אי הכי מאי למימרא
ראש השנה כב ע"ב
"וחד לא מהימן? והתניא: מעשה ברבי נהוראי שהלך אצל העד להעיד עליו בשבת באושא! - אמרי: רבי נהוראי סהדא אחרינא הוה בהדיה, והא דלא חשיב ליה - משום כבודו של רבי נהוראי. רב אשי אמר: רבי נהוראי, סהדא אחרינא הוה באושא, ואזל רבי נהוראי לאצטרופי בהדיה. - אי הכי מאי למימרא? - מהו דתימא: מספיקא לא מחללינן שבתא, קמשמע לן".
פירש רש"י: "משום כבודו דרבי נהוראי - שהרי לא הוזכר רבי נהוראי אלא ללמוד ממנו שאדם גדול כמותו נהג היתר בדבר, ואין כבודו שנביא את ראיותינו אף מחבירו הקטן ממנו.
סהדא אחרינא הוה באושא - המכיר את העד הזה.
מספיקא - שמא אין אותו העד בביתו".
קשה על קושיית הגמרא שעל דברי רב אשי: "אי הכי מאי למימרא", למה "אי הכי"? הרי כך בדיוק קשה גם לשיטת 'אמרי' שהובאה לפני כן, ולא עוד אלא שהתירוץ שעל דברי רב אשי אינו מתרץ את דעת 'אמרי'!
אמנם את התירוץ על דברי 'אמרי' הבליע רש"י בדבריו: "לא הוזכר רבי נהוראי אלא ללמוד ממנו שאדם גדול כמותו נהג היתר בדבר", כלומר שזו הסיבה שהוזכר המעשה בברייתא. מעתה קשה, כיון שכבר מכירה הגמרא בהסבר זה, מה המקום לקושיה: "אי הכי מאי למימרא"?
ואין לומר שכוונת הגמרא "אי הכי" היא גם על דברי רב אשי וגם על דברי 'אמרי', ובניגוד להבנת המקשן שגם חד נאמן, שאם זו כוונת הקושיה הכיצד מתרצת הגמרא רק את דברי רב אשי.
אלא שכתב תוספות במסכת בבא מציעא דף כא ע"א ד"ה וכמה, שקושיות הגמרא אינן אלא פתיחה של דברי התרצן – הוא ה"שואל ומשיב" (פרקי אבות פרק ו, ו). לכן גם השאלה "אי הכי מאי למימרא" הם מדברי רב אשי עצמו. וכך אמר רב אשי: רבי נהוראי, סהדא אחרינא הוה באושא, ואזל רבי נהוראי לאצטרופי בהדיה. "אי הכי" – שאם תאמר כך, "מאי למימרא?" – תבין היטב מה החידוש בברייתא, וכדלקמן: מהו דתימא: מספיקא לא מחללינן שבתא, קמשמע לן".
עוד יש לדקדק, הכיצד הבינה הגמרא בתחילה שכיון שהוזכר רק רבי נהוראי, היה הוא עד יחידי. הרי לשון הברייתא: "מעשה ברבי נהוראי שהלך אצל העד להעיד עליו בשבת באושא", וכי נבין כמו כן שהלך "אצל העד" היחידי? הלא ודאי שהיה עמו עד נוסף לעדות החודש!
אלא שפירוש לשון "העד" בה"א הידיעה – העד שאינו מוכר והזקוק לעדות. ואין ענין העד השני לכאן. אבל כשהוזכר רבי נהוראי לבדו כעד המעיד עליו, שתיקת הברייתא אומרת דרשני.
