', ולא ניתן להשתמש בדין שהיה בדיון הקודם, כראייה לדיון כעת.
א. האם קם דינא אוטומטית או רק לאחר שעמד בדין?
תוספות (ד"ה אמר רבי אבא) כתבו שדיון הגמרא האם 'קם דינא' קיים רק אחרי שבית הדין אכן פסקו את הדין, אך לפני שבית הדין פסקו, לא שייך לומר את הכלל ש'קם דינא'. אך, הרשב"א (ד"ה הא איפליגו) מקשה שהגמרא מביאה ראייה ממקרה שבו טרם עמדו בדין, ובכל זאת היא אומרת ששם 'קם דינא'? רשב"א מתרץ שבמקרה של אדמון וחכמים, האנשים כבר מוחזקים בחצר, ולכן יחול דין 'קם דינא' גם עוד טרם שהדין נפסק.
ב. הטעם שקם דינא
הנחת היסוד במשפט העברי ש'כל זמן שמביא ראייה סותר את הדין' (משנה סנהדרין פרק ג) וביאר המרדכי (סנהדרין תשח) שאין שום הגבלת זמן למשפט העברי לגבי ראייה לסתור את הדין.
במקרה דנן, הדין שונה כיון שאין כאן ראיות חדשות אלא שימוש בטענות שהועלו בדין הקודם, בטענה שלא יתכן שישמשו כעת בדין הזה את הצד השני, אם כן מהו הטעם שטיעון זה אינו מתקבל?
תרומת הדשן (שי) מבאר שהטעם שאומרים קם דינא הוא משום שאדם שפוסקים בית הדין לרעתו מתייאש מהדבר, ושוב אינו יכול לתבוע אותו. תומים (בסוף קיצור תקפו כהן) מבאר שאין כוונת תרומת הדשן לומר שיש 'ייאוש', כלומר פעולת האדם שגורמת להפקר, אלא שבית דין כשפוסקים לטובת אדם אחד, קובעים שזו ההלכה, והם מפקירים את הכסף מהשני כ'הפקר בית דין', ולכן יהיה אותו הדין, גם אם בית הדין פסקו כך נגד קטנים. וקהילות יעקב (יבמות לד, ג) מבאר שכוונתו לדבר ש'אבוד ממנו ומכל אדם' וזהו דין יאוש שחל ממילא, ולא תלוי בדעתו של האדם, ושוב גם לפיו מובן מדוע גם מול קטנים שייכת הטענה שהתייאשו.
ש"ך (תקפו כהן, כללי קים לי) חולק על דברי תרומת הדשן, ומקשה עליו מדוע אדם יתייאש במקרה שבו זוכה השני רק בגלל שהיה מוחזק, ולא מפני שבית הדין קובעים שטענותיו צודקות? קונטרס הספיקות (ו, יג) מחזק את שאלתו ואומר שאם מועילה תפיסה במקרה זה, מדוע נאמר שיתייאש, וכנראה תרומת הדשן לשיטתו שלא מועילה כאן תפיסה, אמנם אין זו ההלכה.
לכן מבאר הש"ך שאם יש דיון על כסף ואיננו יודעים של מי הוא, ניתן לטעון ולומר שמשני צדדים - 'ממה נפשך' מגיע לתובע כסף, והדברים בוודאי יתקבלו. יתירה מזאת, גם אם כבר אחד הצדדים זכה בכסף, והצד השני רוצה להוציא ממנו את הכסף שכבר קיבל, הוא יכול לעשות זאת בטענת 'ממה נפשך'. אבל אם אותו צד כבר הסתלק והכסף עבר לצד שלישי, כמו במקרה שמת, והכסף הגיע ליורשיו, (או במקרה שהבעלות עברה ידיים בדרך של מכירה, כמו בהמשך הגמרא) אז לא ניתן לעשות 'ממה נפשך' על זה כי לא יוציאו מיד יורשיו, אלא אם כן היתה כאן טעות ברורה.
תומים (בהערותיו על ספר תקפו כהן) מקשה על חילוק ש"ך, מה הנפק"מ בין אם תובע את הבן או את האבא, הרי 'ברא כרע דאבוה', ובסופו של דבר יש שני צדדים שבעבר קיבלו כסף אחד מהשני? אולם סברתו היא פשוטה כשאני עומד מול אדם, אני יכול לתבוע את כל ממונו לחוב שהוא חייב לי, אמנם אם מוסכם שהוא העביר את הכסף לצד שלישי, הרי שאף אם נוצרה לי תביעה ישירה מול הצד השלישי, אין שייכות בין התביעה העכשווית לכסף שהוא צריך להעביר לי בגלל טעות שהיתה בדין עם מישהו אחר, ולכן ברור שהממה נפשך אינו נכון.
השלכה הלכתית נוספת לדין 'קם דינא':
עיטור (קבלת עדות נט) כותב שבמקרה שבו אדם העיד לטובת קרובו (בקירבה דרך אשתו), ומצאו שהוא פסול, ונפסק הדין בלא עדותו נגד קרובו, ואחר כך התבטלה הקירבה (התאלמן או התגרש) אין להביא אותו אחר כך בתור עד, ולפסוק לטובת הקרוב. קצות החושן (סימן לג, ס"ק ב) מביאו ומסביר את דינו בכך שכיון שכבר נפסק הדין אז 'קם דינא', ושוב לא ניתן להביא את אותה הראייה שוב, באופן שהיא תועיל.
סיכום: ההלכה היא ש'קם דינא' ולא ניתן להשתמש במה שהיה בדיון הקודם כראיית נגד בדיון העכשווי. בדרך כלל 'קם דינא' שייך רק אחרי דיון בבית הדין, אך יש גם מקרים אחרים.
נחלקו הדעות מהו הטעם שקם דינא: או שהטעם הוא משום ייאוש והפקר, או שהטעם הוא משום שלא ניתן להשתמש בטענה שבאה מכוח אדם אחד כלפי אדם שלישי ואחר.
ראינו שהקצות החושן מבאר לפי זה את סברת העיטור שעדות שהובאה בדיון מסוים ולא התקבלה, אינה יכולה להגיע שוב ולהתקבל, מסיבה זאת ש'קם דינא'.
