סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

היתר נדרים פורחין באויר

חגיגה י ע"א


משנה. היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו. הלכות שבת חגיגות והמעילות - הרי הם כהררים התלוין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין והעבודות, הטהרות והטמאות, ועריות - יש להן על מה שיסמכו, והן הן גופי תורה.
גמרא. תניא,
רבי אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר +ויקרא כ"ז+ כי יפלא +במדבר ו'+ כי יפלא שתי פעמים, אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר.
רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר +תהלים צ"ה+ אשר נשבעתי באפי - באפי נשבעתי, וחזרתי בי.
רבי יצחק אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר +שמות ל"ה+ כל נדיב לבו.
חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו שנאמר +תהלים קי"ט+ נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך.
אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם אמרי להו: דידי עדיפא מדידכו, שנאמר +במדבר ל'+ לא יחל דברו הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו.
אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, לבר מדשמואל דלית ליה פירכא.
דאי מדרבי אליעזר - דלמא כדרבי יהודה שאמר משום רבי טרפון. דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: לעולם אין אחד מהם נזיר, שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה.
אי מדרבי יהושע - דלמא הכי קאמר: באפי נשבעתי ולא הדרנא בי.
אי מדרבי יצחק - דלמא לאפוקי מדשמואל. דאמר שמואל: גמר בלבו - צריך שיוציא בשפתיו, והא קמשמע לן: דאף על גב דלא הוציא בשפתיו.
אי מדחנניה בן אחי רבי יהושע - דלמא כרב גידל אמר רב. דאמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצוה - שנאמר נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך.
אלא דשמואל לית ליה פירכא.
אמר רבא ואיתימא רב נחמן בר יצחק: היינו דאמרי אינשי: טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי.

1.
כיצד שמואל חולק על כל התנאים שמוזכרים בברייתא ואף רבא מאשר את דברי שמואל!

2.
ב"ספר הכריתות" שער ג סעיף טז אומר שבדרשת פסוק יכול אמורא לחלוק על תנא.

3.
ואולי יש לומר: שמואל לא ממש חולק על התנאים, ויש לדייק בלשונו. הוא אומר "אי הואי התם אמרי להו: דידי עדיפא מדידכו", כלומר הוא מודה שהיות והוא איננו תנא הוא לא יכול לחלוק, אבל אם היה בדורם היה חולק עליהם, וגם הוא מוסיף שאיננו מבטל את דבריהם, אלא הוא טוען שההסבר שלו [המקור שלו] עדיף על ההסבר שלהם.

4.
דבר דומה מצינו במסכת יומא דף פה לגבי המקור בתורה לדין פיקוח נפש:

אמר רבי יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, +ויקרא יח+ וחי בהם - ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא.

----
ולפי מה שכתבתי שם יש לבדוק אם מתאים לסוגייתנו:

הערה: המיספור להלן בא כהמשך לדברים בסוגייתנו במסכת חגיגה דף י:

5. כיצד שמואל חולק על כל התנאים שמסרו מקורות אחרים לדין פיקוח נפש שדוחה שבת גם מספק?

6. כיצד הגמרא "מקשה" על הדרשות של התנאים - רבי ישמעאל ושל רבי עקיבא - מדברי האמוראים - אביי ורבא?

7. האם כל דרשה בסוגיה נובעת מכח סברא של אותו חכם, או שמא היתה לכל אחת קבלה ממסורת שונה, ואם כן, מניין היתה לשמואל מסורת שלא היתה לכל התנאים בסוגיה!

8.
ולכן נראה לי להסביר:
כל החכמים בסוגיה ידעו במסורת שהדין הוא שגם ספק פיקוח נפש דוחה שבת. את המקור הם לא קיבלו במסורת ולכן כל חכם חיפש "אסמכתא" מפסוק לדין הידוע. ולכן אצל התנאים בסוגיה נאמר "נענו...", כלומר, מצאו מקור מכח פרשנותם האישית. ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קיב בשם היעב"ץ שדרשתו של שמואל היא "אסמכתא", וכן משמע ב"מאירי". ולכן גם לא קשה מדוע התנאים לא פרשו כשמואל.

ויש להוסיף, שהמקור של "וחי בהם" הוא המקור הכללי לכל הדרשות ומכל מקור אחר שאמר אחד התנאים לומדים דין פרטי או רעיון ייחודי שקשור לדין של "פיקוח נפש", ואין הדרשות חלוקות זו על זו, וזו היא משמעות הביטוי "נענה רבי..." אצל גדולי התנאים בסוגיה, כל אחד מהם הסכים לחברו ובא להוסיף על דבריו... ולכן הגמרא מספרת שהיו "מהלכין בדרך", כלומר אמרו את דבריהם בלי לנהל על כך דיון בבית המדרש כי הם לא חולקים זה על זה!
הדיון התנהל רק בדורות מאוחרים יותר, בימי רבא, רב נחמן בר יצחק [או רבינא], ולכן בדקו כל דרשה של התנאים גם לפי כללים של האמוראים אביי ורבא.

9. נראה לי שכך גם ניתן להסביר בסוגייתנו - מסכת חגיגה דף י - שמואל טוען שהמקור [הדרשה] שלו הוא הבסיס לכל שאר הדרשות של כל דרשות התנאים שלפניו.

10
לגבי השאלה העקרונית אם אמורא רשאי לחלוק על תנא כדאי להוסיף את דברי רבי חיים מבריסק המפורסמים [ומובא ב"קובץ שיעורים" בבא בתרא, אות תרלג] , שאמורא רשאי, כעיקרון, לחלוק על תנא. וכשמקשים על אמוראים ממשניות או מברייתות כוונת הקושיה היא שאם האמורא היה יודע מאותם דברי תנאים הוא לא היה אומר את דבריו, אבל אם בכל זאת האמורא רוצה לחלוק על תנא הוא רשאי לעשות זאת, ואף יתכן שההלכה תהיה כאמורא ולא כתנא.

11.
ואולי זוהי המשמעות של סוגייתנו שאביי חולק על הברייתא, ולכן הוא חולק בלשון מיוחדת "לא מיבעי..." זאת אומרת, שאין צורך לומר זאת והוא לא אומר שאסור ממש !!!

12.
וכך גם במסכת חגיגה דף י, ששמואל אמר "אי הואי התם אמרי להו: דידי עדיפא מדידכו". ולאור לשון מיוחדת זו הוא רשאי לחלוק על התנאים.

13.
ואולי כך משמע ב"כסף משנה":

כסף משנה הלכות ממרים פרק ב :

בית דין הגדול שדרשו וכו'. למד כן רבינו ממאי דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי והא דתנן בפ"ק דעדיות (משנה ה') שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין מוקי לה רבינו בשאותו יחיד ואותם רבים נחלקו בגזירה או תקנה כלומר שאם ב"ד פסק כדעת היחיד אין ב"ד אחר יכול לחלוק ולפסוק כדעת הרבים אלא אם היה גדול וכו' וכמו שיתבאר בסמוך
אבל אם נחלקו בשזה דורש באחת מן המדות וזה באחרת אה"נ שיכול לבטל דבריו אפילו שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין.
ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא

וצ"ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים.
ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה:
שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם וכו'. בר"ה סוף פרק שני (דף כ"ה:) אמרו שיפתח בדורו כשמואל בדורו ומייתי התם קרא דובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שיהיה בימיך:

אבל בהחלט ניתן לומר שדברי ה"כסף משנה" לא ממש מתאימים לדברי ה"קובץ שיעורים".

14.
ולעניין סוגייתנו. בפשטות משמע שיש מחלוקת בין הברייתא למשנתנו. במשנה משמע שאין לדין הפרת נדרים מקור בתורה שבכתב ואילו מהברייתא משמע שיש לו מקור. ולפי הסברנו - בסעיפים לעיל - יש כמה מקורות שונים, וכל המקורות שהובאו על ידי התנאים אינם חלוקים זה על זה אלא מצטרפים זה לזה.

15.
הגמרא לא פותחת את הברייתא בביטוי "ורמינהו", אלא היא משתמשת בביטוי "תניא", שהוא ביטוי סתמי הפותח ציטוט דברי ברייתא.

ולכן נראה שהברייתא באה להשלים/להסביר את המשנה.

15.1

רמב"ם הלכות שבועות פרק ו הלכה ב:

ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש כענין שנאמר וחללת את שם אלהיך, אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו.

רדב"ז הלכות שבועות פרק ו הלכה ב:

[ב] ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה וכו'. זהו שאמרו היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה וכו':

כסף משנה הלכות שבועות פרק ו הלכה ב:

[ב] ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה וכו'. משנה וגמרא סוף פ"ק דחגיגה (דף י'):

משמע מהרמב"ם שדין הפרת נדרים מקורו הוא "מפי הקבלה", ונראה מלשונו שהוא מסתמך על הדרשה של שמואל.

16.
ויש לשאול על עצם העניין שנאמר במשנה שדין הפרת נדרים הוא "פורחין באויר". הרי יש הרבה מאד דינים בש"ס שאינם כתובים בתורה וחז"ל דורשים את אותם דינים מפסוקים שונים ובניגוד לפשט הכתוב, ומדוע שם לא נאמר "פורחין באויר"? במילים אחרות על כל דין שהוא "הלכה למשה מסיני" ו"מפי הקבלה" יש לומר שהם "פורחין באויר", דהיינו, שהמקור הוא לא מתוך התורה שבכתב עצמה!

16.1
ועל כן נראה לי לחדש: דווקא בענייננו נאמר "פורחין באויר" מפני שאין דרשה אחת שמהווה את האסמכתא לדין זה אלא נאמרו כמה דרשות על ידי התנאים ועל ידי שמואל. ודווקא בגלל שלדרשת שמואל - שהוא אמורא - אין פירכה ולדרשות התנאים יש פירכא - כפי דברי רבא - מוכח מכאן שמבחינה היסטורית [בימי התנאים] לא היתה דרשה אחת מסויימת שעברה במסורת מדור לדור. ולכן כל המצב הזה מוגדר "פורחין באויר" - נתון מלכתחילה לדרשות שונות.

17.
ואולי קשור לדברי הריטב"א הבאים כפי שכתבתי על מסכת ראש השנה דף טז:

המיספור - לפי הצירוף לכאן:

חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף טז עמוד א [מתאים גם למושג "חיסורי מחסרא"]

"... ומשום הכי קתני ר"ע שאמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה (העידה) [העירה] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום."

הריטב"א מדבר על דינים שנאמר עליהם שיש להם "אסמכתא" מפסוק. נראה לי שקל וחומר ניתן לומר כך גם על דברים שנאמר עליהם "גמירי" ואפילו "הלכה למשה מסיני". [הפרשנים מעירים שהרמב"ם כנראה חולק על הריטב"א.]

17.1
לפנינו דברי הריטב"א המפורסמים והיסודיים על עניין של "סמכות חכמים" והיחס בין תורה שבכתב והתורה שבעל פה:
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף טז עמוד א:

תניא ר"ע אומר מפני מה אמרה תורה וכו'.
...
והא מתניתא כפום פשטא משמע דאתיא כסתם מתניתין וכר' ישמעאל דאמר כל אחד ואחד נידון בזמנו,
אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאתיא אליבא דהלכתא שאע"פ שכולם נדונים בראש השנה צוה הקדוש ברוך הוא שנתרצה לפניו בדברים אלו כל אחד ואחד בזמנו כדי שנזכה בהם לר"ה (הוא) [הבא] כשידונו עליהם לשנה הבאה.
והא דפריש בבתרייתא טעם ר"ה משום דאידך כולהו דאורייתא אקדמינהו,
בתר הכי נקט ברכות ר"ה דאינון דרבנן וכדאמרינן בשלהי מכילתין (ל"ד ב') שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין אף על גב דהא ודאי והא ספק מ"ט הא דאורייתא והא דרבנן,

הדינים שמוזכרים בברייתא עד כאן הם דיני תורה ולכן נאמר לגביהם הביטוי "מפני מה אמרה תורה" [ראה לעיל בסעיף 1].

הוא מסביר:
הדין שבתקיעת שופר יש לומר פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות הוא דין מדרבנן ולכן לא נאמר בברייתא הביטוי "מפני מה אמרה תורה"

והיינו דלא קאמר הכא מפני מה אמרה תורה כדקאמר בסמוך.

17.2
אמנם הביטוי "מפני מה אמרה תורה" לא מוזכר כאן כי מדובר בדין דרבנן אבל כן מוזכר כאן ביטוי מיוחד "אמר הקדוש ברוך הוא"
 

והא דקאמר אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות,

בגירסת הגמרא שלפנינו לא נאמר כאן "אמר הקדוש ברוך הוא"! אולם מובא ב"דקדוקי סופרים" שמובא בכתב יד ומסתמך גם על הריטב"א שלפנינו. וכן מובא ב"עדי נוסח".

משום דאע"ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא, מ"מ ממה שאמרה [תורה] זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון,
ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז"ל מסיפרי מפסוק והיה לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות (עי' לקמן ל"ב א'),
ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא,

דין דרבנן של אמירת מלכויות זכרונות ושופרות מבוסס על "אסמכתא" מפסוקים בתורה! חשוב לציין שהגמרא עצמה לא מזכירה בסוגייתנו כלל את הביטוי "אסמכתא"!

17.3

ומשום הכי קתני ר"ע שאמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה (העידה) [העירה] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום.

הריטב"א קובע כלל חשוב, שכל "אסמכתא" [וכפי שציינו, שבסוגייתנו מדובר במקרה שהביטוי "אסמכתא" בכלל לא מוזכר] היא "רצון ה'". כלומר מקור הדין הוא מהקדוש ברוך הוא באופן ישיר - כך הוא תכנן - אלא שהתוקף של הדין הוא מדרבנן, ומי שלא מקיים את הדין עבר על דין דרבנן ולא על דין "דאורייתא"!

17.4
["חידוש"] לפי דברינו לעיל ברור מדוע הריטב"א אומר את העיקרון שלו [פעם יחידה בש"ס] דווקא בסוגייתנו ולא באף מקום אחר שמוזכר בו בפירוש הביטוי "אסמכתא" כי יתכן שדווקא כשהגמרא קובעת בפירוש גדר של "אסמכתא" פירושו של דבר שחכמים קבעו שמקור הדין עצמו הוא רק מדרבנן בלבד.
אמנם מלשונו של הריטב"א - שהוא "תוקף" את דעת מי שמסביר "אסמכתא" כדבר שבא רק לצורך סימן וזכר - משמע שהוא מתכוון שפירושו כאן תקף לכל מקום שהוא "אסמכתא".

18.
ראה גם בהערות ב"מתיבתא"!

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר