סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהמות – לויתן

 

"הני ברקיעא איתנהו? הני בארעא איתנהו! דכתיב: הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהמות אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עשה דברו. אמר רב יהודה אמר רב: דוד ביקש עליהם רחמים, והורידן לארץ" (חגיגה, יב ע"ב).

פירוש: ושואלים: הָנֵי [אותם] דברים שמנינו, בִּרְקִיעָא אִיתְנְהוּ [וכי בשמים הם מצויים] הָנֵי בְּאַרְעָא אִיתְנְהוּ [הלא אלה בארץ הם מצויים]? דִּכְתִיב [שנאמר]: "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהמוֹת אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עשָׂה דְבָרוֹ" (תהלים קמח, ז), משמע שכל אלה מן הארץ הם! (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

 
שם עברי: לויתן          שם באנגלית: Whale           שם מדעי: Cetacea

שם נרדף במקורות: לויתן, ארזילי דימא    


נושא מרכזי: לזיהוי ה"תנין" (1)


לשמו של בעל החיים "תנין" יש במקרא ובספרות חז"ל משמעות משולשת. במשמעות הראשונה הכוונה ליונק הימי הענק - הלויתן הנקרא בלשון חז"ל גם "אורזילא דימא" (במקרא יש לבעל חיים זה שם נוסף והוא "לויתן" ועל כך ראו במאמר "לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק"). המשמעות השניה היא כפירוש שם זה בימינו וה"תנין" הוא הזוחל תנין היאור. בניגוד למשמעות הראשונה שאיננה וודאית הרי שהפירוש השני המשתמע מהפסוק "... הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול, הרבץ בתוך יאריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל, כט ג') מבוסס היטב. תנין היאור היה נפוץ מאד במצרים והיה אימת המצרים. עדויות ארכיאולוגיות רבות מצביעות על כך שאכן הוא תפס מקום חשוב כאליל במצרים ובחלק מעמי האזור. משמעות שלישית של השם "תנין" היא נחש או נחש מיתולוגי שעליה ניתן לעמוד מתוך השוואת המופתים שנעשו על ידי משה ואהרון בעת השלכת המטות. על "התנין" במשמעות זו ראו במאמר "המפלת דמות תנין"). במאמר זה ננסה למצוא סימוכין לקיומה של זהות בין ה"תנין" והיונק הימי הענק הלויתן.

ה"תנין" הוא היצור הראשון המופיע בתורה בשמו בניגוד לכל שאר הברואים שתוארו בספור הבריאה רק במסגרת הקבוצה אליה הם שייכים (כמובן אך ורק אם נניח שבלשון המקרא השם "תנין" מייצג מין ספציפי). בפרשת בראשית (א כ'-כ"א) אנו קוראים: "ויאמר אלוקים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים. ויברא אלוקים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וכו'" (בראשית א כ'-כ"א). מפרש רש"י: "התנינים - דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם". ברד"ק (שם) אנו מוצאים: "... יש אומרים עוד כי כל התנינים הגדולים מאוד נקראו לויתן וכו'". שם נרדף נוסף לתנין מופיע בגמרא (בבא בתרא, עד ע"ב): "ויברא אלהים את התנינים הגדולים, הכא תרגימו: ארזילי דימא. רבי יוחנן אמר: זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, שנאמר: ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה וגו'". מפרש הרשב"ם: "ארזילי דימא - ראמים שבים (ורבינו חננאל פירש לויתן)". מוצאים אנו אם כן שה"תנין" נקרא גם "לויתן" ו"ראם הים".

שאלה שבה עסקו רבים היא מדוע דווקא ה"תנינים" הוזכרו בשמם כבר בספור הבריאה? לשאלה זו נדרש גם המהרש"א בחידושי אגדות (בבא בתרא, עד ע"ב):

את התנינים כו'. אורזילי דימא כו' יראה לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים כדאמרינן בחולין והמין היותר גדול הנזכר ביבשה הוא הראם כדלעיל. יש לנו לומר שהניכר בים בבריאה ממין היותר גדול דהיינו תנינים הגדולים הוא גם כן מין ראם. ומה שפרט אותן התורה בבריאת רמש המים טפי מבריאת רמש האדמה שלא פרט בהן ראם, יש לומר שאלו במים יותר גדולים בהפלגה יותר מאותן שביבשה, אע"ג שהפליגו גם כן בהם הרבה לעיל בגדולתן. ולמאן דאמר נמי שהם לויתן נחש כו', פרט בהן יותר בבריאה לפי שהן תענוג ומאכל נפשיי לצדיקים לעתיד. ומה שלא פרט גם כן ברמש האדמה בהמות בהררי אלף הכי נמי לפי שאינן גדולים כל כך בהפלגה כמו הלויתן שמקיף כל העולם וק"ל".

על פי תשובתו הראשונה של המהרש"א בעלי החיים המימיים ככלל ו"התנינים" (או ה"לויתנים") בפרט הוקדמו לבעלי החיים היבשתיים בגלל גדלם יוצא הדופן וחשיבותם(2). תאור זה מבטא היטב את יחסי הגודל הממשיים כפי שהם מוכרים לנו בעולם הטבע. בעל החיים הגדול ביותר שהתקיים אי פעם על כדור הארץ הוא הלויתן הכחול Balaenoptera musculus שמשקלו מגיע עד ל – 170 טון ואילו בעל החיים היבשתי הגדול ביותר הוא הפיל האפריקאי שמשקלו מגיע ל – 7 טון. הבדלי גודל אלו אינם מקריים אלא קשורים לכך שמי הים צפופים פי 800 מהאוויר ולכן גוף הנמצא במי הים "נישא" על ידם (חוק ארכימדס). זהוי ה"תנין" עם הלויתן סביר למדי משום שממקורות רבים במקרא ובספרות חז"ל משתמע ש"התנין" הוא בעל החיים הגדול ביותר בים ועל כך בסעיף הבא.
 

"תנין" – לויתן 

מפסוקי המקרא משתמע שה"תנין" הוא בעל חיים ימי גדול במיוחד. לעיל כבר עמדנו על גודלם של ה"תנינים" כהסבר לכך שהם הוזכרו בשמם בבריאת העולם. בעלי חיים אלו חיים במים שהרי בריאתם נסמכה לפסוק "וַיאמֶר אֱלקִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם""(3) (שם, כ'). מפרש רש"י: "התנינים - דגים גדולים שבים וכו'". ברד"ק (שם) אנו מוצאים: "... יש אומרים עוד כי כל התנינים הגדולים מאוד נקראו לויתן וכו'" וביחזקאל (כט ג') פירש: "... והתנים הוא הדג הגדול כמו שאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים והמשיל עם מצרים לשאר הדגים וכו'". דווקא בפסוק זה נראה שהכוונה לתנין היאור שהרי הלויתנים אינם חיים בנילוס שהוא היאור.

על הקשר בין ה"תנינים" והים ניתן ללמוד באופן חד משמעי מפסוק בתהילים (עד י"ג): "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם". המשורר מתאר את גדולת ה' בכך שבכוחו לשבור אפילו ראשי בעלי חיים כה גדולים כ"תנינים" החיים בים. ה"תנינים" בים מקבילים בעוצמתם לגרמי השמים ולכן נקראו גם הם להלל את ה': "הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר" ולאחר מכן "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהמוֹת" (תהילים, קמח ז'). יצורים אלו חיים בתהומות הים. באיוב (ז י"ב) ה"תנין" מופיע בהקבלה לים כנראה בגלל גודלו והקושי להגביל את תנועתו: "הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר". מפרש "מצודת דוד": "הים אני - וכי אני דומה אל הים או אל הלויתן אשר שמת עלי משמר להיות כלוא ביסורים מבלי צאת מהם בעת מן העתים כאשר שמת את החול אל הים להיות לו למשמר לבל יעברנהו וכאשר חבשת את הלויתן בנבכי ים לבל יצא בשום פעם שלא יחריב העולם".


    

תמונה 1.  תנין היאור          צילמה: Sarah McCans

  תמונה 2.  לויתן כחול          צילם: Fred Benko

  
 


(1) במאמר זה אציין את השמות המקראיים במרכאות (מבלי להתחייב על זהותם הריאלית) ואילו שמות המינים, כפי שהם נקראים בעברית בת ימינו, ללא מרכאות.
(2) תשובה נוספת מובאת במאמר "המפלת דמות תנין" ומבוססת על זיהוי ה"תנין" כתנין היאור.
(3) מאחר ובוודאי אין הם עופות נותרה רק החלופה השניה כלומר המים.
 
 
 

מקורות עיקריים:

מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 74-75).
אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, מוסד ביאליק, תשל"ו (619).  


 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר