הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הא דידיה הא דרביה"
יומא ג ע"ב
כי אתא רב דימי אמר: רבי יוחנן מתני חדא, [רבי יהושע בן לוי] מתני תרתי.
רבי יוחנן מתני חדא: לעשת לכפר - אלו מעשה יום הכפורים, [ורבי יהושע בן לוי] מתני תרתי: לעשת - אלו מעשה פרה, לכפר - אלו מעשה יום הכפורים.
רבי יוחנן מתני חדא? והא אנן תנן: שבעת ימים קודם יום הכפורים, ושבעת ימים קודם שריפת הפרה! - מעלה בעלמא. -
והא אמר רבי מניומי בר חלקיה אמר רבי מחסיא בר אידי אמר רבי יוחנן: כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם, לעשת - אלו מעשה פרה. לכפר - אלו מעשה יום הכפורים! -
ההוא דרביה. דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: לעשת - אלו מעשה פרה, לכפר - אלו מעשה יום הכפורים.
1.
הגמרא מקשה סתירה בין דברי רבי יוחנן [שנאמרו על ידי רב דימי] לדברי עצמו [שנאמרו על ידי רבי מניומי בר חלקיה שאמר בשמו של רבי מחסיא בר אידי]. כלומר שיש סתירה בין שתי מסורות שונות של דברי רבי יוחנן.
1.1
הנחת הגמרא היא שכאשר תלמיד אומר דין בשם רבו חזקה שכך אמר אותו חכם [ה"רב" של החכם שמסר את הדברים].
2.
הגמרא מיישבת את הסתירה וקובעת "ההוא דרביה", כלומר, הדין שנאמר בשמו של רבי יוחנן על ידי תלמידו רבי מחסיא בר אידי [ועל ידי רבי מניומי בר חלקיה] הוא בשמו של רבי ישמעאל [כפי שכך אמר "רבין"], ומשמע מהגמרא שרבי יוחנן עצמו חולק על דבריו אלה של רבי ישמעאל!
3.
תוספות מסכת יומא דף ג עמוד ב:
דרביה הוא דכי אתא רבין כו' - הוה מצי למימר אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן וטובא איכא בהש"ס דכי אתא רב דימי אתא לאיפלוגי אאמורא שלפניו אלא משום דאשכח בהדיא דר' יוחנן משמיה דר' ישמעאל אמר הכי להכי משני הכי
וא"ת ור' יוחנן היכי פליג על ר' ישמעאל שהוא תנא
הוא שואל כיצד רבי יוחנן חולק על רבי ישמעאל [ויש לשים לב שמדובר באמורא אומר בשם תנא שלא הכירו]. ברור מכאן שתוס' סובר שרבי יוחנן לא נחשב כ"תנא" ולכן לא יכול לחלוק על רבי ישמעאל. לפי שאלת תוס' מוכח שגם לאמוראים הראשונים לא היתה סמכות לחלוק על תנאים.
4.
המשך דברי תוס':
וי"ל משום דאשכח ברייתא לקמן (יומא דף ד.) דתניא כוותיה ול"ג בברייתא דתניא כוותיה דר' יוחנן לעשות זה מעשה פרה אלא ה"ג לעשות לכפר זה מעשה יום הכפורים וכן משמע מתוך פרש"י שפי' (שם) וכשם שמפרישין לאו מקרא יליף לה אלא מעלה בעלמא
תרוץ ראשון של תוס' שלרבי יוחנן יש סיוע מברייתא. כלומר, רבי יוחנן סובר/פוסק כאותה ברייתא נגד רבי ישמעאל ולקביעה כזאת יש סמכות לכל אמורא.
4.1
לגבי התרוץ הנ"ל
כללי התלמוד לר' בצלאל אשכנזי השלמה חלק ב אות קטו:
קטו. אמורא חולק על תנא. אף על פי שאין דרך האמוראים לחלוק על התנאים, הני מילי בדבר שסיימו אותו במשנה או בברייתא, הר' יונה ז"ל בעליותיו בפרק יש נוחלין, על ההיא דאמר ליה רב פפא לאביי בין למאן דאמר יסבון וכו'ר.
ובריש יומא כתבו בתוספות יכול האמורא לחלוק על התנא מכח ברייתא.
5.
המשך דברי תוס':
אי נמי י"ל מדקאמר ר' יוחנן משמיה דר' ישמעאל הכי מכלל דרבנן פליגי עליה ואיהו דאמר כרבנן.
בתרוץ השני תוס' מחדש חידוש גדול מאד [לכאורה בעלי הכללים התעלמו ממנו], שמשמעות הביטוי "אמר רב... משמיה דרב..." הוא שחכמים חולקים על אותו רב [לפחות כשמדובר על תנאים - כבסוגייתנו]. לפי זה רבי יוחנן בא להעיד שחכמים חולקים על רבי ישמעאל והוא - רבי יוחנן - סובר כאותם חכמים!
