היתר נדרים פורחין באויר / הרב יעקב לויפר

חגיגה י ע"א - יא ע"ב

המעיין במבנה הפרק הראשון של מסכת חגיגה יראה שהמשנה האחרונה בולטת באי שייכותה.

המשניות הראשונות (א-ה) עוסקות בדיני חיוב העליה לרגל וקרבנות הראייה והחגיגה, משנה ו' מדברת על מי שלא חגג ביום טוב הראשון, שיש לו תשלומים כל שבעת ימי הרגל. אבל כיון שעבר הרגל ולא חג – הרי זה 'מעוות לא יוכל לתקון', ואגב זה מובאת משנה ז' המביאה דוגמאות נוספות של 'מעוות לא יוכל לתקון'. משנה ח' פותחת ענין חדש לגמרי:

"היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו. הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין והעבודות הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מי שיסמכו והן הן גופי תורה".

משנה תמוהה נוספת היא זו שפותחת את פרק שני של המסכת. אם משנה ח' שהבאנו לפחות הזכירה את 'חגיגות' בתוך התוכן שלה, הרי המשנה הראשונה בפרק ב' נראית כבר לגמרי לא קשורה: "אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם".

המשניות הבאות שוב חוזרות לעניני מסכת חגיגה: משנה ב' עוסקת במחלוקת הסמיכה המפורסמת, משנה ג' – במחלוקת בתי הלל ושמאי בענין זה, ובענין אם מביאים שלמים ביום טוב. וכך הלאה. מדוע נכנסה כאן המשנה הראשונה?

היו ששיערו לפיכך (ראה על כך ב'מבוא לנוסח המשנה' של רי"נ אפשטיין, עמ' 994-5), שמשנה ח' היא בעצם פתיחה של מסכת חגיגה קדומה שרבי שיקע לתוך מסכת חגיגה שנערכה בבית מדרשו. כפתיחה – דרכה של המשנה להתנסח בצורה חגיגית, והיא עוסקת בפתיחתה ביחס שבין המקרא והדינים השונים הכתובים בו או יוצאים ממנו כהררים התלויים בשערה – או אפילו זה לא (כהיתר נדרים). כיון שהוזכרו עריות בסוף המשנה, ממשיכה משנה ב' של המסכת הקדומה ומביאה את "אין דורשין בעריות בשלשה" והמסתעף, וזה על דרך המשנה במקומות רבים שהתנא מביא מענין לענין אפילו שלא באותו ענין.

משנה ב' של פרק ב' היא בעצם תחילת הדינים של מסכת חגיגה, לאחר הפתיחה החגיגית. כאן מובאת המחלוקת הראשונה המפורסמת של הזוגות אם לסמוך ביום טוב או שלא לסמוך, לאחר מכן מחלוקת בתי הלל ושמאי שחלקו גם בזה וגם במחלוקת אם מביאים שלמים ויום טוב, אחר כך דיני טהרת הקרבן וכו'. אולם לאחר ששוקעה מסכת חגיגה הקדומה בתוך המשנה של רבי עם הלכות נוספות, קשה היה לתפוס את המבנה המקורי שלה.

דוגמאות נוספות

התוספות בעירובין דף צה. (ד"ה המוציא) מעירים הערה דומה לענין שעסקנו בו. לדבריהם כל פרק עשירי דעירובין שייך בעצם למסכת שבת, ומחמת טעם מיוחד צורף פרק זה למסכת עירובין. ראה על כך במבוא ל'מחקרים בספרות התלמוד' של רי"נ אפשטיין (עמ' 13).

כמו כן מציין רי"נ אפשטיין שם למסכת עבודה זרה פרק ד משנה ז, שמופיע שם דבר אגדה המתאים לסיום מסכת (1), כדרך הרמב"ם המסיים כל הלכות בדבר אגדה השייך לאותו ענין. אבל אין זה סוף המסכת, ואפילו לא סוף הפרק! משם ואילך מתחילים משניות העוסקות בדיני יין נסך, וכן בפרק הבא. מתוך כך משער רי"נ אפשטיין שבאמת כל החלק הזה העוסק ביין נסך הוא פרק קדום שרבי שיקע בתוך מסכת עבודה זרה, ולא רצה לְשַׁנּוֹתוֹ מצורתו. אבל מבחינת הדינים היה ראוי להשנות לאחר פרק שני של עבודה זרה.
 

(1) שאלו את הזקנים ברומי אם אין רצונו בע"ז למה אינו מבטלה אמרו להן אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין היה מבטלו הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים... וכו'.