טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

במים ולא בנתר ולא בחול ולא באהל – אהל מצוי

 

"דתניא: תכפוהו אבליו בזה אחר זה, הכביד שערו מיקל בתער, ומכבס כסותו במים. אמר רב חסדא: בתער אבל לא במספרים, במים ולא בנתר ולא בחול ולא באהל" (תענית, יג ע"ב).

פירוש: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תכפוהו אבליו זה אחר זה, והכביד שערו מיקל בתער, וכמו כן, אם צריך, הריהו מכבס כסותו במים. ואמר רב חסדא: מספר בתער אבל לא במספרים כרגיל, כובס במים ולא בנתר ולא בחול ולא באהל (חומר סבוני מן הצומח) (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: אהל מצוי   שם באנגלית: Egyptian Fig-marigold   שם מדעי: Mesembryanthemum nodiflorum   

שם נרדף במקורות: אהל, אהלא


נושא מרכזי: מהו האהל ומה תפקידו בכביסה?

 

נושאים נוספים העוסקים באהל – אהלים - הקש/י כאן.

תקציר: במקרא וספרות חז"ל מוזכרים כמה חומרים שהיו מקובלים בעת העתיקה כאמצעי לכיבוס יעיל יותר מאשר מים בלבד. בנוסף לאהל שהיה כנראה חומר כביסה שהופק מצמח/ים השתמשו גם בחול שבעזרת גרגיריו שפשפו את הכביסה ונתר שהוא תרכובת כימית שהמיסה את הלכלוך. הנתר הוא תרכובת שהוכנה מנתרן פחמתי (נתרן ביקרבונט) וסודה לשתייה (נתרן חד פחמני). חומרי כביסה אלו היו מקובלים בחברת שפע כפי שמשתמע מדברי הנביא ירמיהו: "כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם ה' אלוקים" (ב כ"ב).

זיהוים הוודאי של חומרי הניקוי מסובך עד בלתי אפשרי. קרוב לוודאי שהמקורות השונים הבחינו בין חומרים שהופקו ממחצבים שונים לבין חומרים שהופקו מצמחים. די במקורות שבידינו כדי לקבוע שהבורית והאהל הם ממוצא צמחי. יתר על כן, הבורית נכללת יחד עם האהל בשם משותף ונקראת אף היא אהל ובלשון הגמרא "תרי גווני אהלא". ניתן להציע שתי אלטרנטיבות לחלוקה בין אהל ובורית.

א. ייתכן ומדובר בשתי קבוצות של צמחים המכילים סודה ואשלגן שמהם ייצרו כמעט עד ימינו סבון. שתי הקבוצות כוללות סוגים שונים של צמחי מלחה למשל הסוג אהל והסוג מלחית.

ב. לחילופין ניתן להציע שכל צמחי המלחה מהווים קבוצה אחת הנקראת בורית ואילו הקבוצה השניה, קבוצת האהל, כוללת מינים שמשורשיהם הפיקו ספוננים שאף הם משמשים כחומרי ניקוי. רמז לחלוקה זו ניתן למצוא בפירושי רש"י המבחין בין אהל שהוא "שורש עשב" לבין בורית שהיא עשב.

חשוב להדגיש שבחירת כותרת המאמר "אהל מצוי" לא נועדה בשום אופן לקבוע מסמרות לגבי זיהוי האהל והיא מבטאת רק את אחת האפשרויות המוצעות בו.

על האהל כצמח בושם ראו במאמר "כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה'"

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בעת העתיקה, לפני המצאת הסבון התעשייתי, שימשו חומרים מן הטבע למטרות כיבוס וניקוי. ניתן להניח שחומרים אלו הופקו ממחצבים מסוימים ומצמחים. חומרים אלו מוזכרים במקומות שונים במקרא כאמצעי לטהרת היחיד והעם מעוונותיהם בהשאלה מכיבוס בגדים. "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בֹּרִית נכתם עונך לפני נאום ה' וכו'" (ירמיהו, ב' כ"ב). מפרש רש"י במקום: "בנתר - מין אדמה שחפין ושפין בה את הבגדים. בורית - נקיון כמו ובר לבב ויש לועזים בורית שאבו"ן בלעז". ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" מתרגם שאבו"ן לסבון (soap). באיוב (ט' ל') אנו מוצאים: "אם התרחצתי במי שלג והזכותי בבר כפי". תרגום יונתן תרגם כאן באופן מילולי "מי תלגא", ולכן אי אפשר להיעזר בו בזיהוי. סביר יותר להניח שמדובר בחומר ניקוי בהקבלה לחומר המופיע בהמשך פסוק זה כפי שמפרש "מצודות ציון": "והזכותי - מלשון זכות ובהירות. בבור - שם עשב המנקה וקרוי בורית ויקרא גם אהל בדרז"ל (שבת, צ)". פסוק נוסף נאמר במלאכי (ג' ב'): "ומי מכלכל את יום בואו ומי העמד בהראותו כי הוא כאש מצר, וכבֹרִית מכבסים".

הבורית היא שמו של צמח כפי שנוכל להסיק מהגמרא בנדה (ס"ב ע"א): "בורית. אמר רב יהודה: זה אהלא, והתניא הבורית והאהל? אלא מאי בורית? כבריתא. ורמינהי: הוסיפו עליהן הלביצין והלעונין הבורית והאהל, ואי בורית כבריתא, מי אית ליה שביעית, והתנן זה הכלל כל שיש לו עיקר יש לו שביעית, וכל שאין לו עיקר אין לו שביעית. אלא מאי בורית? אהלא. והתניא הבורית והאהל? תרי גווני אהלא" (נדה, ס"ב ע"א). הגמרא מסיקה מתוך כך שלבורית יש דיני שביעית שהיא חייבת להיות צמח ולא כבריתא שהיא גפרית. בלשון רש"י: "עיקר - שורש שממנו חי, וגפרית קרקע בעלמא הוא". על מקורה הצמחי של הבורית נוכל להסיק גם מדברי הירושלמי (מועד קטן, פ"א פ' טור ב /ה"א): "אילו הן מי תמציות כל זמן שהגשמים יורדין וההרים בוצצין פסקו גשמים אע"פ שההרים בוצצין הרי הן כמי תמציות פסקו מלהיות בוצצין הרי הן כמי גביים. עד איכן? חייה בר בון בשם רבי יוחנן עד כדי שתפרח הברית. ר' לעזר בי ר' יוסי בשם ר' תנחום בי ר' חייה: עד כדי שייעשו כרגלי האווז". פריחת הבורית מהווה סימן להתייבשות ההרים.

אם הבורית מזוהה כשמו של צמח הרי שסביר להניח כדברי רש"י לעיל שהנתר הוא מחצב כלשהו שהרי הוא נמנה לפני החול. "תכפוהו אבליו זה אחר זה, הכביד שערו, מיקל בתער ומכבס כסותו ומכבס במים. אמר רב חסדא: בתער אבל לא במספרים, במים, ולא בנתר ולא בחול ולא באהל" (תענית, יג ע"ב). רע"ב (שבת, פ"ט מ"ה) מפרש: "נתר - מין אדמה הוא ומזהיר, וקורים לו אלו"ם בלע"ז".

בספרות חז"ל מתווספים שמות חומרי ניקוי נוספים וביניהם האהל. "הלשישות הלביצין והירענה והבורית והאהל יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור" (תוספתא שביעית, (ליברמן) פ"ה מ"ו). מינים אלו קשורים לכביסה כפי שמשתמע מהירושלמי (פ"ז לז טור ב /ה"א): "מיני כביסות מהו שיהא עליהן קדושת שביעית? נישמעינה מן הדא: היירענין והבורית והאהל יש להן קדושת שביעית". לגבי הוצאה בשבת מצאנו: "המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה ... מי רגלים נתר ובורית קמוניא ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן בסבכה. רבי יהודה אומר: כדי להעביר על הכתם" (שבת, פ"ט מ"ה). הרמב"ם בפיהמ"ש (שם): "נתר ובורית וקומניאה ואשלג, כולם דברים הרוחצים בחוזק ומלבנים, ושמותם בערב ידוע". רע"ב מפרש: "נתר - מין אדמה הוא ומזהיר, וקורים לו אלו"ם בלע"ז. בורית - מין צמח שמנקה ומטהר. קמוניא - עשב שמנקים בעפרו את הידים להעביר את הזוהמא, ובלשון תלמוד קרוי שלוף דוץ, ובערבי קורין לו אלק"לי. ואשלג - לא אתפרש לי מה הוא". דברי רבי יהודה לגבי "העברת הכתם" מתייחסים למשנה בנדה (פ"ט מ"ו): "שבעה סמנין מעבירין על הכתם: רק תפל, ומי גריסין, ומי רגלים, ובוֹרִית, קמוניא ואשלג וכו'".

בנוסף לתפקידו כחומר כביסה אנו מוצאים שהאהל שימש גם כסבון רחצה. "אמר רב ששת: ברדא שרי. מאי ברדא? אמר רב יוסף: תילתא אהלא, ותילתא אסא, ותילתא סיגלי. אמר רב נחמיה בר יוסף: כל היכא דליכא רובא אהלא שפיר דמי" (שבת, נ ע"ב)(1). מפרש רש"י: "אהלא - שורש עשב ששמו אהל. כל היכא דליכא רובא אהלא שפיר דמי - ואפילו הוי טפי מתלתא אהלא, ופליג אדרב יוסף, דרב יוסף תלתא אהלא דווקא קאמר, שהאהל עשוי ללבן ולצחצח כבורית, ומשיר שיער".

מצאנו, אם כן, שאבותינו השתמשו בסדרה ארוכה של חומרים לצורך כביסה אלא שזיהויים מסופק משום שלא הגיעו לידינו פרטים רבים המתארים אותם. על זהות האהל ניתן לעמוד מתוך הסוגיה בנדה שצוטטה לעיל (ס"ב ע"א). המשפט החשוב שם לענייננו הוא: "אלא מאי בורית? אהלא. והתניא הבורית והאהל? תרי גווני אהלא". הגמרא מסיקה מתוך כך שלבורית יש דיני שביעית שהיא חייבת להיות צמח ולא כבריתא שהיא גפרית. בלשון רש"י: "עיקר - שורש שממנו חי, וגפרית קרקע בעלמא הוא". מוצאים אנו, אם כן, שקיימים שני מיני צמחים הנקראים אהל. רש"י מפרש בסנהדרין: "ובורית - עשב הוא ומעביר כתמים, וקורין ליה אירבנ"ו שבונריי"א. ד"ר משה קטן באוצר לעזי רש"י מתרגם "עשב סבוני" (Erbe savoniere). העובדה שיש לאהל והבורית חובת ביעור מלמדת גם שמדובר בצמחים שחלקם העל קרקעי מתייבש בסוף עונת הגידול ומאפיין זה שולל את האפשרות שמדובר בצמח רב שנתי.

אם ננסה לזהות את האהל והבורית כשמות של מינים ספציפיים הבחירה קשה שהרי יש מינים רבים של "צמחי סבון". למשל, בעבר גידלו, בארצות מסויימות, את אהל הגבישים לשם הפקת סודה. אהל זה הגדל לאורך חופי הים התיכון ניכר בגבישי המלח המצטברים על פניו בשערות בלוטיות (ראו בתמונה). פרופ' עמרם אשל מציע את הצמח מלחית הבורית כמועמדת טובה לזיהוי עם הבורית. שמה הלטיני Salosa soda מסגיר את השימוש שנעשה בה להכנת סבון כמו במלחית האשלגנית. אפשרויות נוספות לזיהוי הן המינים הנפוצים כמו האהל המצוי הנפוץ באזורי מלחה בבקע ים המלח ומלחית אשלגנית הנפוצה מאד לאורך חופי הים התיכון ובאזורים נטושים. לעומת מינים אלו הרי שאהל הגבישים בעל תפוצה מצומצמת יותר ואילו מלחית הבורית, לפחות היום, נדירה יחסית.

אפשרות אחרת, ולענ"ד סבירה יותר, שהבורית והאהל הם שמותן של שתי קבוצות צמחים ("תרי גווני אהלא") ולא למינים ספציפיים. מינים שונים של הסוג אהל נקראו בלשון הכתובים "אהלא" ומינים שונים של מלחית נקראו בורית או להיפך. לפחות מנקודת מבט טקסונומית יש הצדקה לחלוקה זו משום שהאהל שייך למשפחת החיעדיים ואילו המלחית נכללת במשפחת הסלקיים. אי אפשר לשלול גם את האפשרות שבקבוצות אלו נכללו סוגים נוספים. המשותף לכל המינים הוא שבאפרם השתמשו עד לפני כמה עשרות שנים לכביסה.  בצמחים אלו שבדרך כלל הם צמחי מלחות וחוף הים מצטברים מלחים אלקליים ומהם ניתן להפיק סודה ואשלגן שהמסתם בשמן יוצרת נוזל בעל תכונות סבון. היום מנסים ארגונים "ירוקים" לעודד חזרה לסבונים הטבעיים על מנת להקטין את הנזקים הנגרמים על ידי דטרגנטים וסבונים סינתיים.

השם אהל בהקשר לצמחי כביסה מופיע בשפות נוספות באזורנו. בסורית הם נקראים אהלא ובאכדית uhulu. הרמב"ם בפיהמ"ש (נדה, פ"ט מ"ו): "ובורית. היא צמח והוא מפורסם באל גאסו"ל וכו'". יהודה פליקס, אולי מתוך דברי הרמב"ם, סבר שהאהל נקרא בערבית ג'אסול אך בו בזמן העיר שצמחים נוספים המכילים סודה ואשלגן השייכים לסוג פרקן נקראים אף הם בשם זה. המילה ראסול בערבית מתורגמת במילונים ל"צמחי כביסה", "חומרי כביסה" ול - Potash - אשלג (2). כנראה שכוונת הרמב"ם בפירושו לא הייתה למין אהל באופן ספציפי אלא לקבוצת "צמחי כביסה" כבשפות האחרות.

לחילופין ניתן להציע שברשימת "חומרי הכביסה" של חז"ל ובביטוי "תרי גווני אהלא" נכללה קבוצה נוספת של צמחים המכילה סוג שונה של תרכובת המשמשת לכביסה. בקבוצה הראשונה נכללו צמחים המכילים סודה ואשלגן שמהם הוכן סבון הרי שקבוצת הצמחים השנייה כללה צמחים שהכילו ספונינים. הספונינים הם גליקוזידים הנמצאים בצמחים שונים כמו למשל בפקעת הצמח ערטנית השדות ובשורשי סבונית השדות (Vaccaria hispanica). בימי קדם השתמשו בספונינים לצורך הקצפת המים לכביסה. עד היום מכינים במקומות אחדים סבון ותכשירי חפיפה משורשי ועלי הסוג בורית (Saponaria) ממשפחת הציפורניים ובעיקר מהמין Saponaria officinalis. על פי הצעה זו כוללת קבוצה אחת של "אהלא" את כל מיני צמחי המלחות המכילים סודה ואשלגן (לפחות את הסוגים אהל, מלחית ופרקן אך גם אפשר שגם נוספים) והקבוצה השניה כוללת מינים שאינם צמחי מלחה שמהם ניתן להפיק ספוננים.

רמז לחלוקה בין "צמחי מלחה" ו"צמחי ספוננים" ניתן, אולי, למצוא בפירושיו של רש"י לשמות אהל ובורית. בשבת (נ ע"ב) מפרש: "אהלא - שורש עשב ששמו אהל" ואילו בסנהדרין (מט ע"ב) מפרש: "ובורית - עשב הוא ומעביר כתמים". ההבדל בין שני הפירושים ("עשב" לעומת "שורש עשב") רומז אולי על כך שהאהל הוא שמה של קבוצת צמחי ה"ספוננים" (ממשפחת הצפורניים) משום שעיקר החומרים המופקים נמצאים בשורשים או הפקעות ואילו קבוצת "צמחי המלחה" המכילים סודה והאשלגן היא הבורית. בקבוצה זו חלקי הצמח המנוצלים הם הגבעולים והעלים ולא השורש. על פי הצעה זו המינים סבונית השדות ואולי גם ערטנית השדות מועמדים להקרא אהל משום שהצמחים אלו נפוצים כעשב רע בשדות וניתן היה לאספם לצורך כביסה. אגב, ערטנית השדות מקובלת גם ברפואה העממית. 

יהודה פליקס מזהה את סבונית השדה עם ה"שלג". ה"שלג" מופיע בפסוק באיוב שהובא לעיל "אם התרחצתי במי שלג". לאחר שדחה את האפשרות שהכוונה למי שלג כפשוטם הוא מציע שה"שלג" הוא האשלג הנמנה יחד עם שאר חומרי הכביסה. " ... מי רגלים נתר ובורית קמוניא ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן בסבכה וכו' (שבת, פ"ט מ"ה). "שבעה סמנין מעבירין על הכתם רוק תפל ומי גריסין ומי רגלים ונתר ובורית קמוניא ואשלג וכו' (נדה, פ"ט מ"ו). לדעתו הסוג בורית (Saponaria) המקורב לסבונית השדה נקרא בערבית אשלג ולכן ייתכן והוא חומר הכביסה שאליו התייחסו איוב והמקורות.

לסיום אצטט את שאלתו ותשובתו של ישראל קלרק תלמיד בישיבת הר עציון:

שאלה: "התלבטת שם בין ספונינים לבין צמחים מהם מופק סודה ואשלגן. למיטב ידיעתי, תהליך ההפקה הוא שריפת הצמח ושימוש באפר שלו (כפי שאתה מזכיר במאמר). אני קצת מתקשה בזיהוי השני, שכן הירושלמי שאותו אתה מצטט אומר שיש קדושת שביעית במינים אלו (וכן נפסק ברמב"ם בהל' שמיטה ויובל פרק ה' הלכה י'). אבל בגמ' בסוכה (מ.) נאמר שאין קדושת שביעית בעצים, משום שהנאתן אחר ביעורן - שורפין אותם ורק אח"כ נהנים מחום הגחלים בבישול. א"כ, איך יתכן שיש קדושת שביעית במיני חומרי כביסה, אם השימוש שלהם הוא רק לאחר ששורפים אותם?

תשובה: התשובה היחידה שמצאתי הוא מהלך בכמה אחרונים (מרכבת המשנה, הגרש"ז אוירבך) שלפי הרמב"ם אין כלל של הנאתו וביעורו שווה, ע"פ הירושלמי (הוא באמת לא מזכיר אף פעם את הכלל הזה). אלא לרמב"ם יש חלוקה בין מינים שמיועדים לצרכי האדם - אפילו אם זה רק לאחר ששורפים אותם - לבין מינים שלא מיועדים לצרכי האדם.
 

אהל  מצוי – צילמה ורד ורקר		אהל הגבישים          צילם: אלי ליבנה
מלחית אשלגנית – שיח		מלחית אשלגנית - פריחה

 

סבונית השדות          צילמה: רחלי שוורץ - צחור		ערטנית השדות           צילמה: שרה גולד

 

---

(1) פירוש: אגב בעיות אלה של רחיצה אָמַר רַב יְהוּדָה: עֲפַר לְבֵינְתָא [לבונה שחוקה] (רה"נ) שָׁרֵי [מותר] לרחוץ בו בשבת, שאינו משיר את השיער. ואָמַר רַב יוֹסֵף: הכּוּסְפָּא הנשארת לאחר סחיטת השמן הריחני מן היַסְמִין שָׁרֵי [מותר] לרחוץ בה. ואָמַר רָבָא: עֲפַר (אבקת) פִּלְפְּלֵי שָׁרֵי [פלפלים מותר] לרחוץ בה. ואָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּרָדָא שָׁרֵי [מותר] לרחוץ בה בשבת. ושואלים: מַאי [מהו] בְּרָדָא זו? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּילְתָּא אָהָלָא וְתִילְתָּא אָסָא וְתִילְתָּא סִיגְלֵי [שליש אהל, ושליש הדס, ושליש סיגלים]. אָמַר רַב נְחֶמְיָה בַּר יוֹסֵף: כָּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא רוּבָּא אָהָלָא [בכל מקום שאין רוב אהל] שַׁפִּיר דָּמֵי [יפה הדבר, מותר], ואפילו היה האהל יתר על שליש, כי רק חומר חריף זה יש בו כדי להשיר את השיער, ולא כן בשאר המרכיבים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(2) תודה לד"ר חנוך גמליאל על התרגום מערבית.

 

רשימת מקורות: 

י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 298-300).

 

לעיון נוסף:

מהו סבון ומהו מנגנון פעולתו? מהו תפקידם של צמחי הסבון? ראו את מאמרו של פנחס ברגמן (MSc בכימיה).
הערכים אהל הגבישים, אהל מצוי, מלחית אשלגנית, סבונית השדות וערטנית השדות באתר צמח השדה.

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)