טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק – לויתן
"כי נח נפשיה דרבינא פתח עליה ההוא ספדנא: תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, נשים לילות כימים על משים לילות כימים. אמר ליה רב אשי לבר קיפוק: ההוא יומא מאי אמרת? אמר ליה, אמינא: אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר, לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק, בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גבים" (מועד קטן, כה ע"ב).
פירוש: ועוד מספרים על הספדים מפורסמים. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] רבינא, פתח עליה [עליו] ההוא ספדנא [ספדן אחד] את הספדו בדברים הללו: תמרים הניעו ראש בעצב על צדיק כתמר, נשים לילות כימים בבכי, על אדם שהיה משים לילות כימים בלימוד התורה. אמר ליה [לו] רב אשי לבר קיפוק שהיה ספדן מפורסם: ההוא יומא מאי אמרת [באותו יום שמת רבינא מה תאמר]? אמר ליה [לו]: אמינא [אומר] ואפתח אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר? לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק? בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גבים (שלוליות)? (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: לויתן שם באנגלית: Whale שם מדעי: Cetacea
שם נרדף במקורות: לויתן, ארזילי דימא
נושא מרכזי: לזיהוי הלויתן (1)
מקור המשל שבו השתמש בר קיפוק הספדן הוא בפסוק באיוב (מ כ"ה): "תִּמְשׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשׁנו". פרק זה עוסק בתשובת ה' לאיוב ובמהלכו מתאר ה' שתי בריות גדולות וחזקות על מנת להעמיק באיוב את תחושת שפלות האדם מול בוראו. הבריה הראשונה היא הבהמות, החיה היבשתית הגדולה, ולאחריה ה"לויתן" שהוא הגדול שבבעלי החיים בים. בהספדו מנה הספדן סכנות העומדות בין זוגות המסמלים את גדולתו של רבינא לעומת שפלות הנותרים אחריו. הארז לעומת האזוב, הלויתן לעומת דגי רקק ונחל שוטף בניגוד למי גבים. בניגוד לשני הזוגות הראשונים שבהם הסכנות ברורות הרי שלא ברור מה מקומה של ה"חכה" בנחל השוטף. במחשבה ראשונה עלה בדעתי שקיים שיבוש בגירסת הגמרא שלפנינו אך עיון בכמה כתבי יד לא אושש את השערתי. מחשבה נוספת היתה שאולי המשל מתייחס לסכנה העומדת בפני דגים להלכד בחכה. סכנה זו גדולה יותר במים רדודים בעלי זרימה איטית ("מי גבים") מאשר במים עמוקים ושוצפים ("נחל שוטף"). רעיון זה איננו סביר לאור כך ש"עיקר חסר מן הספר" והדגים אינם מוזכרים בהספד. יתר על כן, מבנה משפט זה איננו מקביל לשני הזוגות הקודמים לו. בנוסף קשה להניח שהמילה "חכה" תחזור על עצמה פעמיים בזו אחר זו. תשובה מעניינת קבלתי מצור אדר מבית השיטה:
".. ההיגיון אמר לי שבאמירה הזו יש רציונאל כלשהו:
מי הוא האויב של הארזים? השלהבת
מי הוא האויב של הדגים? החכה
מיהו האויב של נחל שוטף? החכה? זה לא נראה לי נכון ולכן חשבתי שיש לגרוס:
"בנחל שוטף נפלה חרבה - מה יעשו מי גבים".
הלויתן
ה"לויתן" מוזכר במקרא 5 פעמים אך ייתכן וגם 3 מתוך הפעמים שהשם "תנין" מופיע במקרא הוא משמש כשם נרדף ל"לויתן". ההשערה שה"לויתן" נקרא גם "תנין" מבוססת על כך ששני שמות אלו מתוארים כמינים ימיים גדולים במיוחד. בפסוקים המתארים את בריאת העולם נאמר: "וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וכו'" (בראשית, א כ"א). ה"תנינים" נבראו ראשונים, אולי, בגלל גודלם וחשיבותם(2). בעל החיים הגדול ביותר שהתקיים אי פעם על כדור הארץ הוא הלויתן הכחול Balaenoptera musculus שמשקלו מגיע עד ל – 170 טון ואילו בעל החיים היבשתי הגדול ביותר הוא הפיל האפריקאי שמשקלו מגיע ל – 7 טון "בלבד". הבדלי גודל אלו אינם מקריים אלא קשורים לכך שמי הים צפופים פי 800 מהאוויר ולכן גוף הנמצא במי הים "נישא" על ידם (חוק ארכימדס). בעלי חיים אלו חיים במים שהרי בריאתם נסמכה לפסוק "וַיאמֶר אֱלקִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם"(3) (שם, כ'). מפרש רש"י: "התנינים - דגים גדולים שבים וכו'". ברד"ק (שם) אנו מוצאים: "... יש אומרים עוד כי כל התנינים הגדולים מאוד נקראו לויתן וכו'"(4).
על הקשר בין ה"תנינים" והים ניתן ללמוד באופן חד משמעי מפסוק בתהילים (עד י"ג): "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם". המשורר מתאר את גדולת ה' בכך שבכוחו לשבור אפילו ראשי בעלי חיים כה גדולים כ"תנינים" החיים בים. בפסוק הבא מופיעים "ראשי לויתן" בהקבלה ל"ראשי תנינים": "אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים". גם ה"לויתן" מתואר כבעל חיים ימי (תהילים, קד כ"ה-כ"ו): "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת. שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ". מוצאים אנו כאן רמז למנהגם של מינים שונים של לויתנים (בעיקר מתת סדרת לוויתני השיניים אך גם בקבוצת לוויתני המזיפות כדוגמת לויתן גדול סנפיר (תמונה 4)) לעסוק בפעילות המוגדרת כמשחק כמו קפיצות מעל פני המים(5) (ראו למשל כאן). לא סביר לייחס לקב"ה "משחק" עם תנין היאור שמבלה את רוב זמנו ללא תנועה או בתנועה איטית מאד (phlegmatic).
ה"תנינים" בים מקבילים בעוצמתם לגרמי השמים ולכן נקראו גם הם להלל את ה': "הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר" ולאחר מכן "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהמוֹת" (תהילים, קמח ז'). באיוב (ז י"ב) ה"תנין" מופיע בהקבלה לים כנראה בגלל גודלו והקושי להגביל את תנועתו: "הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר". מפרש "מצודת דוד": "הים אני - וכי אני דומה אל הים או אל הלויתן אשר שמת עלי משמר להיות כלוא ביסורים מבלי צאת מהם בעת מן העתים כאשר שמת את החול אל הים להיות לו למשמר לבל יעברנהו וכאשר חבשת את הלויתן בנבכי ים לבל יצא בשום פעם שלא יחריב העולם". המילה "לויתן" מופיעה בפסוק נוסף באיוב (ג ח') אך כנראה מדובר במשמעות אחרת: "יִקְּבֻהוּ ארְרֵי יוֹם הָעֲתִידִים ערֵר לִוְיָתָן". צריך להיות "לויתה" שמשמעותה קינה ואכן בירושלמי (מועד קטן, פ"א) נאמר: "תני לא תעורר אשה לווייתה במועד. ר' נחמן בשם ר' מנא אמר לוייתה כמה דתימר [איוב ג ז] העתידים עורר לויתן".
זיהוי ה"לויתן" – "תנין" כרוך בקשיים רבים משום שהמקורות מספקים לגביהם תיאורים סותרים. שני הזיהויים העיקריים שהוצעו ל"לויתן" הם הזוחל תנין היאור (תמסח) (תמונה 1) והיונק הימי לויתן (תמונה 2). יש שראו בשני השמות ("לויתן" ו"תנין") שמות נרדפים באופן דו-סיטרי ולכן לשיטתם לא רק שלויתן עשוי להיקרא "תנין" אלא גם תנין היאור עשוי להיקרא "לויתן". לענ"ד ההקבלה בין השמות היא חד-סיטרית ואמנם לויתן עשוי להיקרא גם "תנין" אך תנין היאור איננו "לויתן". לסכום: "תנין" הוא שם המייצג את הלויתנים ואת תניני היאור ואילו "לויתן" הוא רק שמו של היונק הימי לויתן. (על המשמעות הכפולה של התנין ראו במאמר "המפלת דמות תנין").
במסכת חולין (סז ע"ב) אנו מוצאים דרשה שמחד גיסא מזהה את הלויתן כיצור מימי אך מאידך גיסא טוענת שהוא דג כשר: "תניא, ר' יוסי בן דורמסקית אומר: לויתן דג טהור הוא, שנאמר גאוה אפיקי מגנים, תחתיו חדודי חרש; אפיקי מגנים - אלו קשקשים שבו, תחתיו חדודי חרש - אלו סנפירין שפורח בהן". מפרש רש"י: "דג טהור הוא - שהרי יש לו סנפיר וקשקשת כדמפרש. אפיקי מגנים - חוזק מגינים. אלו קשקשים - הסגורים וחתומים בו בדוחק. תחתיו חדודי חרש - חידודים של חרשים. אלו סנפירים - שחדודים ומחתכין כחרסין ובהן הוא בוקע את המים בחודן שלא יעכבוהו בפריחתו פשטיה דקרא. לשון מורי תחתיו חדודי חרס במקומו זהרורי שמש".
י. פליקס סבר שה"לויתן" המתואר בספר איוב (מא) הוא תנין היאור אלא שלתוך תיאור זה השתרבבה גם דמות של ענק אחר - הלויתן היונק ה"דגי", שהוא הגדול בכל היצורים. פליקס הסתמך על הפסוקים המתארים את קשקשי ה"לויתן". קשקשים אלה יוצרים שריון בלתי חדיר ("גאוה אפיקי מגנים, סגור חותם צר וכו'"). גם בטנו עוטה שריון קשקשים המגן עליו כאשר הוא זוחל על הקרקע הלחה ("תחתיו חדודי חרש ירפד חרוץ עלי טיט"). תיאור יצור הזוחל על הטיט ובעל שריון קשקשים מתאים רק לתנין ולא ללויתן. למרות שאין בידי ראיות חותכות לדחיית הצעה זו היא נראית לי מסופקת מאד (6).. א. התנין איננו בעל חיים החי בים וזאת בניגוד למתואר בפסוקי המקרא. ב. התנין והלויתן שונים מאד במבנה גופם, אורח חייהם ובית גידולם וקשה להניח שהם ישולבו זה בזה על מנת ליצור דמות כלאים.
"לויתן" – לויתן
סעיף זה יעסוק כפי שמשתמע מכותרתו בהוכחת הקשר בין השם "לויתן" המוזכר במקרא ובספרות חז"ל ליונק הימי הענק הלויתן ואולי גם לבעלי חיים ימיים גדולים נוספים בדרכו של רבי משה שציטט אבן עזרא (תהלים, עד י"ד): "אתה - אמר רבי משה: כי כל שוחה בים וגופו גדול יקרא לויתן והאות שהזכיר ראשי ולא ראש אחד. ולפי דעתי שלויתן דג גדול ותחסר מלת כל כמו ראשי כל לויתן. והנה השם נתנו מאכל לעם לציים שהם שוכנים בציים כנגד הים וידוע כי יש מקומות שיאכלוהו מעת לעת בזמן ידוע ורבי משה אמר כי לעם לציים כמו לעבדך ליעקב וטעם לציים לאנשי הספינות". בפרק קד בתהילים מסייג אבן עזרא את הדברים ומעלה גם את האפשרות שהלויתן הוא מין ספציפי: "לויתן - שם לכל דג גדול כמותו, או הוא שם לכל מין ידוע ובו שב אל הים כי כל הדגים מאכל לו והוא איננו מאכל". תיאורים אלו ובעיקר הפסוקים הקושרים בין ה"לויתן" לתהומות ולים הגדול שוללים את האפשרות שהוא הזוחל תנין היאור. התנין מבלה חלק ניכר מזמנו בהתחממות על גדות נחלים ובכל מקרה איננו חי בים העמוק.
בפרק מא באיוב (י'-י"ג) מופיעים פסוקים המצביעים באופן ברור על ה"לויתן" כאחד ממיני לויתני המזיפות: "עֲטִישׁתָיו תָּהֶל אוֹר וְעֵינָיו כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר. מִפִּיו לַפִּידִים יַהֲלכוּ כִּידוֹדֵי אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ. מִנְּחִירָיו יֵצֵא עָשָׁן כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמן. נַפְשׁוֹ גֶּחָלִים תְּלַהֵט וְלַהַב מִפִּיו יֵצֵא". מפרש מצודת דוד: " מנחיריו - ההבל היוצא מנחיריו הוא רב, ונראה כעשן לגודל החום, ודומה הוא אל ההבל היוצא מן הדוד והאגמון כשיהיה נופח ומרתיח שמעלה אז הבל רב". מינים אחדים של לויתני מזיפות מגיעים לעתים לחופי הים שבאזורנו וניתן היה לראות את סילוני האדים הנפלטים מנחיריהם לגובה רב (ראו כאן) כאשר הם נושפים בעלותם אל פני המים לצורך נשימה (תמונה 2).
פסוקים נוספים בפרק פורשו על ידי י. פליקס כתומכים בזיהוי ה"לויתן" עם תנין היאור אך לענ"ד ניתן לייחסם גם ללויתן: "גאוה אפיקי מגנים, סגור חותם צר. אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם" (ז-ח). לדעתו הפסוקים מתייחסים לתיאור קשקשי עורו של ה"לויתן", היוצרים כמין שריון בלתי חדיר לחיצים. הפסוק "תחתיו חדודי חרש, ירפד חרוץ עלי-טיט" (כב) מתאר את בטנו עוטה שריון קשקשים, ובזוחלו על פני הקרקע הלחה נמשל כמין מורג חרוץ ששקועים בו שברי חרס. תיאור יצור זה הזוחל על הטיט ובעל שריון הקשקשים מתאים רק לתנין ולא ללויתן היונק, שאינו עולה על היבשה וגופו חסר קשקשים. לאור הסתייגויותי משילוב דמות הלוויתן בתנין (לעיל) נדמה לי שייתכן ופסוקים אלו עשויים להתפרש גם ביחס ללויתנים.
מינים רבים של לויתנים מכוסים בציפוי של צמדת ים המסתיר את עורם ומעניק להם מרקם קשקשי. הצמדה כוללת בדרך כלל בלוטי ים ובמיוחד בלוט הלויתנים (תמונה 3). אמנם אין הלויתנים זוחלים על קרקעית הים אך כתמי הצמדה עשויים להתפרש בעיני רואיהם (במיוחד כאשר מדובר בפרטים מתים שנפלטו לחוף) הן כמגינים והן ככתמי קרקע שנדבקו לגוף הלויתן לאחר שהתפלש בבוץ הקרקעית. הצמדה מעניקה ללויתנים הצפים ללא תנועה מראה של איים יבשתיים קטנים (תמונה 4-5)ואולי זה הבסיס העובדתי לאחת מאגדות רבה בר בר חנה(7) (בבא בתרא, עג ב'): "ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא, וחזינן ההוא כוורא דיתבא ליה חלתא אגביה וקדח אגמא עילויה, סברינן יבשתא היא, וסלקינן ואפינן ובשלינן אגביה, וכד חם גביה אתהפיך, ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא הוה טבעינן"(8).
הלויתנים עשויים לשמש כבסיס לאגדות נוספות של רבה בר בר חנה המתארות "דגים" גדולים: "ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא, וחזינן ההוא כוורא דיתבא ליה אכלה טינא באוסיי', ואדחוהו מיא ושדיוהו לגודא וחרוב מיניה שתין מחוזי, ואכול מיניה שתין מחוזי, ומלחו מיניה שתין מחוזי, ומלאו מחד גלגלא דעיניה תלת מאה גרבי משחא, וכי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא, חזינן דהוה קא מנסרי מגרמי מטללתא, ויתבי למבנינהו הנך מחוזי"(9) (שם). "ואמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא, וסגאי ספינתא בין שיצא לשיצא דכוארא תלתא יומי ותלתא לילוותא, איהו בזקיפא ואנן בשיפולא. וכי תימא, לא מסגיא ספינתא טובא, כי אתא רב דימי אמר: כמיחם קומקומא דמיא מסגיא שתין פרסי, ושאדי פרשא גירא וקדמה ליה. ואמר רב אשי: ההוא גילדנא דימא הואי, דאית ליה תרי שייצי"(10).
תמונה 3. לויתן אפור - על גבו מושבות בלוטי ים צילם: Phil Konstantin
(1) במאמר זה אציין את השמות המקראיים במרכאות (מבלי להתחייב על זהותם הריאלית) ואילו שמות המינים, כפי שהם נקראים בעברית בת ימינו, ללא מרכאות.
(2) המהרש"א בחידושי אגדות (בבא בתרא, עד ע"ב): "... ומה שפרט אותן התורה בבריאת רמש המים טפי מבריאת רמש האדמה שלא פרט בהן ראם, יש לומר שאלו במים יותר גדולים בהפלגה יותר מאותן שביבשה, אע"ג שהפליגו גם כן בהם הרבה לעיל בגדולתן".
(3) מאחר ובוודאי אין הם עופות נותרה רק החלופה השניה כלומר המים.
(4) שם נרדף נוסף לתנין מופיע בגמרא (בבא בתרא, עד ע"ב): "ויברא אלהים את התנינים הגדולים, הכא תרגימו: ארזילי דימא. רבי יוחנן אמר: זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, שנאמר: ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה וגו'". מפרש הרשב"ם: "ארזילי דימא - ראמים שבים (ורבינו חננאל פירש לויתן)". מוצאים אנו אם כן שהתנין נקרא גם לויתן וראם הים.
(5) רד"ק (תהלים, קד) מייחס את המשחק לים ולא ללויתן: "לויתן זה יצרת לשחק בו, הוא הדג הגדול אשר סיפר הכתוב בספר איוב גבורתו ועצמותו, ואמר זה אף על פי שלא ראהו אדם, לפי שנודע בסיפור הכתוב. ואמר לשחק בו, פירוש בים, כלומר בכל נבראי הים הוא משחק, כי כולם כאין נגדו וכולם ברשותו ויאכל מהם אשר ירצה וכו'".
(6) הסתייגותי מהצעתו של י. פליקס איננה עקרונית אלא נוגעת לדיון שלפנינו בלבד. האפשרות של תיאורים מוגזמים קיימת וכך כתב רבי זרחיה בן יצחק מברצלונה (נפטר בברצלונה בשנת 1292. דבריו מובאים בספר "תקות אנוש" מאת י. שוורץ ובספר "משלי שלמה" מאת ש. שיינהאק): "... ולא יאמין בעל שכל שאלו הספורים יהיו נמצאים בשום בעל חיים שכבר נברא או עתיד להבראות אבל רוב המשלים יסדרו בהם לעולם ענינים מצהילים ומפחידים להטות לב השומע אל כונת הדבר הנמשל". דבריו פותחים פתח רחב למטילים ספק בריאליה של תיאורים הנראים, לכאורה, לא מציאותיים במקרא ובספרות חז"ל. כתגובה לדברים אלו כתב י. שיינהאק: "... אבל כל הציור הזה (תאורי הטבע באיוב – מ. רענן) יאות מכל וכל לההיפפאפאטאם, לכל משפטו ומעשהו, וכמעט אין פה כל הפלגה וגוזמא, רק יפוי והידור, כדרך כל מליצה ושיר".
תודה לרב אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם, על עזרתו הרבה בהנגשת המקורות להערה זו.
(7) מקובלנו שבאגדות רבה בר בר חנה מוצפנים סודות ורמזים עליהם עמדו המפרשים (מהרש"א, מהר"ל ועוד) אך יחד עם זאת אני מניח שקיים בסיס עובדתי מסוים שמסביבו נבנו האגדות.
(8) פירוש: וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָא אָזְלִינַן בִּסְפִינְתָּא [פעם אחת היינו הולכים בספינה], וַחֲזֵינַן הַהוּא כַּוָּורָא דְּיָתְבָא לֵיהּ חַלְתָא אַגַּבֵּיהּ וּקְדַח אַגְמָא עִילָּוֵיהּ [וראינו דג אחד שישב לו חול על גבו וצמח עשב עליו], סָבְרִינַן יַבֶּשְׁתָּא [חשבנו שיבשה] הִיא, וְסָלְקִינַן וְאָפֵינַן וּבַשְׁלִינַן אַגַּבֵּיהּ [ועלינו ואפינו ובישלנו על גבו], וְכַד חַם גַּבֵּיהּ אִתְהַפִּיךְ [וכאשר התחמם גבו התהפך], וְאִי לָאו דַּהֲוָה מִקַּרְבָא סְפִינְתָּא, הֲוָה טָבְעִינַן [ואם לא שהיתה קרובה הספינה אלינו, היינו טובעים].
(9) פירוש: וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָא אָזְלִינַן בִּסְפִינְתָּא [פעם אחת היינו הולכים בספינה], וַחֲזֵינָן הַהוּא כַּוְורָא דְּיָתְבָא לֵיהּ אָכְלָה טִינָא בְּאוּסְיֵיהּ [וראינו דג אחד שישבה לו אוכלת טיט, מין שרץ בנחיריו והרגתו], וְאַדְחוּהוּ מַיָּא וְשַׁדְיוּהוּ לְגוּדָא [ודחו אותו המים את הדג, וזרקוהו לחוף]. וַחֲרוּב מִינֵּיהּ שִׁתִּין מְחוֹזֵי [ונחרבו ממנו, מאותו דג שהושלך, ששים מחוזות], וַאֲכוּל מִינֵּיהּ שִׁתִּין מְחוֹזֵי [ואכלו ממנו, מבשרו, ששים מחוזות], וּמָלְחוּ מִינֵּיהּ [ממנו] כדי לשמר את בשרו עוד שִׁתִּין מְחוֹזֵי [ששים מחוזות], וּמַלְּאוּ מֵחַד גַּלְגְּלָא דְּעֵינֵיהּ תְּלָת מְאָה גַּרְבֵּי מִשְׁחָא [ומילאו מגלגל אחד של עינו שלוש מאות נאדות שמן]. וְכִי הָדְרַן לְבָתַר תְּרֵיסָר יַרְחֵי שַׁתָּא [וכאשר חזרנו לשם לאחר שנים עשר חודשי שנה], חֲזֵינַן דַּהֲוָה קָא מְנַסְרִי מִגַּרְמֵי מְטַלָּלְתָא [ראינו שהיו מנסרים מעצמותיו קורות], וְיָתְבִי לְמִבְנִינְהוּ הָנָךְ מְחוֹזֵי [ויושבים לבנות אותם המחוזות שנחרבו].
(10) פירוש: וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה אָזְלִינַן בִּסְפִינְתָּא [פעם אחת היינו הולכים בספינה], וּסְגַאי סְפִינְתָּא בֵּין שִׁיצָא לְשִׁיצָא דְּכַוָּארָא תְּלָתָא יוֹמֵי וּתְלָתָא לֵילְוָותָא [והלכה הספינה בין סנפיר לסנפיר, כלומר, לאורכו של דג אחד בין ראשו לזנבו שלושה ימים ושלושה לילות], והוא היה שט בכיוון הנגדי לספינה, כאשר אִיהוּ בִּזְקִיפָא וַאֲנַן בְּשִׁיפּוּלָא [הוא במעלה הים, כלומר, כנגד כיוון הרוח והגלים ואנו בירידה]. וְכִי תֵּימָא [ואם תאמר]: לֹא מְסַגְיָא סְפִינְתָּא טוּבָא [הלכה הספינה הרבה, מהר], ולכן הלכה הספינה שלושה ימים עד שחלפה על פני הדג, הרי כִּי אֲתָא [כאשר בא] רַב דִּימִי אָמַר: ספינה זו, כְּמֵיחַם קוּמְקוּמָא דְּמַיָּא מְסַגְיָא שִׁתִּין פַּרְסֵי [כזמן הנדרש לחימום קומקום של מים, שהוא זמן קצר ביותר, הולכת הספינה ששים פרסות], וְשָׁאדֵי פָּרָשָׁא גִּירָא וְקָדְמָה לֵיהּ [ויורה פרש חץ והיא קודמת לו לחץ] מרוב מהירותה. וְאָמַר רַב אַשִׁי: הַהוּא גִּילְדָנָא דְּיַמָּא הֲוַאי, דְּאִית לֵיהּ תְּרֵי שַׁיְיצֵי [אותו דג גילדן הים היה, שיש לו שני סנפירים].
מקורות עיקריים:
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 74-75).
אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, מוסד ביאליק, תשל"ו (619).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
