מהי תשובתו של אלישע בן אבויה? / הרב אריאל כהן
פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה
חגיגה יד ע"ב
אחת הדמויות המרתקות המופיעות בגמרתנו היא דמותו של אלישע בן אבויה. הגמרא (חגיגה י"ד ע"ב) מספרת, שהוא היה אחד מארבעה תנאים ש'נכנסו לפרדס', וכניסה זו גרמה לו 'לקצץ בנטיעות', ולהידרדרות רוחנית שסופה בשינוי שמו ל'אחר', וביציאת בת קול בקריאה 'שובו בנים שובבים – חוץ מאחר', שלכאורה סוגרת בפניו את דלתות התשובה. המהרש"א (חידושי אגדות שם) מבאר שמדובר בכניסה לפרדס החכמה, שעניינו להעמיק חקר ברזי התורה ובהשגות רוחניות. אלישע הגיע להבנה שאינה נכונה, שגררה כאמור השלכות קשות.
מהי הטעות ב'קיצוץ בנטיעות'? מדוע היא חמורה כל כך?
הרמח"ל מבאר שישנו קשר הדוק בין העולם המעשי והגלוי לעולם הרוחני, וזאת בשני מישורים:
א. כל נברא יש לו שורש רוחני, וכל קיומו וגידולו של הנברא תלויים בו. וכדברי המדרש (בראשית רבה פ"י,ו) שלכל צמח יש מלאך שמכה על קודקודו ואומר לו גדל. אמנם האדם ייחודי מיתר הנבראים, בכך שמצד אחד גם לו יש שורש רוחני כמו כל נברא, אך מצד שני יש לו בחירה חופשית, ובזה הוא תלוי בעצמו בלבד (דרך ה' ח"א פ"ה פסקאות ב-ד).
ב. מצוות התורה –'עשה' ו'לא תעשה', הם גבולות וסדרים שנתן הקב"ה לאדם, כדי שעל ידם יוכל להגיע לדבקות בה' ולהתעלות רוחנית, והם אינם מעשים אקראיים העומדים בפני עצמם (דרך ה' ח"א פ"ד פסקאות ד-ה).
הקיצוץ בנטיעות עניינו ניתוק הקשר שבין העולם המעשי והגלוי - לעולם הרוחני. במקום ההבנה שהנטיעה, שהיא הדבר הגלוי (שביטוייו, כאמור לעיל, הם הנבראים והמצוות), היא בעצם ביטוי של עולם נסתר, האדם ממעיט בחשיבותה, ומנתקה משורשה האלוקי. אצל אלישע הדבר בא לידי ביטוי בחילול שבת, וכתיאור הגמרא (שם ט"ו ע"א) שהוא קצץ צנון בשבת, ורכב על סוס בשבת. שביתת השבת על ידי עם ישראל, אחרי ששה ימים של עבודה ופעילות, מבטאת את אמונתו בבריאת העולם והשגחתו על ידי הקב"ה, ואת הידיעה שכוחנו מכוחו, והוא מנהיג את עולמו. וחילול שבת מבטא את היציאה מהברית הזו.
תשובה במובנה הפשוט, באה על חטא נקודתי. אדם עקרונית הולך בדרך טובה, אך אירע מקרה ועשה מעשה שאינו ראוי, והוא צריך להתחרט ולהתוודות עליו ולקבל לעתיד שלא יחזור לסורו. ודומה הדבר לבן שובב, שרוב היום הוא מתנהג כראוי, אך ברגע של חוסר זהירות הוא שבר כלי יקר. ולכן עליו לתקן את המעשה הנקודתי שקלקל. אך ישנו רובד עמוק שקודם לתשובה זו. והוא תיקון הגישה הכללית ביחס למעשה, והבנת עומק המשמעות של העולם המעשי בכלל והחטא בפרט. אלישע בן אבויה הוא "אחר", זר. הוא לא שייך לבית – להורים ולבנים. ולכן קודם לתשובה, יש לעסוק בתיקון התודעה וההשקפה הנכונה. רק לאחר תיקון התשתית, נפתח הפתח לתיקון המעשיים הפרטיים השונים.
במבט רחב יותר, זהו גם היחס בין ראש השנה ליום הכיפורים. תפקידו של ראש השנה לרומם אותנו אל התודעה של "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" (מתוך תפילת ראש השנה), להעצים את הקשר שבין עולמנו הגלוי, לשורשיו הנסתרים, האלוקיים. בראש השנה אנו מתחברים לשורשי זהותנו, ומתוודעים לדרגת "בנים אתם לה' א-לקיכם" (דברים י"ד, א), ולכך שאף אפרים, שחטא בעבודה זרה שזהו החטא החמור ביותר, אף הוא "ילד שעשועים שמדי דברי בו זכור אזכרנו נאום ה'..."(ירמיהו ל"א י"ט), ולכן איננו מתעסקים כלל בראש השנה בפרטי המעשים. רק לאחר מכן אנו יכולים לגשת ולהתכונן ליום הכיפורים, שבו נפרט את חטאינו לפרטי פרטים, ולעשות עליהם תשובה. ובכך לצאת לדרך חדשה, ולשנה חדשה שבה נבטא את היותנו בניו של הקב"ה, ואת קישורנו אליו בכל ליבנו ובכל מעשנו.
סיכום: הגמרא (חגיגה י"ד ע"ב) מספרת על רבי אלישע בן אבויה כאחד מארבעה תנאים שנכנסו לפרדס, וכתוצאה מכך הוא 'קיצץ בנטיעות', ושונה שמו ל'אחר', ונאמר עליו 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר' – קריאה שלכאורה סוגרת בפניו את האפשרות לחזור בתשובה. המהרש"א (שם) מבאר שמדובר בכניסה לפרדס החוכמה ובהגעה להבנות רוחניות מוטעות. טעותו הייתה שניתק בין העולם הנגלה לשורשו הא-לקי הנסתר. ולכן קודם לעשיית תשובה על מעשים פרטיים, יש לעסוק בתיקון התודעה הכללית של האמונה. כך גם אנו בראש השנה אנו מחזקים את התודעה של 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו', ואת עצם הקשר ביננו לבין הקדוש ברוך הוא ורק אחר כך פונים לתקן את המעשים הפרטיים ביום הכיפורים.
