גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתפ"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת יומא
דף ד ע"ב
בענין "האומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור" והמסתעף
אמר רבי מוסיא בר בריה דרבי מסיא משמיה דרבי מוסיא רבה, מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך אמור, שנאמר (ויקרא א, א) "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (ד ע"ב). ופירש"י שהלימוד הוא ממלת "לאמר", שהיא מילה מורכבת: "לא אמור - הדברים, אלא אם כן נותן לו רשות". וכתב עליו המהרש"א: "לולי פירושו נראה ד'לאמר' כמשמעו, דמדאיצטריך 'לאמר', דהיינו, שיאמר לאחרים, שמעינן מיניה דאם לא אומר לו כן, שהוא בבל יאמר...". וכן משמע מדברי ההלכות גדולות (הל' נחלות סי' מח), הריטב"א והמאירי (כאן). ואילו בסמ"ג (ל"ת ט) משמע כדברי רש"י.
ולפי דברי רש"י כתבו כמה אחרונים, שיתכן שיש בזה איסור לאו, כי כן היא משמעות הדברים: 'לאמר' - לא אמור, שאסרה התורה לאמרם (עי' שו"ת יהודה יעלה ח"א יו"ד סי' שיט; שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' קצד). ולפי זה, לדברי המהרש"א לא יהיה בכך אלא איסור עשה.
עוד יש לציין לדברי המאירי: "ממה שנאמר שם 'לאמר', כלומר, שאמר לו דברים אלו על מנת שיאמרם, למדנו דרך ארץ, למי שאומר דבר לחבירו, אע"פ שלא מסרה לו בסוד, שהוא בבל יאמר אלא אם כן אמר לו בעל דבר שהוא אומר לו אותן הדברים ב'לך אמור', והוא ענין אומרו (משלי יא, יג) 'נאמן רוח מכסה דבר', כלומר, 'דבר' אע"פ שאינו סוד, ו'הולך רכיל מגלה סוד' (שם) - אע"פ שנאמר לו בסוד". מדבריו למדנו שני דברים: א. שאינו אלא ממדת דרך ארץ; ב. שהוא מנדנוד איסור רכילות, וכלשונו: 'הולך רכיל מגלה סוד'. ואכן מצינו בשאילתות (פר' וישב שאילתא כח) שהוא מנדנוד איסור לשון הרע ורכילות, כי על ידי פרסום הדבר יכול לצאת מכך רע לחבירו, ולכן עד שיאמר לו לך אמור - אסור לאומרו לאחרים.
נפק"מ להלכה ביסוד דברי השאילתות, העלה הגר"י אסאד זי"ע (שו"ת יהודה יעלה שם), אם נכלל בדין זה כתיבה, שלא יכתוב מה שאמר לו חבירו עד שיאמר לו לאומרם לאחרים, כי בפשיטות - לפי רש"י שמ'לאמור' למדנו שאסור לומר מה שאמר לו חבירו, הרי יש לדון אי כתיבה נחשבת כדיבור ואמירה וכו' (ועעו"ש שהגם שכתיבה נחשבת כדיבור לגבי שאר דיני תורה - הכא אפשר שאינה נחשבת כדיבור). אמנם, לפי השאילתות שאיסור זה הוא מנדנוד איסור לשה"ר ורכילות, הרי גם כתיבה נכללת באיסור זה, שאין בו חילוק בין דיבור לכתיבה (עי' סנהדרין ל.; וראה חפץ חיים כלל א ובבאמ"ח אות יב).
עוד יש לדון, האם האיסור הנ"ל הוא גם באומר דבר בפני שני בני אדם. ובספר 'דינא דחיי' (מבעל הכנה"ג על הסמ"ג שם) כתב: "דמדקאמר לו הקב"ה 'לאו אמור', ומיד אמר לו 'דבר אל בני ישראל', ודאי שכך אמר לו, כל הדברים הנאמרים בסוד לאדם יחידי הם בלאו אמור אפילו בלא צווי האומר, זולתי כאן שאני מרשה אותך לאמרם". הרי שאם היו הדברים נאמרים בפני שנים, אין בכך איסור, והענין מבואר היטב, כי כך מצינו במקור הלימוד שממנו למדים דין זה, שהדברים היו נאמרים בסוד למשה רבינו, שנכנס לבד לאהל מועד לשמוע את דבר ה', וכל ישראל לא שמעו.
ברם יש לדון בזה בדברי הריטב"א (כאן) שכתב בזה"ל: "עד שיאמר לו לך אמור, ת"ל 'וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר', פירוש, ודרשינן ליה מהאי 'לאמר' דהכא, לאשמועינן דאפילו במקום שיש קריאה ששומעין הכל הדבור הוא בבל יאמר, עד שיאמרו לו אמור". הרי שכתב גם במקום 'ששומעין הכל הדבור' הוא בבל יאמר. אכן, אין זה מוכרחים, כי עצם הדיבור הרי לכאורה לא שמעו כל כלל ישראל, שהרי הקול לא יצא מאהל מועד, ובני ישראל לא שמעו רק הקריאה אל משה רבינו, שנקרא אל אהל מועד בכדי שידבר אליו הקב"ה, והגם שבני ישראל ידעו שיש כאן דיבור - לא היה רשאי משה רבינו לאומרם לאחרים קודם שנצטוה בכך. אולם, באופן שעצם הדיבור ידוע גם לאנשים אחרים יתכן שאין בכך איסור כלל.
אמנם, ישנם אחרונים (ראה חפץ חיים כלל ב בבאמ"ח אות כז) שדימו דין זה להא דמצינו בהל' לשון הרע (ערכין טז.): "כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, מאי טעמא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה". ולפי זה אם הדברים נאמרים בפני שנים - ג"כ נוהג איסור זה. והדבר מובן היטב עפ"י דברי השאילתות, שיסוד האיסור הוא מדין איסור לשון הרע, שיתכן שמחמת פרסום הדברים יגרם רע לחבירו, ועל כן שפיר תלוי דין זה בדיני לשון הרע.
ומכאן אנו באים לדון בענין נוסף: האם מותר להקליט דברי חבירו שלא ברשותו. והנה, בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' רעג) תלה שאלה זו בכל האמור לעיל, שדברים הנאמרים ביחידות אסור להקליטם, אם מחמת איסור או ממדת דרך ארץ שלא לאומרם לאחרים, והרי גם בכתיבת הדברים כתב הגרי"א שיש איסור בדבר וכנ"ל, ולכאורה גם בהקלטה שייך איסור זה. ואילו דברים הנאמרים ברבים - הרי ישנם צדדים ששייך גם כן איסור זה. ויש לצדד עוד שבהקלטה לבד ללא פרסומם ברבים לא שייך האיסור, וגם הגרי"א שצידד לאסור גם בכתיבה, יתכן שלא אסר רק כשמפרסמים הדברים הנכתבים ברבים, אבל לכותבם לעצמו אין שום איסור.
נידון נוסף: האם האיסור נוהג גם בדברי תורה. והנה, מקור דין זה הלא הוא בדברי תורה, כל המצוות שציוה הקב"ה לבנ"י, וא"כ לכאורה גם בדברי תורה ישנו איסור זה, שאסור לומר לאחרים ולפרסם דברי תורה של חבירו שאמרם לו ביחידות. אולם יש אחרונים (עי' שו"ת בצל החכמה ח"ד סי' פד; שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' קצד) שצידדו, שלמעשה לא שייך איסור זה רק בדברים שבעלמא, ולא בדברי תורה, והדבר מובן היטב לפי הסברא שיסוד האיסור הוא משום לשון הרע, שלכאורה איזה רע יוצא מזה לחבירו כאשר יתפרסמו דברי תורתו (וע"ע שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' עה, שו"ת משיב דבר ח"א סי' כד).
