הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
סגולות לאריכות ימים
מגילה כז ע"ב
מאז ומעולם ניסו בני האדם להתגבר על בעיית המוות. אגדות מיתולוגיות, תרופות פלא, טקסים דתיים וכו' – כולם חלמו על מצב שבו יש לאדם חיי נצח. חז"ל אינם מבטיחים אמנם חיי נצח, אבל בשיעור זה ניתן כמה הדרכות של חז"ל שבזכותם מאריכים ימים. כמובן שאיני נותן אחריות על הצלחת הדברים, אבל אני מבטיח כי מי שינסה את הסגולות הללו רק ירויח מכך...
הסגולה הראשונה מופיעה בפרשתנו, בעשרת הדיברות:
1. דברים פרק ה, טז
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ
מצוה נוספת, שגם בה מבטיחה התורה אריכות ימים היא מצוות שילוח הקן, כידוע:
2. דברים פרק כב, ו-ז
כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:
ואולם, לגבי שתי המצוות הללו, הגמרא אומרת שאין הכוונה לאריכות ימים בעולם הזה אלא דוקא בעולם הבא:
3. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לט עמוד ב
רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה; בכיבוד אב ואם כתיב: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך", בשילוח הקן כתיב: "למען ייטב לך והארכת ימים", הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? אלא, "למען ייטב לך" - לעולם שכולו טוב, ו"למען יאריכון ימיך" - לעולם שכולו ארוך. ודלמא לאו הכי הוה! ר' יעקב מעשה חזא...
אמר רב יוסף: אילמלי דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה, לא חטא (=אם היה אלישע בן אבויה דורש את הפסוק הזה כמו נכדו, לא היה חוטא).
אגב, ישנו פסוק שלישי בתורה שמבטיח אריכות ימים, אך משום מה הוא פחות מפורסם:
4. דברים פרק כה, יג-טו
לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
זהו מקור הביטוי 'איפה ואיפה', שהכוונה שאדם נוהג עם אנשים שונים באופנים שונים בצורה שאינה הוגנת.
התורה אומרת שאם אדם אינו מרמה במידות ובמשקולות יאריכו ימיו על האדמה, אבל יכול להיות שאין כאן הבטחה אישית לאדם אלא לעם ישראל כולו, שאם הוא יקיים חיים ישרים בארץ ישראל, הוא לא יגלה.
סגולה נוספת לאריכות ימים מופיעה בתהלים:
5. תהלים פרק לד, יג-טו
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ:
אמנם יש פה הדרכה מאוד כללית, שקשה מאוד לעמוד בה במשך כל החיים: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב", אבל לגבי החלק הראשון – נצירת הלשון מדברים רעים, היא נחשבת לסגולה לאריכות ימים, ומספרים על ה'חפץ חיים' (שזכה להגיע לגיל 95, שהיה מופלג מאוד – ודאי בדורו) שהוא העיד על עצמו שידע תמיד שיאריך ימים בגלל שטרח הרבה ללמוד וללמד ולפרסם את נושא שמירת הלשון.
הגמרא בסוגייתנו אינה נותנת סגולות באופן תיאורטי אלא פונה לאנשים עם קבלות ושואלת אותם במה הם האריכו ימים.
אגב, האדם הזקן ביותר במדינת ישראל כיום הוא חכם זכריה בראשי (נולד בשנת 1900), שזכיתי לשמוע ממנו שיעור באורך כחצי שעה בשנה שעברה, וגם הוא יכול להוות מופת לחיי צניעות, אהבת הזולת ואהבת תורה. כשהוא נשאל מה הסוד שלו לאריכות ימים, הוא ענה: לאכול לאט, להיות ירא שמים ולא לשנוא אף אחד.
בכל מקרה, אלה הם התשובות שנתנו התנאים והאמוראים לתלמידיהם ששאלו על אריכות הימים שלהם:
6. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כז עמוד ב
שאלו תלמידיו את רבי זכאי: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה, ולא כניתי שם לחבירי, ולא ביטלתי קידוש היום. אמא זקינה היתה לי, פעם אחת מכרה כפה שבראשה והביאה לי קידוש היום. תנא: כשמתה הניחה לו שלש מאות גרבי יין, כשמת הוא הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין.
רב הונא הוה אסר ריתא (=במקום חגורה היה לו גמי) וקאי קמיה דרב, אמר ליה: מאי האי? - אמר ליה: לא הוה לי קידושא, ומשכנתיה להמיינאי, ואתאי ביה קידושא. אמר ליה: יהא רעוא דתיטום בשיראי (=יהי רצון שתכוסה כולך במלבושים).
כי איכלל רבה בריה, רב הונא איניש גוצא הוה, גנא אפוריא, אתיין בנתיה וכלתיה שלחן ושדיין מנייהו עליה, עד דאיטום בשיראי. שמע רב ואיקפד, אמר: מאי טעמא לא אמרת לי כי ברכתיך "וכן למר"? (1)
שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת, ולא פסעתי על ראשי עם קדוש, ולא נשאתי כפי בלא ברכה.
שאלו תלמידיו את רבי פרידא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא ברכתי לפני כהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה. דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה. ואמר רבי יצחק: כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה - כאילו אוכל טבלים. ולית הלכתא כוותיה. ולא ברכתי לפני כהן, למימרא דמעליותא היא? והא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שמברך לפניו, אפילו כהן גדול עם הארץ - אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנאמר "כל משנאי אהבו מות". אל תקרי 'משנאי' אלא 'משניאי'! - כי קאמר איהו - בשוין.
שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מטתי קללת חברי, וותרן בממוני הייתי. לא נתכבדתי בקלון חברי - כי הא דרב הונא דרי מרא אכתפיה, אתא רב חנא בר חנילאי וקא דרי מיניה. אמר ליה: אי רגילת דדרית במאתיך - דרי, ואי לא - אתייקורי אנא בזילותא דידך, לא ניחא לי. ולא עלתה על מטתי קללת חברי - כי הא דמר זוטרא, כי הוה סליק לפורייה אמר: שרי ליה לכל מאן דצערן. וותרן בממוני הייתי - דאמר מר: איוב וותרן בממוניה הוה, שהיה מניח פרוטה לחנוני מממוניה.
שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול: במה הארכת ימים? אתו גווזי וקא מחו ליה. (=באו עבדיו והיכו את ר' עקיבא, כי סברו שהוא קץ בחייו של ר' נחוניא) סליק יתיב ארישא דדיקלא, אמר ליה: רבי, אם נאמר כבש למה נאמר אחד? - אמר להו: צורבא מדרבנן הוא, שבקוהו. אמר ליה: אחד - מיוחד שבעדרו. אמר לו: מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי, וותרן בממוני הייתי. לא קבלתי מתנות, כי הא דרבי אלעזר, כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה לא הוה שקיל, כי הוה מזמני ליה - לא הוה אזיל, אמר להו: לא ניחא לכו דאחיה? דכתיב "שונא מתנת יחיה". רבי זירא, כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה - לא הוה שקיל, כי הוה מזמני ליה - אזיל, אמר: אתייקורי דמתייקרי בי. ולא עמדתי על מדותי - דאמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו, שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון - למי שעובר על פשע.
שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? - אמר לו: קצת בחיי? - אמר לו: רבי, תורה היא וללמוד אני צריך. אמר לו: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע. דאמר רבי יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר "לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך", רבי אלעזר אמר: עיניו כהות, שנאמר "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת", משום דאסתכל בעשו הרשע. והא גרמא ליה? והאמר רבי יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר "הנה הוא לך כסות עינים", אל תקרי כסות אלא כסיית עינים! - הא והא גרמא ליה. רבא אמר מהכא: "שאת פני רשע לא טוב". בשעת פטירתו אמר לו: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי. - ולכולהו לא? - אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו? אבוה בר איהי ומנימן בר איהי, חד אמר: תיתי לי דלא אסתכלי בגוי, וחד אמר: תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי גוי.
שאלו תלמידיו את רבי זירא: במה הארכת ימים? - אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חבירי, ולא קראתי לחבירי בחכינתו (=כינוי גנאי של אדם, גם אם כך כינו אותו חבריו), ואמרי לה בחניכתו (=כינוי גנאי שבא לאדם ממשפחתו).
מבין כל הרשימה הזו, ברצוני להתעכב על דמותו של רב אחד, שהוא אולי פחות מפורסם, והוא ר' פרידא. הגמרא אומרת שהוא האריך ימים, אבל אינה מפרטת כמה הוא האריך ימים. בסוגיה אחרת מתברר שהוא חי לא פחות מארבע מאות שנה:
7. תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נד עמוד ב
רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה, תנא ליה ולא גמר. אמר ליה: האידנא מאי שנא? אמר ליה: מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה - אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא, השתא קאי מר, השתא קאי מר. אמר ליה: הב דעתיך ואתני ליך. הדר תנא ליה ארבע מאה זימני [אחריני] נפקא בת קלא ואמרה ליה: ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני, או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי? אמר: דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי. אמר להן הקדוש ברוך הוא: תנו לו זו וזו.
תרגום: לר' פרידא היה תלמיד שהיה צריך ללמוד כל דבר ארבע מאות פעמים עד שהוא הבין. יום אחד ביקשו לקרוא לר' פרידא לדבר מצוה, המשיך ר' פרידא ללמד את אותו תלמיד כרגיל, אך התלמיד לא הבין. שאל אותו: מדוע הפעם לא הצלחת להבין? הרי למדנו זאת ארבע מאות פעם, כרגיל! ענה לו: מאותה שעה שקראו לך לדבר מצוה, הסחתי את דעתי, כי כל רגע חשבתי שאתה קם והולך. אמר לו: תן דעתך, ואלמד איתך שוב. חזר ולימד אותו ארבע מאות פעם. יצאה בת קול ואמרה: נוח לך שיוסיפו לך ארבע מאות שנה, או שתזכה אתה ודורך לעולם הבא? אמר: שנזכה אני ודורי לעולם הבא. אמר להן הקב"ה: תנו לו זו וזו.
על הסיפור הזה היה אומר ר' חיים שמואלביץ' ראש ישיבת מיר: בד"כ כששומעים את הסיפור הזה מתפעלים מהרב, שבאמת ניחן בסבלנות בלתי רגילה. אבל אני, בתור מחנך, לא מפסיק להתפעל מאותו תלמיד שידע שהוא לא מסוגל לקלוט בפחות מארבע מאות פעמים, ובכל זאת היתה לו סבלנות ללמוד שוב ושוב...
הערה מעניינת אומר הרב שמואל טרוביץ, שהיה רב בראשון לציון, שאומר שזכותו של ר' פרידא היתה עצומה ויכולה היתה להביא את כל דורו לעולם הבא, אבל ההגבלה היא עדיין רק לבני דורו, כי הם אלו שהיו יכולים ללמוד ממעשיו:
8. מעדני שמואל (הרב שמואל טרוביץ, המאה ה-20, ראשון לציון) פרשת משפטים
למדנו שצדקותו של ר׳ פרידא יכולה לזכות את הדור כולו בעולם הבא, אך רק את הדור ההוא, והענין הוא שהשפעתם של חכמי התורה וגדוליה יכולה להתפשט לכל הדור עד כדי כך שכולם יתעלו לדרגת עולם הבא, אך כל זה נאמר רק לאותו דור.
אגב, את העובדה שר' פרידא קיבל בסוף את שני הדברים – גם אריכות ימים וגם עולם הבא לכל בני דורו (שהיה דור ארוך מאוד, שהרי הוא חי ארבע מאות שנה...) הסביר הרב טרוביץ ע"פ דברי הרמב"ם שכאשר אדם עושה חסד עם אחרים, הוא לעולם לא יפסיד מכך:
9. רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ב
לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, כל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך
התוספות בסוגיה שם העלו שאלה נוספת: הרי לפי הגמרא בסוגייתנו ר' פרידא האריך ימים בזכות שלוש הנהגותיו: "מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא ברכתי לפני כהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה". אבל לפי הסוגיה בעירובין אריכות הימים שלו ניתנה לו מסיבה אחרת לגמרי – שהוא היה סבלני מאוד כלפי תלמידו.
עונים התוספות שתי תשובות:
10. תוספות מסכת עירובין דף נד עמוד ב
תנו לו זו וזו - והא דאמר בפרק בתרא דמגילה (דף כז:) שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים אמר להן מעולם לא קדמני אדם לבית המדרש הא והא גרמא לו אי נמי באותה שעה לא ידע שאמר ליה הקדוש ברוך הוא תנו לו זו וזו עד לאחר שחי ארבע מאות שנה.
לענ"ד ניתן היה לענות תשובה נוספת: ר' פרידא נשאל האם הוא מעדיף אריכות ימים או חיי עולם הבא לכל בני דורו ואמר שהוא מוותר על אריכות הימים של עצמו לטובת חיי העולם הבא של בני דורו. הוא לא בהכרח ידע שהקב"ה אמר למלאכים 'תנו לו זו וזו', ולכן הניח שאם הוא האריך ימים זה ודאי לא בגלל הסבלנות הגדולה שהיתה לו לאותו תלמיד, אלא בגלל סיבה אחרת, ולכן הוא חיפש בהנהגותיו את הסיבה לזכות הגדולה הזו.
העובדה שר' פרידא האריך ימים כל-כך יכולה להסביר כיצד ר' פרידא מופיע גם בימיו של רבי יהודה הנשיא (שהיה בדור החמישי והאחרון של התנאים) וגם משוחח עם אדם שהיה דור עשירי לר' אלעזר בן עזריה (שחי בימי ר' יהושע ורבן גמליאל, בדור השלישי של התנאים). כך מסופר על ר' פרידא ור' יהודה הנשיא:
11. תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק ז הלכה ג
רבי אמר לרבי פרידא לית את חמי לי ההיא סגולה בגו כרמך א"ל אין נפיק בעי מחמייא לי' עד דהוא רחוק צפה ביה כמין תור א"ל לית הדין תורא מחבל כרמך א"ל הדין תורא דאת סבר הוא סגולה וקרא עליו [שיר השירים א יב] עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו בית מקדשא חריב ואת קאים בקשיותך מיד איתבעין ולא אשכח אייתון קומיה תרין פוגלין מבין ריש שתא לצומא רבא והוה אפוקי שמיטתא והוו בעון טעיני' דגמלא אמר לון ולית אסור ולית ספיחי' אינון א"ל באיפוקי ריש שתא איזדרעין באותה שעה התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד
תרגום: רבי אמר לר' פרידא: אין אתה מראה לי את האשכול (2) המיוחד שבתוך כרמך? אמר לו: אם תצא עמי אראה לך. בעודם רחוקים ראה רבי כמין שור בכרם. אמר לו: אין השור הזה מחבל בכרמך? אמר לו: מה שאתה סבור שהוא שור, הוא האשכול המיוחד. קרא עליו את הפסוק: "עד שהמלך במסיבו, נרדי נתן ריחו", בית המקדש חרב ועדיין הארץ מוציאה פירות כאלו?. מיד חיפשו את האשכול ולא מצאוהו.
ועוד מסופר: הביאו לפניו שני צנונות בין ראש השנה ליום הכיפורים, ומוצאי שמיטה היה, והיו צריכים לשאת אותם על גמלים. אמר לו: האם אין הם אסורים משום ספיחין? אמר לו: במוצאי ראש השנה זרעתים. באותה שעה התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד.
בסיפור הזה, כאמור, פוגש ר' פרידא אדם שהוא דור עשירי לר' אלעזר בן עזריה, כלומר שבין שני הסיפורים עברו כמאתיים שנה:
12. תלמוד בבלי מסכת מנחות דף נג עמוד א
אמרי ליה רבנן לרבי פרידא: רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא, אמר: מאי כולי האי? אי בר אוריין הוא יאי, אי בר אוריין ובר אבהן יאי, ואי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תיכליה! אמרו ליה: בר אוריין הוא, אמר להו: ליעול וליתי. חזייה דהוה עכירא דעתיה (=ראה ר' פרידא את ר' עזרא, שהיה שרוי בצער, ולכן פתח בדברי אגדה), פתח ואמר: "אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך" - אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, החזק לי טובה שהודעתיך בעולם, אמר לה: טובתי בל עליך, איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחלה בעולם, שנאמר: "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם".
כיון דשמעיה דקאמר אדיר, פתח ואמר: יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים; יבא אדיר - זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב: אדיר במרום ה', ויפרע לאדירים - אלו ישראל, שנאמר: ואדירי כל חפצי בם, מאדירים - אלו המצרים, דכתיב: צללו כעופרת במים אדירים, באדירים - אלו מים, שנאמר: מקולות מים רבים אדירים משברי ים. יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים; יבא ידיד - זה שלמה המלך, דכתיב: וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה בעבור ה', בן ידיד - זה אברהם, דכתיב: מה לידידי בביתי, ויבנה ידיד - זה בית המקדש, דכתיב: מה ידידות משכנותיך, לידיד - זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב: אשירה נא לידידי, בחלקו של ידיד - זה בנימין, שנאמר: לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו, ויתכפרו בו ידידים - אלו ישראל, דכתיב: נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים; יבא טוב - זה משה, דכתיב: ותרא אותו כי טוב הוא, ויקבל טוב - זו תורה, דכתיב: כי לקח טוב נתתי לכם, מטוב - זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב: טוב ה' לכל, לטובים - אלו ישראל, דכתיב: הטיבה ה' לטובים. יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו; יבא זה - זה משה, דכתיב: כי זה משה האיש, ויקבל זאת - זו התורה, דכתיב: וזאת התורה אשר שם משה, מזה - זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב: זה א-לי ואנוהו, לעם זו - אלו ישראל, שנאמר: עם זו קנית.
הדרשה שאמר ר' פרידא התבססה על הפסוקים מתוך פרק טז בתהלים שאותו אנו קוראים בבית הקברות, שהרי הוא עוסק בקדושים שנמצאים בארץ, כלומר קבורים:
13. תהלים טז, א-ג
מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵ-ל כִּי חָסִיתִי בָךְ:
אָמַרְתְּ לַה' ה' אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ:
לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם:
ומסביר ה'קרן אורה' את דבריו של ר' פרידא על הייחוס: הרי בהתחלה ר' פרידא לא התלהב מייחוסו של ר' עזרא, עד שהוא לא שמע שמדובר בתלמיד חכם. ייחוס יכול להיות דבר טוב, בתנאי שהוא אכן משמש מנוף להתקדמות רוחנית. הייחוס הוא כמו 'פוֹר' שנותנים לאדם בתחילת תחרות: הוא מתחיל את התחרות מנקודה קרובה יותר ליעד. אם הוא משתמש בזה ומשקיע כמו כל האחרים, סביר להניח שהוא יגיע ראשון. אבל אם למרות התנאים המועדפים שהוא קיבל (ואולי דוקא בגללם) הוא עובד פחות מהאחרים, הרי שזה ישמש נגדו: למרות התנאים המשופרים שהוא קיבל הוא לא עמד בציפיות. ואלו דברי ה'קרן אורה':
14. קרן אורה (ר' יצחק מינקובסקי, המאה ה-19, ליטא) מנחות נג עמוד א
כי בא לקבל פני ר' פרידא ולהנות מאור תורתו, ולהגביר דעתו בדעת השלימה, אשר זה היה דרך כל מקבלי פני רבם לתכלית הזה, הן בדבר הלכה הן בדבר אגדה הכל לשם שמים ולידע דרך ה', ומפני מוראו את רבו קאי אבבא עד שיטול רשות ליכנס, ואמרו לר' פרידא מעלתו מצד אבותיו דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה, והשיב להם ר' פרידא אי בר אוריין הוא ואי כו' ואי בר אבהן ולא בר אוריין כו', והוא כנ"ל, אתם משבחין אותו מצד מעלת אבותיו וקבלתו מהם, אבל זאת המעלה אינה אלא אם יש לו דעת ושלימות מצד עצמו, ובר אוריין ובר אבהן הוא, ואי שניהם כאחד וודאי טובים, אבל בר אבהן לחוד והוא בעצמו בלי דעת שולט בו הדין יותר, כי היה לו ממי ללמוד ולא למד, ואמרו ליה בר אוריין הוא ג"כ, ונתן לו רשות ליכנס.
אומרים שייחוס הוא כמו הספרה 0. ככל שהייחוס ארוך יותר, זהו מספר גדול יותר של אפסים. אם באמת האדם עצמו שוה משהו, הרי הסכום יהיה גבוה מאוד. אבל אם האדם עצמו אין לו ערך, הרי המספר הזה בסופו של דבר הוא אפס. ואולם, ר' פרידא אומר יותר מכך: מי שיש לו ייחוס אך אינו תלמיד חכם צריך להיענש על כך, מכיון שהוא לא ניצל את כל הפוטנציאל שהיה לו.
(1) מהסיפור הזה אפשר ללמוד נקודה נוספת והוא כוחה של הברכה. אמנם הברכה לא התקיימה באופן שציפה רב, אבל עצם העובדה שהתקיימה באופן מסוים גרמה לו לכעוס על רב הונא שלא אמר "וכן למר" על הברכה שהוא קיבל. מכאן אפשר ללמוד הנהגה טובה שכאשר אדם מברך אותך, לא לענות לו סתם 'תודה', אלא להגיד: "וכן למר".
(2) המלה 'סגולה' בארמית היא אשכול, ע"פ חילופי אותיות. הרב שטיינזלץ מעיר שזו הסיבה שהניקוד 'סגול' כמו גם הטעם 'סגול' בטעמי המקרא נראים כמו אשכול ענבים!
