גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקכ"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת חגיגה
דף ב ע"א

בגדרי חיוב ראייה

שנינו במשנה (ב ע"א): "הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס ונשים ועבדים שאינם משוחררים".

נקדים הקדמה כללית בגדרי חיוב ראייה שישנו בכל חג וחג, דהנה חובת ראייה כוללת שני חלקים, שתי מצוות נפרדות, שמצוה אחת בנויה על חברתה, והיינו: מצוה אחת, שנצטוינו להתראות בעזרה בשלש פעמים קבועים בשנה - בפסח, שבועות וסוכות, ונכפלה מצוה זו בתורה שלש פעמים (בפר' משפטים, כי תשא וראה), ומוני המצות הביאו את הפסוק בפרשת ראה (דברים טז, טז): "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך", ומתוך מצוה זו נצטווינו במצוה אחרת, והיא מה שאמרה התורה אחרי כן: "ולא יראה את פני ה' ריקם", והיינו, כי מאחר שחייבים להתראות בעזרה נצטווינו שלא נתראה בלא כלום, על כן חייבים להביא גם קרבן עולת בהמה כשעולים לרגל לבית הבחירה.

ודבר זה פשוט הוא שיסוד חיוב קרבן ראייה תלוי בעליית האדם לרגל, כי אם לא יעלה לרגל - מאיזו סיבה שהיא, וירצה לשלוח קרבן עולה על ידי שליח להקריבו ברגל, אין על קרבן זה דין עולת ראייה ולא נחשב כמי שקיים המצוה של קרבן ראייה, כי ללא עלייה לרגל לא שייך חיוב זה כלל. אכן אם בסופו של דבר יעלה האדם לרגל לאחר ששלח את קרבנו לעולת ראייה, בזה יש מקום לדון אם יוכל לצאת ידי חובתו בחיוב עולת ראייה במה ששלח קרבנו לפני ביאתו לעזרה, שהרי יסוד החיוב הוא שלא יתראה ריקם, ואין צורך שתהיה ראיית פנים בעזרה וראיית קרבן בבת אחת, דהלא אם נתראה בעזרה ביו"ט ראשון של חג ושלח את קרבנו ביום השני יצא ידי חובה, וא"כ הוא הדין אם שלח את קרבנו קודם שעלה לרגל יצא ג"כ ידי חובתו, דסוף סוף לא נתראה ריקם. וכן הסיק ה'מנחת חינוך' (מצוה תפט אות א).

אכן בירושלמי (חגיגה פ"א ה"א) מבואר שאין לשלוח את הקרבן ביד אחר קודם העליה לרגל. וביאור הדברים הוא, כי לפני העליה לרגל לא חל עדיין החיוב כלל, אם כן הו"ל כמי שהקריב הקרבן לפני זמן חיובו, שלא יצא בו כלל, ואף אם כבר הקריבו את קרבנו יצטרך להביא קרבן נוסף, כי עדיין לא יצא ידי חובתו בראיית קרבן (ראה 'זהב שבא' פסחים פ. ד"ה אתה).

והנה, במשנתנו המפרטת מי הם החייבים והפטורים בחיוב ראייה, כתב רש"י (ד"ה הכל) שחובת ראייה הנזכרת במשנתנו, היינו החיוב להתראות בעזרה, ואילו התוס' (ד"ה הכל) הוסיפו שכוונת המשנה היא בין על חובת ראייה בעזרה ובין על חובת ראייה בקרבן. נמצא שכל אלו השנויים במשנה לפטור, כגון נשים, פטורים גם ממצות הראייה בעזרה - ולא רק מחיוב קרבן, וכן הוכיחו מכמה מקומות בש"ס שנשים פטורות מלהתראות בעזרה. וכמו כן כל החייבים, חייבים בשני החיובים, בראייה בעזרה ובראיית קרבן, חוץ מקטן שהגיע לחינוך, שכל חיוב הבאתו לרגל אינו אלא מדרבנן, יתכן דליכא בו חיוב רק בהבאה לעזרה ולא בקרבן (עיין תוד"ה איזהו, שהסיקו שחייב גם קרבן, והביאו שדעת רש"י היא שאין בו חיוב קרבן, וכ"כ הלח"מ בדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' חגיגה ה"ג, ועיין בשפ"א בסוגיין מה שהעיר בזה). וכתב התוס' שכ"ז אינו כי אם דעת הבבלי, אבל בירושלמי (חגיגה פ"א ה"א) מבואר שכל אלו השנויים במשנתנו לפטור אינו אלא כלפי חיוב קרבן, אבל בחיוב ראיית פנים בעזרה גם נשים ועבדים חייבים, וכמו כן חייבים להביא בעזרה קטנים שלא הגיעו לחינוך, כי למדים חובת ראייה ברגל ממצות הקהל - שבה חייבים כולם, אנשים ונשים וטף, לעלות אל בית המקדש ולשמוע.

נמצא, שלפי דעת הירושלמי המצוה של ראייה בעזרה אינה תלוי' במצות הבאת הקרבן, כי גם מי שאינו חייב בהבאת קרבן חייב להתראות בעזרה, ואף אם אמנם שחיוב קרבן ראייה תלוי במצות ראייה בעזרה, כנ"ל, אכן מצות ראייה בעזרה היא מצוה בפני עצמה ואינה תלוי' בחיוב קרבן ראייה. אבל לפי דעת הבבלי, יתכן ששתי המצוות תלויות זו בזו, שמצות ראייה בעזרה תלוי' ג"כ בחיוב קרבן ראייה, וחיוב קרבן ראייה תנאי הוא במצות ראייה בעזרה, שאם אינו חייב להביא קרבן ראייה גם אינו חייב להתראות בעזרה כלל, לכן אלו החייבים חייבים בשניהם והפטורים פטורים משניהם (ראה 'טורי אבן' בסוגיין).

והנה, הרמב"ם כתב (פ"א מהל' חגיגה ה"א): "שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים, ואלו הן הראייה... והחגיגה... והשמחה... הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עמו קרבן עולה... ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה, לא דיו שלא עשה מצות עשה, אלא עובר על לא תעשה, שנאמר 'לא יראו פני ריקם'". מפורש בדבריו שמי שבא לעזרה ולא הביא עולה, אזי בנוסף לכך שעבר על הל"ת לא קיים גם את העשה של ראיית פנים בעזרה. וכתב ה'טורי אבן' שדבריו מובנים רק לפי דעת הבבלי, שהמ"ע דראיית פנים בעזרה תלוי' בחיוב הבאת הקרבן, וחיוב קרבן תנאי הוא למצות ראיית פנים בעזרה, לכן כתב הרמב"ם שאם האדם לא הביא עולה לא קיים כלל המצוה של ראיית פנים בעזרה, אכן, לדעת הירושלמי שחיוב ראיית פנים בעזרה אינו תלוי בהבאת הקרבן, דברי הרמב"ם אינם מובנים, כי למה לא ייחשב לו שקיים המצוה של ראייה בעזרה במה שלא הביא את העולה.

אבל ה'שפת אמת' כתב שדברי הרמב"ם מובנים גם לדעת הירושלמי, כי לפחות לאלו החייבים גם בקרבן ראייה אי אפשר להפריד שתי מצות אלו זו מזו, ומי שלא קיים את זו לא קיים גם את חברתה, וסברת הדברים היא, כי אילו נתראה האדם ריקם בעזרה, נמצא שביאתו לעזרה נחשבת לעבירה - שעבר על הל"ת של 'ולא יראו פני ריקם', אם כן א"א לומר שעצם הביאה יחשב עכ"פ למצוה מחמת קיומו מצות ראייה בעזרה, כי פעולת מצוה אי אפשר שתהא גם פעולת חטא בחדא מחתא, וע"כ שלא נחשב למצוה כלל, ומובן היטב דברי הרמב"ם.