הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הכל חיייבין..."; "וחזרו בית הלל להורות..."; "משנה ראשונה"
חגיגה ב ע"א-ע"ב
גמרא. הכל לאתויי מאי? - לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ולרבינא, דאמר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה, הכל לאתויי מאי? - לאתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני. - הניחא למאן דאמר כולן תשלומין זה לזה, אלא למאן דאמר כולן תשלומין דראשון - הכל לאתויי מאי? - לאתויי סומא באחת מעיניו. ודלא כי האי תנא. דתניא, יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר +שמות כ"ג+ יראה יראה - כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו - אף ליראות בשתי עיניו. ואיבעית אימא: לעולם כדאמרי מעיקרא, ודקא קשיא לך הא דרבינא - לא קשיא; כאן - כמשנה ראשונה, כאן - כמשנה אחרונה. דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין - עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל. אמרו להם בית שמאי: תקנתם את רבו, ואת עצמו לא תקנתם; לישא שפחה - אינו יכול, בת חורין - אינו יכול, ליבטיל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר +ישעיהו מ"ה+ לא תהו בראה לשבת יצרה! אלא, מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב לו שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
מבנה הסוגיה:
1.
גמרא. הכל לאתויי מאי? -
הגמרא מניחה שאם המשנה מפרטת הרבה יוצאים מהכלל הרי שפשוט מי חייב, ומדוע המשנה נוקטת בלשון "הכל חייבין"
2.
לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין.
ויש לשאול, מדוע המשנה לא כתבה את דינו בפירוש. ונראה לומר, שבאמת מדובר ב"חריג", ולכן המשנה רק "רומזת" אליו, או שהמשנה מתכוונת שלגבי אותו חריג יש "בעיה", ולפעמים הוא חייב במצוה ולפעמים הוא פטור - ראה בהמשך.
3.
ולרבינא, דאמר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה, הכל לאתויי מאי? -
הגמרא רוצה ליישב את המשנה גם לפי שיטת רבינא. אולי בגלל שרבינא היה חלק מעורכי הגמרא הרי שנראה שצריך לפרש את המשנה כמותו.
3.1
מדוע הגמרא לא ניסחה - כמו בשלב הבא - "הניחא למאן דאמר מי שחציו עבד... חייב, אלא לרבינא דאמר... הכל לאתויי מאי"?
הרמב"ם פוסק כרבינא - כדעה השניה של "... ולרבינא דאמר"
רמב"ם הלכות חגיגה פרק ב הלכה א:
"מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מפני צד עבדות שבו"
יתכן שהתשובה היא לפי דברינו לעיל בסעיף 3.
4.
לאתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני. -
5.
מתייחס לסעיף 4 - "חיגר ביום ראשון..."
הניחא למאן דאמר כולן תשלומין זה לזה, אלא למאן דאמר כולן תשלומין דראשון - הכל לאתויי מאי? -
גם כאן הרמב"ם פוסק כדיעה השניה של "אלא למאן דאמר כולן תשלומין דראשון"
רמב"ם הלכות חגיגה פרק א הלכה ז:
"מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג הסוכות חוגג את כל הרגל וביום טוב האחרון שהוא שמיני ואף השמיני תשלומי ראשון הוא, וכן מי שלא חג ביום חג השבועות חוגג כל שבעה ויש לו תשלומין כל ששת ימים שלאחר חג השבועות, ודבר זה מפי השמועה נאמר שחג השבועות כחג המצות לתשלומין."
5.1
יתכן שהרמב"ם מכריע כעיקרון תמיד כדעה השניה שמובאת בצורה של "הניחא למאן... אלא למאן...", וכן בלשון שבסעיף 3. ואולי מתאים לעיקרון הכללי שהרמב"ם פוסק כ"לישנא בתרא"="לשון אחרון".
6.
לאתויי סומא באחת מעיניו.
הרמב"ם לא פוסק כך. אלא גם סומא באחת מעיניו פטור מראיה.
7.
והרמב"ם כן פוסק כתנא הבא ולא כדברי הגמרא כאן:
ודלא כי האי תנא.
דתניא, יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר +שמות כ"ג+ יראה יראה - כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו - אף ליראות בשתי עיניו.
לפי סעיף 5 צריך שהביטוי "הכל חייבין" בא לכלול גם את מי שסומא בעין אחת, אבל הרמב"ם פוסק שגם סומא בעין אחת פטור ממצות ראיה.
7.1
הפרשנים [ראה "מתיבתא" ו"שוטנשטיין"] שואלים מדוע לעיל הגמרא יישבה לפי רבינא ולא אמרה תחילה, שמשנתנו איננה כרבינא [ואחר כך היתה יכולה לדחות קביעה זו], ואילו כאן היא קבעה כבר מתחילה ש"דלא כי האי תנא", והתשובה: תנא רשאי לחלוק על משנתנו אבל לא אמורא!
8.
ואיבעית אימא:
לעולם כדאמרי מעיקרא,
ודקא קשיא לך הא דרבינא -
לא קשיא; כאן - כמשנה ראשונה, כאן - כמשנה אחרונה.
נראה שהביטוי "לעולם כדאמרי מעיקרא, ודקא קשיא לך הא דרבינא..." נאמר על ידי "עורך הגמרא" - יהיה מי שיהיה, עורך הסוגיה בזמנו [ואז אין כל כך משמעות בהקשר זה למושג "עורך הגמרא"]; "עורך הגמרא" - רב אשי ורבינא; הסבוראים.
8.1
בפרשנים יש מחלוקת בפרשנות הביטוי "כאן...כאן...", איזה מהם מכוון ולאיזה חלק ממשנתנו:
9.
דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין - עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל.
אמרו להם בית שמאי:
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ב עמוד ב
תקנתם את רבו, ואת עצמו לא תקנתם; לישא שפחה - אינו יכול, בת חורין - אינו יכול, ליבטיל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר +ישעיהו מ"ה+ לא תהו בראה לשבת יצרה! אלא, מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב לו שטר על חצי דמיו.
הערה עקרונית האם אומרים "חטא כדי שיזכה חברך"? [למרות שהעבד עדיין לא "חבר"]
10.
וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
10.1
הביטוי "וחזרו... להורות כדברי..." מוזכר בש"ס כ-15 פעמים [משנה+גמרא] ותמיד מדובר על בית הלל שחזרו להורות כבית שמאי! אולי מעיד על ענוותנותם של בית הלל שמתבטאת גם בשיבוץ דברי בית שמאי לפני דברי בית הלל [אמנם שיבוץ זה נקבע על ידי "רבי"] - במשנתנו - המשנה הראשונה במסכת חגיגה. אמנם במשנה בסעיף הקודם ממסכת תרומות בית הלל קודמים לבית שמאי - כדי להדגיש שבית הלל חזרו בהם להורות כבית שמאי!
10.2
הסבר הגמרא בסעיפים 9-10: במשנה זו מוזכר דין שנקבע בשתי תקופות היסטוריות. בתקופה הראשונה שיטת בית הלל [שהלכה כמותם בדרך כלל] היא שחציו עבד וחציו בן חורין נשאר כזה תמיד ומחלק את עבודתו לפי ימים. בית שמאי סוברים שאינו יכול להישאר כך אלא מחייבים את רבו לשחררו להיות בן חורין [=יהודי לכל דבר] ואז כמובן הוא חייב בכל המצוות כולל מצות ראיה - במשנתנו. ובית הלל חזרו בהם והודו לבית שמאי. כלומר, במשנה זו - בסעיף 9 - הרי שתחילה סברו בית הלל שנשאר חציו עבד, ובתקופה האחרונה [מאוחרת יותר, כשחזרו להורות כבית שמאי] פסקו בית הלל שאותו עבד נהיה בן חורין וחייב במצות.
10.2
לפי הנ"ל יוצא כך: שהמשנה במסכת חגיגה - בביטוי "הכל חייבין" - מרבה גם מי שחציו עבד ... שחייב במצות ראיה כי שוחרר. אבל נראה שקצת קשה, אם הוא יהודי "שלם" מדוע יש להדגיש שחייב זאת. אולי כי מצות ראיה קשורה להיסטוריה היהודית [כמו במצות ביכורים] ומי שהיה עבד מנותק מכך. ויש מפרשים שהכוונה היא שדווקא בשלב הראשון שהוא עדיין חציו עבד וחציו בן חורין [או בשיטה הראשונה של בית הלל] הוא כבר חייב במצות ראיה בגלל ה"חציו בן חורין". ועל כך אומרת משנתנו "הכל חייבין". ראה בפרשנים.
11.
ראה מה שכתבנו על מסכת ערכין דף ב על סוגייתנו וגם על הביטוי "משנה ראשונה" [וממילא גם על "משנה אחרונה"]:
הוספנו מיספור בהמשך לסוגייתנו:
12.
בגמרא:
ואיבעית אימא: לעולם לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ודקא קשיא לך דרבינא! לא קשיא: כאן במשנה ראשונה, כאן במשנה אחרונה;
דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי ב"ה; אמרו להם ב"ש: תיקנתם את רבו ואת עצמו לא תיקנתם, לישא שפחה אינו יכול, בת חורין אינו יכול, יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: +ישעיהו מה+ לא תוהו בראה לשבת יצרה. אלא, מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו, וחזרו בית הלל להורות כדברי ב"ש.
13.
הגמרא עונה שהביטוי "הכל חייבין בראיה" [במשנה הראשונה במסכת חגיגה] בא לרבות גם מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ומה שרבינא סובר ש"חציו עבד וחציו בן חורין" פטור ממצוות ראיה הם דבריו לפי ה"משנה ראשונה" – דעת בית הלל לפני שחזרו בהם - והמשנה שאומרת ש"הכל חייבין בראיה" נשנתה אחרי שבית הלל חזרו בהם – "משנה אחרונה" [כלומר – לפי המסקנה], ולכן המשנה באה לרבות מי שחציו עבד וחציו בן חורין.
כך נראית פשט הסוגיה.
14.
רמב"ם הלכות חגיגה פרק ב הלכה א:
"... מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מפני צד עבדות שבו, ומניין שכל אלו פטורין מן הראייה, הרי הוא אומר יראה כל זכורך להוציא את הנשים, ומצות עשה שאין הנשים חייבות בה אין העבדים חייבים בה, ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים, ..."
הרמב"ם פוסק להיפך מפשט הסוגיה. הוא פוסק למעשה כמו ה"משנה הראשונה". ולא כ"משנה אחרונה".
15.
נאמרו על כך כמה תרוצים.
נביא רק קיצור מדברי ה"כסף משנה", הלכות קרבן פסח פרק ב הלכה יג:
כל חייבים בראיה לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחויה היא מקמי הא דרבינא עכ"ל. וע"פ זה יתבארו דברי רבינו שבפירוש המשנה:
הוא מביא תרוץ שאמנם הרמב"ם פסק כ"משנה ראשונה" כי כך סבר רבינא. זאת אומרת שרבינא לא הסתמך על מה שחזרו בהם בית הלל, ובדבריו – שלא ציטטתי – הוא מסביר זאת.
וכן מאריכים מאד בדברי הרמב"ם כל נושאי כליו של הרמב"ם [ה"משנה למלך" וה"מהר"י קורקוס"].
16.
לביאור המשמעות של "משנה ראשונה" משמע מסוגייתנו שהכוונה היא לשתי משניות שנאמרו בחיי בית הלל, אחת - לפי דעתם הראשונה, והשניה - לפי דעת בית הלל אחרי שחזרו בהם. זאת אומרת, שרבי יהודה הנשיא שיבץ משניות משתי תקופות בחיי בית הלל.
17.
הליכות עולם שער שלישי פרק ב:
יז. פעמים סתם רבי משניות סותרות, ומפרש בריש שבועות ורבי היכי סתם הכא הכי והכא הכי ומתרץ רבי מעיקרא סבר לה כפלוני וסתמה והדר סבר לה כפלוני וסתמה ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה,
שאע"פ שחזר בו רבי מקמייתא מאחר שפשטה ברוב התלמידים לא היה יכולת לשכחה מפיהם ולבטלה מבית המדרש והניח את שתיהן והאחרונה עיקר אחר שחזר בו רבי מן הראשונה:
הוא מסביר שהדין הראשון שנלמד מהמשנה ה"סתומה" הראשונה נקלט היטב אצל התלמידים ולא היה יכול לבטלה מהם ולכן כנראה הודיע להם שבכל זאת הוא מתקן, והעיקר כמשנה המאוחרת יותר.
18.
הסבר זה נראה קשה: אם רבי יהודה הנשיא ידע שנפלה טעות מדוע יש ענין להשאירה בכלל אצל התלמידים?
19.
ייתכן להסביר: הרי שאלה זו ניתן לשאול על כל המחלוקות בש"ס. אחרי שהוכרע הדין כשיטה מסויימת מדוע המשנה [או אפילו הגמרא] מביאה גם את הדעה שלא התקבלה להלכה?
20.
אלא יש לומר שתי תשובות בדבר:
האחת – על ידי השוואה של שתי הדעות ניתן להבין טוב יותר גם את הדיעה שהלכה כמותה.
השניה – אם תוך כדי דיון יתברר שתנא מסויים סובר שדין מסויים הוא לא כהלכת רבי יהודה הנשיא נוכל לומר שאותו תנא סובר כאותה משנה שרבי יהודה הנשיא סבר ב"צעירותו".
21.
יתכן לומר שכלל זה מסביר גם את הכלל הידוע "סתם ואחר כך מחלוקת – אין הלכה כסתם" וכן: "מחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם" רואים מכאן שיש משמעות למוקדם ולמאוחר.
22.
דבר מעניין אומר ה"יד מלאכי":
יד מלאכי כללי הפוסקים כללי שאר הפוסקים :
משנה לא זזה ממקומה אמרינן אף בפוסקים ולפיכך אין להקשות על הפוסק דאחר מסקנתו בפרק הרבית הוה ליה למחוק ולבטל דעתו דפרק כל שעה דכמה דברים מצינו בגמרא שהם דברים דחוים דלא כהלכתא
ואף על פי כן לא הקפידו למוחקם, חוט השני סי' צ"ו דף צ"ז ב' ועיין כנסת הגדולה א"ה סימן קי"ט הגהות הטור אות מ"ח שכתב כיוצא בזה על סתירת דברי הש"ע:
יתכן שההסבר שכתבנו לעיל מתאים אף כאן. הפוסק לא מחק את "טעותו" כדי שהלומד יוכל ללמוד גם את ה"טעויות". שאם הפוסק לא היה בכלל כותב את הטעות יתכן שהלומד יטען שהפוסק לא התייחס לזה והוא עצמו סובר כאותה דעה.
הערה חשובה: כל זה קשור למסכת חגיגה דף ג: "כמסמרות נטועים"
23.
אולם בסוגייתנו ניתן לומר יותר פשוט: בית הלל התייחסו פעמיים לאותו דין, בכל פעם החמירו בכיוון שונה. שני הדינים נכונים, ולכן יש משמעות לפסק דינו של רבינא [כך משמע מדברי ה"כסף משנה" שלא ציטטנו לעיל].
