טעימת המסובין מהקידוש
פסחים צט ע"ב
"אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי".
האם כל אחד מהמסובים צריך לשתות מארבעת הכוסות ומהקידוש?
על כך דן התוספות, ויש נקודות רבות לדקדק בדבריו.
"לא יפחתו לו מארבע כוסות - מתוך הלשון משמע קצת שאין נותנין לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו והוא מוציא את כולם בשלו".
קשה, למה פירש התוספות "לא יפחתו לו" – לעני בעל הבית שיש לו בנים ובני בית, ולא פירש "לא יפחתו לו" – לכל אחד מבני אותו בית, שכן גם הם בכלל "עני בישראל".
"וסברא הוא דמאי שנא ארבע כוסות מקידוש דכל השנה שאחד מוציא את כולם".
התוספות מסתמך על המנהג שהיה בזמנו שרק המקדש בקול טועם מהקידוש, ומכך מקיש התוספות שהוא הדין ד' כוסות.
"ומיהו גם בקידוש שמא היה לכל אחד כוס כדמשמע לקמן (דף קו.) גבי חזיה לההוא סבא דגחין ושתי".
פה מעלה התוספות אפשרות שאדרבה מדין הגמרא גם השומעים טעמו מכוס של קידוש. ולפיכך במקומה עומדת הסברה שהזכיר לפני כן: "מאי שנא ארבע כוסות מקידוש", אלא שמשום כך צריכים כולם לשתות גם ד' כוסות וגם קידוש.
"אבל בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ:) גבי זמן, משמע קצת שלא היה לכל אחד כוסו".
התוספות דקדק לכתוב שרק 'קצת' משמע, משום ששם מדובר ביום הכפורים שהשתיה אסורה, ומה ששאלה הגמרא שהמברך צריך שיטעום שיתנו לינוקא, אפשר שכוונתה שכיון שלא ניתן לטעום בעצמו כבכל השנה, שיטעום תינוק לפחות. ועוד ששם מדובר כדברי התוספות "גבי זמן" כלומר בכוס שעל ברכת שהחיינו, ולא של קידוש. ואכן לרמב"ם ולגאונים הסוברים כמותו אין חובה למסובים לשתות מכוס זו או של ברית מילה, מה שאין כן בכוס של קידוש.
"ועוד דאמר בגמרא (לקמן דף קח:) השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא והוא דשתה רובא דכסא משמע דהם יצאו בשמיעה דהא בעינן רובא דכסא ועוד דמשמע דלכתחלה אין רגילות להשקותם מיהו יש לדחות בשיש להם כוס לעצמם אי נמי בבניו ובני ביתו קטנים מיירי שלא הגיעו לחינוך ואין אשתו בכלל".
למסקנת התוספות אין ראיה גם מגמרא זו.
ומיהו בגמרא משמע שצריך כל אחד ארבע כוסות, דקתני (שם) הכל חייבין בארבע כוסות אחד נשים ואחד תינוקות אמר רבי יהודה מה תועלת לתינוקות, ביין משמע דלתנא קמא צריך כוס אף לתינוקות ויש לדחות דחייבין לשמוע ברכת ארבע כוסות קאמר ומשום חינוך".
למסקנת התוספות אין ראיה מגמרא זו גם לחומרא.
"ונראה להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד".
לפי הסברה שהזכיר התוספות לעיל "מאי שנא ארבע כוסות מקידוש" עולה שראוי להחמיר ולהצריך גם כוס של קידוש לכל אחד, וכפי שכתב שמשמע כן לקמן בדף קו ע"א.
אולם ניתן לדחוק שבראייתו האחרונה מדין "הכל חייבין בארבע כוסות", חזר בו התוספות מסברת "מאי שנא ארבע כוסות מקידוש". ולפי המסקנה למרות שהנוהג במקומו עומד שבקידוש דכל השנה אחד מוציא את כולם, מכל מקום המשמעות המרווחת בלשון "הכל חייבין בארבע כוסות", שלפחות בארבע כוסות קיים דין שהכל חייבין לטעום.
והראיה מההוא סבא דגחין ושתי, גם היא אינה מוכחת, כי שמא היו שהיה להם כוס, אך לא נהגו כן כחובה לכולם.
אבל יש ראיה מהירושלמי במסכת ברכות פרק ו הלכה א:
"רבי אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום כלום עד שיטעום המברך רבי יהושע בן לוי אמר שותין אף על פי שלא שתה מה פליג מה דמר רב כשהיו כולם זקוקין לככר אחד מה דמר רבי יהושע בשהיה כל ואחד ואחד כוסו בידו".
בירושלמי ברור יותר המנהג שלכל אחד היה כוס בידו. ומדיוק הדברים גם עולה שלא היה זה מנהג של יחידים בלבד. שכן אמרו "שכולם נצרכים לככר אחד" לעומת "בשהיה כל ואחד ואחד כוסו בידו", ולא נקטו בשתי האפשרויות או בפת או היין. מכאן שכך היתה הרגילות – שאופים ככר גדולה עבור כולם, אך כל אחד היתה כוסו לפניו כמעשה ההוא סבא דגחין ושתי.
והתוספות לא הביא ראיה זו, משום שלתוספות (פסחים קו ע"א) ולרא"ש (פסחים פרק י סימן טז) היתה גירסה אחרת בירושלמי, שגם בסיפא גרסו: "כשהיו כולן זקוקים לכוס אחד", ומקורם בתוספות שאנץ (פסחים קו ע"א).
אבל נראה שהעיקר כגרסה "לככר אחד", שכך גרס גם הרא"ש עצמו בברכות (פרק ז סימן טו) ובתוספות הרא"ש (ברכות דף מז ע"א); וכן גרסו רבינו יונה; והרשב"א שם (ורק המשיך שם בלשונו הוא: ומכאן נשמע מיהא שאם היו כולן זקוקין לכוס אחד...); והריטב"א (פסחים דף קו ע"א); והמנהיג (הלכות סעודה עמוד רט); והמאירי (ברכות דף מז ע"א); והסמ"ג (חלק מצות עשה מצוה כז); וראבי"ה (ח"א מסכת ברכות סימן קג, וכן גרס בח"א שאלות ותשובות סימן קנא); והאור זרוע (ח"א הלכות ברכת המוציא סימן קמד); והגהות מיימוניות (הלכות ברכות פרק ז הלכה ה); והבית יוסף אורח חיים סימן קסז אות טו. מכאן שגירסת התוספות שאנץ היא גירסת יחיד, והתוספות שלנו ותוספות הרא"ש היו מעתיקים דבריהם מתוספות שאנץ או מרבו כידוע. ועוד שיותר נקל לטעוֹת בהעתקה ולהשוות בין הדומים (כוס) מאשר לחדש שינוי (ככר).
עוד על סוגיה זו, בקישור זה.
