סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

אתאי בת נעמיתא בעא למיבלעיה – יען

 

"אמר רבי חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות: אחד על הגויל ואחד על הכתב. שנאמר: אחרי שרף המלך את המגלה ואת הדברים. רבי אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי קמיה דרבי אבא, בעא לאפנויי, שקליה לטוטפתיה אחתיה אבי סדיא. אתאי בת נעמיתא בעא למיבלעיה, אמר: השתא איחייבין לי שתי קריעות וכו'" (מועד קטן, כו ע"א).

פירוש: אמר ר' חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות; אחד על הגויל שנקרע, ואחד על הכתב. שנאמר: "אחרי שרף המלך את המגלה ואת הדברים", משמע שעל כל אחד מאלה יש לקרוע. מסופר: ר' אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] ר' אבא, בעא לאפנויי [רצה ר' אבא להיפנות לצרכיו], שקליה לטוטפתיה אחתיה אבי סדיא [הוריד את הטוטפת שלו, התפילין שבראשו, והניחה על המצע] שהיה יושב עליו. אתאי בת נעמיתא בעא למיבלעיה [באה בת יענה ורצתה לבלוע אותם, את התפילין], אמר: השתא איחייבין לי [עכשיו, אילו היתה בולעת אותם, הייתי חייב] שתי קריעות וכו'" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: יען   שם באנגלית: Ostrich   שם מדעי: Struthio camelus

שם נרדף במקורות: נעמית, בר יוכני


נושאים מרכזיים: א. התנהגות התזונה של הנעמית.  ב. השימוש בביצת הנעמית. 


נעמית הוא השם בו קוראות המשנה והגמרא ליען, כשמו בשאר השפות השמיות. אונקלוס מתרגם את בת היענה "וית בת נעמיתא" (1) (ויקרא, יא ט"ז) ובתרגום השבעים אנו מוצאים Strouton שהוא היען הנקרא בלטינית Struthionem. בירושלמי(שבת, פ"א דף ג טור ד /ה"ד) נאמר: "תני רבי ישמעאל ואת בת היענה זו ביצת הנעמית" (2). התיאורים השונים המופיעים בספרות חז"ל והמפרשים הולמים היטב את זיהוי הנעמית עם היען. 
 



תמונה 1. להקת יענים – הזכרים בצבע שחור והנקבות אפרפרות

 
בליעת גופים זרים

היענים ידועים במשיכתם לחפצים נוצצים, ופרטים רבים שהוחזקו בשבי מתו מאכילת חפצי מתכת, כמטבעות, חוטי ברזל, טבעות, שברי זכוכית וכדומה. היו מקרים שבקיבת השרירים (קורקבן) של יען נמצאו שעוני יד וחפצים שונים אחרים. התנהגות זו איננה מקרית והיא חלק מהתאמות מערכת העיכול של היען. היען ניזון מעשב, מזרעים, מחרקים, מזוחלים קטנים ומכרסמים ועל מנת לסייע בטחינתם היען בולע באופן אינסטינקטיבי אבנים הנקראות "אבני קורקבן" (Gizzard stones). ערימות מסוג זה נמצאות לעיתים ליד שלדי בעלי חיים, בני זמננו או מאובנים, ומסייעות לקבוע את התפריט ממנו הם ניזונו.

לאור כך שלעופות אין שיניים המסייעות בריסוק המזון תפקיד זה מוטל, בעופות הניזונים מזרעים, על קיבת השרירים. לקיבה זו דפנות שריריות המערבלת את המזון יחד עם האבנים ובכך גורמת לטחינתו. הדפנות הפנימיות של קיבת השרירים הן בעלות קשיחות מסוימת וקצב החלפת תאים מהיר וכך נמנעת פציעת הדפנות. המזון נבלע בשלמותו ומגיע אל הזפק להשריה קצרה, משם הוא עובר אל קיבת הבלוטות שמפרישה אל המזון את מיצי העיכול. מקיבת הבלוטות עובר המזון אל קיבת השרירים לשם טחינתו. קיבת השרירים טוחנת את המזון אך אינה מוסיפה לו מיצי עיכול. המזון עובר מקיבת הבלוטות אל קיבת השרירים מספר פעמים עד לטחינתו הסופית.

הנטייה הטבעית של היען לבלוע אבנים איננה מלווה ביכולת אבחנה בין עצמים שונים ובמיוחד כאשר מדובר בעצמים שאינם נמצאים באופן טבעי בבית גידולו. מסיבה זו הוא בולע מכל הבא ליד (למקור). בסוגייתנו מסופר על רצון "בת נעמיתא" כלומר היען לחטוף את התפילין לא לשם אכילתן אלא כתוספת ל"אבני הקורקבן" שלה. באופן דומה אנו מוצאים בברייתא (שבת, קכח ע"א) שהיען בולעת שברי זכוכית: "תנו רבנן: מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות וכו'". גם שברי הזכוכית אינם חלק ממזון הנעמית אלא חלק מ"אבני הקורקבן" שבעזרתם היא טוחנת את מזונה. יש להעיר שבניגוד לשברי הזכוכית בני זמננו בעלי השולים החדים המסוכנים ליען הרי ששברי זכוכית בעת העתיקה היו גסים ודמו יותר לאבנים.

במדרש (במדבר רבה, וילנא, נשא, י"ב) אנו לומדים על ניצול מפתיע של התנהגות הבליעה של היען לצורך עיבוד סוג מסוים של זהב: "שבעה מיני זהבים הם: זהב טוב זהב טהור זהב שחוט זהב סגור זהב מופז זהב מזוקק זהב פרוים ... זהב מזוקק בית ר"ל אמר מחתכים אותו כזיתים ומאכילים אותו לנעמיות והוא יוצא מזוקק וכו'". המאפיינים השונים של הזהב (גוונים ודרגת קושי) נובעים מיסודות או מינרלים זרים המעורבים בו וניתן לשער שהמעבר במערכת העיכול של היען משפיע עליהם בדרך כלשהי. ייתכן, למשל, שהחומצות הנמצאות בקיבת היען מגיבות באופן כימי עם אותם חומרים ומנטרלות את השפעתם (3).

יכולת הבליעה הלא מובחנת של היענים מעוררת ענין רב ולכן במוזיאונים המתארים יענים (למשל בחוות גידול היענים בדרום אפריקה) מקובל להציג אוספי חפצים שנמצאו בקיבתם. בתמונה 2 מוצג אוסף חפצים שנמצאו בקיבת יען שמצא את מותו בגלל בליעת חפץ אחד יותר מדי. הוא בלע במהלך חייו ממחטת תחרה וממחטה פשוטה, כפפה בעלת כפתורים, חבל ארוך, מגוון של מטבעות נחושת, מסמרי מתכת, מהדקים, ווים ומסמר באורך של כ – 10 ס"מ שכנראה גרם למותו.



 
תמונה 2. תוכן קיבה של יען          צילום: National Media Museum


ביצת היען

אומרת המשנה (כלים, פי"ז מי"ד): "ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה, בשני אין בו טומאה, בשלישי יש בו טומאה, ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה, חוץ מכנף העוז וביצת נעמית המצופה וכו'". מפרש הרמב"ם במשנה: "... וכן ביצת היענה אם חפה אותה ועשה ממנה כלי וכו'". רע"ב שם מפרש: "וביצת הנעמית המצופה - בת היענה מתרגמינן נעמיתא. ורבנן גזרו טומאה בביצתה כשהיא מצופה, כיון דבלא ציפוי נמי עומדת. אבל בשאר ביצים, אפילו במצופה לא גזרו, כיון דבאינה מצופה לא קיימא כלל". אין ספק שרע"ב מבין שהמשנה בכלים מתייחסת לביצת היען שהרי היא היחידה שבגלל חוזקה ניתן לומר עליה "כיון דבלא ציפוי נמי עומדת". מהתוספתא (כלים (צוקרמאנדל) פ"ז הלכה ו') ניתן להסיק שביצי היען היו בשימוש שיגרתי: "... ר' שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר אף ביצת תרנגולת מצופה מקבלת כל שהוא, טמאה, ולא הוזכרו כנף העוז וביצת הנעמית אלא בהווה". על השימוש בביצת היען ככלי קיבול אנו לומדים גם מהלכות המופיעות במשנה תורה לרמב"ם: "... וכן מגופה שהתקינה להיות כלי מקדשין בה, וביצת הנעמית כשירה לקדש בה ואין צריך לומר שכשירה למלאות בה ולהזות ממנה" (הלכות פרה אדומה, פ"ו הלכה ד'). כך גם בהלכות כלים (פ"א הלכה ב'): "אבל כלים העשויין מעצמות העוף אינן מקבלין טומאה, חוץ מכלים העשוין מכנף העזניה בלבד וביצת הנעמית המצופה הואיל והן דומין לעצם מקבלין טומאה ככלי עצם וכו'".

ביצי היענים הן טרף מבוקש על-ידי חיות רבות, כצבועים, תנים ואף נמיות אך רק מעטות מצליחות לבקע את הקליפה הקשה כחרסינה. הנמיות, למשל, מצליחות לבקע את הקליפה על ידי השלכת הביצים בכוח ממקום למקום. הרחם שגם הוא אחד הטורפים המפורסמים של ביצי היענים מרים אבנים במקורו, ומשליך אותן על הביצים מגובה רב כדי לבקען. האדם למד לנצל את הביצים החזקות, כאשר הן שלמות, ככלי קיבול, ואת השבורות לעשיית חרוזים ששימשו להכנת שרשראות (ראה בתמונה 3). מפתיע לגלות שהקדמונים הצליחו לעבד את החרוזים באופן עדין ומדויק כל כך בעזרת הכלים הפרימיטיביים שעמדו לרשותם.

במערות שהיו בשימוש בתקופות פריהיסטוריות נמצאו כלי קיבול מעוטרים שהוכנו מביצי יען. הבושמנים ("אנשי השיחים") משתמשים, עד ימינו, בביצי יען כמימיות וככלים לאיחסון גרעינים ובשמים. ביצי יען משמשות ככקישוט סמלי בבתי כנסת בעיר העתיקה בירושלים ובצפת. על מנת להפוך את ביצי היען לשימושיות היה צורך לצפות אותן באופנים שונים. מקובל היה לצפות את הביצים לצורך קישוט אך גם כדי לאפשר חיבור רצועות נשיאה כאשר הן נועדו לשמש ככלי קיבול.
 

    
תמונה 3. שרשרת בת כ - 5,000 שנה עשוייה מקליפות ביצת יען. באדיבות דרור פורת ממוזיאון  "בית מרים" בפלמחים.  

תמונה 4.  כלי מביצת נעמית שנמצא בארץ, מן התקופה הכנענית התיכונה (2000-1550) לפנה"ס.  באדיבות מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה.


הרחבה

ביולוגיה

היען חי בלהקות מעורבות של זכרים ונקבות, ופרטים בגילאים שונים, העשויות לכלול לעתים עשרות ואף מאות פרטים. זכרים אחדים מתקבצים לעתים קרובות יחד, ומשוטטים עם יענים מתבגרים. התנהגות הרבייה עשוייה להתרחש במהלך כל השנה. לקראת הרבייה הזכר תוחם לעצמו טריטורית קינון ומזמין בעזרת "שאגה" מיוחדת את הנקבות להצטרף אליו. בשלב זה צווארו מאדים, והוא מציג טקס חיזור מורכב ויפה (ראו כאן). לעיתים קרובות מצטרפות אליו כמה נקבות המטילות ביצים אך רק אחת מהן היא במעמד "גבירה" שבסופו של התהליך מעמידה צאצאים.

ה"קן" הוא גומה בקרקע אותה חופר הזכר בעזרת אצבעותיו בתנועת סיבוב של רגלו. ההטלה מתרחשת אחת ליומיים בשעות אחר-הצהריים המאוחרות. ה"גבירה" מטילה לרוב 15-20 ביצים, ואילו כל אחת מן הנקבות האחרות מטילה רק 3-4. כך עשויות להימצא בקן אחד ובסביבתו עד 40 ביצים. הזכר השחור דוגר בלילה, והנקבה, בעלת צבעי ההסוואה, בשעות היום. בשעת סכנה הנקבה נצמדת לקרקע ופושטת את צווארה הארוך לפנים, וכנראה זה מקור הסיפור על היען הטומן את ראשו בחול. הנקבה הדוגרת היא ה"גבירה" בלבד אך מאחר והדגירה יעילה על 12-14 ביצים בלבד הרי שרק מביציה, שאותן היא ממקמת במרכז הקן, בוקעים אפרוחים. ייתכן ותצפיות בנקבות שהסתובבו בסביבות הקן אך לא דגרו למעשה הביאו למחשבה שהבקיעה עשוייה להתרחש גם ללא דגירה וכך כתב רבי חיים ויטאל (עץ חיים, היכל שני, שער ראשון, פרק א'):

"אח"כ מן העין יצאו הנקודו' דס"ג [מספר מלוי הוי"ה ביודין ואלף בתוך ואו] ולכן אין כ"כ הבל בעין כמו בג' מקומות הנ"ל כי אין דומה אור הנקודים הקטן כמו הטעמים אבל עכ"ז מצינו קצת כח בהסתכלות העין כנראה בחוש העין בטבע כענין ביצת בת היענה שנולד האפרוח על ידי הסתכלותה זמן מה בלתי שתשב על הבצים לחממם כמו שאר העופות וזה יורה היות כח ממשית בהסתכלות העינים. והנה מבחי' הסתכלות הזה של העינים יצאו הנקודות" (תודה לקוראת שהפנתה אותי לקטע זה).

בקיעת הביצים מתרחשת לרוב תוך שעות ספורות בלבד, אך לעתים היא נמשכת עד 3 ימים. לאפרוחים אין "שן בקיעה", והם בוקעים את הקליפה בדחיפות בראש וברגליים. האפרוחים מתרוצצים מיומם הראשון בצד הוריהם, וניזונים באופן עצמאי. זמן קצר לאחר הבקיעה הם בולעים אבנים קטנות, המסייעות להם בטחינת המזון בקיבת השרירים. בשעת סכנה מתפזרים האפרוחים בין צמחים ורגבי אדמה, נצמדים לקרקע וקופאים במקומם, כשהם מנצלים את צבעי ההסוואה ופלומתם הקוצנית כדי להסתתר. במקביל הוריהם מציגים את "מצג הפצוע", כדי להסיט את תשומת הלב של הטורפים ולהרחיקם מהאפרוחים.  
 


(1) לא ברור שכוונתו דווקא ליען.
(2) על משמעות השם בת יענה ראה במאמר "וכי בת יש לה ליענה".
(3) תודה לרב עדיאל יזדי על ההפניה למקור זה.

 

 

מקורות עיקריים:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 6 (עמ' 34-35).


 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 


כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר