סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 890
 

"תנא הערל והטמא פטורין מן הראיה"

חגיגה ד ע"ב

הגמ' מסבירה טמא דכתיב "ובאת שמה והבאתם שמה", - כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה.

התורה מצווה 3 פעמים בשנה לעלות לרגל ולהראות בעזרה וכל הנראה בעזרה חייב להביא איתו קורבן, כדברי הפסוק "ולא יראו פני ריקם". אדם שראה פנים בעזרה ברגל מתבאר במש' שעליו להביא עולת ראיה, והמש' שפוטרת את הערל והטמא מתייחסת לקורבן הראיה, וכדברי רש"י הערל והטמא פטורים מן הראיה - אין חייבים לשלוח עולות ראיותיהם ע"י שליח והדבר נלמד מהפסוק ובאת שמה והבאתם שמה. אדם שאינו ראוי לביאה, דהיינו לכניסה לעזרה פטור הוא גם מהבאת עולת ראיה.

שואל הגאון בעל השאג"א "בטורי אבן" בקונטרס "אבני שוהם" על מס' חגיגה, מדוע צריך להביא ראיה מהפסוק שהטמא פטור מהבאת עולת ראיה, הרי ברור שהטמא פטור ממצות הראיה עצמה, שהרי התורה אוסרת עליו להראות פנים בעזרה בגלל טומאתו וטמא שנכנס למקדש חייב כרת, וכיון שאותו טמא מנוע מהכנס לביהמ"ק להראות פנים מדוע שיעלה על דעתנו שיהיה חייב בעולת ראיה. נמצא שאותו טמא שממילא אינו יכול להכנס לעזרה שוב לא צריך שום פסוק לפוטרו מעולת ראיה. מכח קוש' עצומה זו מחדש הטו"א חידוש גדול. כאשר המש' פוטרת את הטמא מהבאת עולת ראיה מתייחסת המש' לטמא כזה שנטמא אחר שכבר ראה פנים בעזרה בהיותו טהור, מדובר באדם טהור שעלה לרגל ביו"ט כמצווה אבל עדיין לא הביא את קורבנו, וכאשר יצא מביהמ"ק נטמא, וע"כ אומרת המש' למרות שאותו אדם כבר ראה פנים בעזרה ומעתה אילו היה טהור היה חייב להביא את עולת ראייתו או לשגרה ע"י שליח, שהרי התחייב במה שראה פנים בעזרה להביא קורבן, ועל כך מחדשת לנו המש' חידוש גדול אע"פ שראיית פנים בעזרה מחייבת בקורבן עולת ראיה, יש על המקריב עולת ראיה להיות ראוי להכנס לעזרה בשעת ההקרבה, הטמא פטור מקורבן ראיה, למרות שהיה טהור וראה פנים בעזרה, אעפ"כ, אם עד שלא הביא את קורבנו נטמא, נפקע ממנו חובת עולת ראיה. וחידוש גדול זה נלמד ממה שנא' בפ' "ובאת שמה והבאתם שמה" – כל שישנו בביאה ישנו בהבאה, היינו צריך האדם להיות ישנו בביאה בשעת הקרבה וכיון שעתה בשעה הבאה אינו ראוי לביאה שוב הוא אינו חייב בהבאה. ובזה שונה עולת ראיה משאר הקורבנות, שהרי למדנו שהערל והטמא משלחים קורבנותיהן, יולדת יכולה לשלוח את קורבנה למרות שהיא טמאה כך גם כל הטמאים שנטמאו בכל טומאה שהיא המונעת מהם להגיע לביהמ"ק, אין בזה משום עיכוב לשלוח את כל קורבנות חובותיהם, חטאות אשמות, עולות נדבה וכיו"ב משום שכל אותם קורבנות בם התחייבו אותם אנשים לא צריכים שבשעת הבאת הקורבן יהיה תנאי שיהיו בעלי הקורבן ראויים להכנס לעזרה, אבל עולת ראיה שונה מכל הקורבנות בכך שהתחדש בתורה שבשעת הבאת קורבן ראיה יש על המקריב להיות ראוי להכנס עתה לעזרה ומי שנטמא בין ראייתו לבין הבאת עולתו נפטר מן הקורבן.

הגאון בעל האבני נזר והגאון בעל השפ"א מקשים על חידושו העצום של הטו"א מגמ' מפורשת במס' בכורות נא: נאמר שם בענין פדיון הבן "אתמר מת לאחר 30 יום אע"פ שלא נתן יתן", חייב אביו לתת את חמשת הסלעים בם התחייב מדין פדיון הבן, לכהן. והגמ' שואלת מנלן? עונה הגמ' א"ר דימי אמר רבי יונתן, "וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם" – מה להלן יורשים חייבים אף כאן יורשים חייבים, התורה הקישה מצות פדיון הבן למצות הבאת עולת ראיה וכשם שלגבי הבאת עולת ראיה יורשים חייבים וכהסברו של רש"י: הרואה פנים בעזרה ומת יביאו יורשיו עולת ראייתו, כך לגבי פדיון הבן למרות שאותו בן מת, עדיין נותר החיוב של מצות הפדיון. נמצאנו למדים מדברי הגמ' שאדם שראה פנים בעזרה ולא הספיק להביא את קורבנו עד שמת, חייבים היורשים להביא את עולת הראיה בם התחייב אביהם. שואלים על כך "האבני נזר" בתשובותיו חו"מ סי' קנ"ה, והשפ"א כאן בחגיגה ד': מעתה כיצד יתבארו דברי הגמ' בבכורות, אדם שראה פנים בעזרה ומת ברור שאחר מיתתו שוב אינוי ראוי להראות פנים בעזרה. כיון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות ולא שייך שיהיה ראוי לביאה ואעפ"כ סבורה הגמ' בבכורות כדבר פשוט שעל היורשים להביא את עולת הראיה של אביהם שראה פנים בעזרה והתחייב בקורבן, נמצא שאין תנאי של ראוי לביאה בשעת הבאה, שהרי המת ודאי שאינו ראוי לביאה, כן גם הטמא למרות שעכשיו בשעת הבאת הקורבן הוא מנוע מלהכנס לעזרה, אין בזה שום פטור מהבאה, כך גם אדם טהור שראה פנים בעזרה ונטמא, סבורים אותם אחרונים שאין שום מקום לפוטרו מהבאת עולת ראיה כפי שרוצה לחדש הטו"א. ולמרות שדחיית פרושו של הטו"א תביא בהכרח את קושייתו חזרה למקומה, מדוע צריכה התורה לפטור את הטמא מקורבן ראיה אם הוא ממילא מנוע מלהראות פנים בעזרה שהרי טהור שראה פנים בעזרה ונטמא, סבורים אותם אחרונים מכח הגמ' בבכורות שהוא כן חייב בעולת ראיה, נמצא שהפטור לא מתייחס אלא לאדם טמא שלא ראה פנים בעזרה, וחזרה קושיית הטו"א למקומה, טמא כזה שלא ראה פנים בעזרה מהיכי תייתי לחייבו בקורבן שהפסוק צריך לפוטרו, אעפ"כ למרות שהקושיה כה חזקה סבורים אותם אחרונים כיון שחידושו של הטו"א נדחה מגמ' מפו' בבכורות אין לחדש את החדוש הזה ועדיף להשאר על דברי גמרתנו בקוש' מאשר לחדש חדוש הנסתר מגמ' מפו' בבכורות.

אולם יתכן שניתן ליישב את חידושו של הטו"א שלא יסתרו דבריו מדברי הגמ' בבכורות ואז יבואו כל הדברים על מקומם בשלום. יש מקום לומר שמה שהתחדש בסוגיתנו שיש צורך לאדם המקריב עולת ראיה להיות ראוי לביאה בשעת הבאה, אין הכוונה להקרבת הקורבן אלא להפרשתו, אדם המפריש בהמה לצורך עולת ראיה לא תחול קדושת עולת ראיה אלא על אדם שחייב בעולת ראיה, הפטור מעולת ראיה ומפריש עולה לחובת ראייתו, אין ההפרשה תופסת שהרי הוא עדיין לא ראה פנים בעזרה ואינו מחוייב בדבר, ובהפרשה של הבהמה התחדש שלא די בכך שהמפריש את עולת ראייתו ראה כבר פנים בעזרה, הוא צריך להיות ראוי לראות פנים בשעת הפרשת הקורבן, בשעת התחלת קדושת עולת ראיה על הבהמה, ודבר זה נלמד מדברי הפסוק "ובאת שמה והבאתם שמה", אבל אחרי שאותו אדם שהיה ראוי לביאה הפריש את עולת ראייתו, שוב אפי' אם יטמא או ימות יהיה חובה להביא את הבהמה משום שכאשר היא הופרשה חלה עליה קדושת עולת ראיה, ומעתה עולת ראיה שמתו בעליה או נטמאו אין שום עיכוב להקריבה, כך שדברי הגמ' בבכורות מתייחסים לאופן בו האדם שהפריש את עולת ראייתו היה בר ראיה בשעת ההפרשה, הוא ראה פנים בעזרה, ואח"כ הפריש את הבהמה כשהיה ראוי להראות פנים בעזרה, ורק אח"כ מת, בזה אנו אומרים שכיון שחלה על הבהמה קדושת עולת ראיה, אין שום עיכוב להקריבה, ואילו דברי הגמ' בחגיגה מתייחסים להחלת קדושת עולת ראיה על הבהמה, ובזה התחדש כחדושו של הטו"א שאין אפשרות להחיל קדושת עולת ראיה על בהמה אלא דווקא כשהמפריש ראוי לביאה בשעת החלת הקדושה על הקורבן.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)