הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"תניא כוותיה... ותיובתא..."

יבמות יט ע"א-ע"ב

תניא כוותיה דרב פפא ותיובתא דר' אושעיא: שני אחים בעולם אחד ומת אחד מהם בלא ולד, ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו, ולא הספיק לעשות בה מאמר עד שנולד לו אח, ומת - הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה - או חולצת או מתייבמת; עשה בה מאמר ואח"כ נולד אח, או שנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר, ומת - הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה חולצת ולא מתייבמת;
ר' שמעון אומר: ביאתה או חליצתה של אחת מהם - פוטרת צרתה, חלץ לבעלת מאמר - לא נפטרה צרה; כנסה ומת ואח"כ נולד לו אח, או שנולד לו אח ואח"כ כנסה ומת - שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום; כנסה ונולד לו אח ואח"כ מת - שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, דברי ר"מ; 
ור' שמעון אומר: הואיל ובא ומצאה בהיתר, ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור - מייבם לאיזו מהן שירצה, או חולץ לאיזו מהן שירצה; הא בבא דסיפא למאן קתני לה? אילימא לר' מאיר קתני לה, מכדי לא שני ליה לרבי מאיר בין ייבם ואח"כ נולד בין נולד ואח"כ ייבם, לערבינהו ולתנינהו! 
אלא לאו רבי שמעון, ובייבם ואח"כ נולד - פליג, בנולד ואחר כך ייבם - לא פליג, ש"מ.

1.
הגמרא מוכיחה מברייתא ששיטת רבי שמעון היא כפי שמסביר רב פפא ולא רבי אושעיא. כלומר, למסקנת הסוגיה רבי שמעון חולק על תנא קמא רק כאשר היבם ייבם את אשת אחיו ואחר כך נולד אח צעיר שלא היה בעולמו של אחיו שנפטר. אז כשמת אחיו השני תהיה אשתו שהתייבמה לו [יחד עם אשתו האחרת - צרתה] פטורה מייבום מדין "אשת אחיו שלא היה בעולמו". אכן להלכה שנפסק כחכמים היבמה היא ערוה - בכל מקרה שהאח נולד אחרי מות אחיו בין אם אשת המת כבר התייבמה ובין אם לא.

2.
הגמרא פותחת את הדיון בביטוי "תניא כוותיה דרב פפא ותיובתא דר' אושעיא". בדרך כלל בש"ס מובא אחד משני הביטויים, או "תניא כוותיה ד..." או "תיובתא..." על דעת החכם האחר

3.
"תניא כוותיה..." מתאים כאשר לפני כן יש מחלוקת אמוראים – כבסוגייתנו.

4.
הביטוי "תניא כוותיה" – משמע שעורך הש"ס פוסק כך להלכה. ["הליכות עולם", סוף שער ה],

5.
כשיש מחלוקת אמוראים הגמרא יכולה להקשות על אחד האמוראים במקום לומר "תניא כוותיה" לטובת האמורא החולק. רבי יוסף קארו בכללי הגמרא מסביר שכאשר אין זו ממש קושיה על אמורא אחד מבעלי המחלוקת אזי אומרים "תניא כוותיה" לטובת החולק, ולא אומרים "מיתיבי" כלפי האמורא הראשון.

6.
הביטוי "תניא נמי הכי" הוא ביטוי דומה לנ"ל, והרבה עסקו בכך הפרשנים, להבחין בין שני המושגים.

7.
יש אומרים שהמושג "תניא נמי הכי" - כאשר דברי האמורא ודברי הברייתא ממש זהים. בסוגייתנו לא מדובר בסגנון זהה בין הברייתא לדברי רב פפא בביאור רבי שמעון.

8.
ויש אומרים שמשתמשים בביטוי הזה כאשר מדובר באמורא אחד שלטובתו מביאים את הברייתא ואין מדובר במחלוקת אמוראים – וממילא לא מתאים לסוגייתנו שמדובר בה במחלוקת בין רבי אושעיא לרב פפא.

9.
הערה נוספת: בסוגייתנו אחרי שהגמרא אומרת "תניא כוותיה דרב פפא" היא מוסיפה "ותיובתא דרבי אושעיא". הצירוף של שני המושגים הללו - 4 מופעים בש"ס. הצירוף נראה הגיוני: ברגע שיש הוכחה ["תניא כוותיה"] לדעה אחת ברור שיש קושי ["תיובתא"] לדעה השניה. השאלה היא: מדוע בכל שאר המקומות בש"ס שמופיע בהם הביטוי "תניא כוותיה" לא מופיע מייד אחריו הביטוי "ותיובתא ד..."?

10.
ונראה לומר: הביטוי "תניא כוותיה" מלמד שהברייתא לא היתה ידועה לגמרי לאמוראים, ולכן לא ניתן להקשות ממנה אלא רק להביא ממנה הוכחה לאחת השיטות [ראה כעין דברים אלה בספר "כרם יהושע", עמודים עט ואילך]. אם השערה זו נכונה הרי שיש כמה מקומות בש"ס [כפי שציינו לעיל] שהברייתא היתה ידועה לאחד האמוראים ולא לחברו. לכן, כלפי רב פפא – שלא הכיר את הברייתא הניסוח הוא "תניא כוותיה", וכלפי רבי אושעיא - שכן הכיר את הברייתא - הניסוח הוא "תיובתא".

11.
ראה ב"מתיבתא", הערה יג, שבירושלמי מובאת ברייתא מפורשת כדברי רבי אושעיא, וכנראה שהבבלי חולק בזה על הירושלמי וסובר שאין ברייתא/תנא כדברי רבי אושעיא. אולי לכן נאמר כאן בסוגייתנו ביטוי כפול.

12.
ראה מה שכתבתי על מסכת ערכין דף לג.