מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
והייתם נקיים
שקלים ט ע"א
בתורה מנין דכ' והייתם נקיים וגו'. והנה יעוי' בפ"ב דשבת (כג.) דכ' א"ר הונא חצר שיש לה ב' פתחים צריכה ב' נרות וכו', מ"ט אילימא משום חשדא חשדא דמאן וכו', ומנא תימרא דחיישי' לחשד דתניא אר"ש בשביל ד' דברים אמרה תורה להניח פאה וכו' יעו"ש.
וצ"ע מהו קו' הגמ' מנ"ל דחיישי' ל"חשד" הא מקרא מלא בתורה "והייתם נקיים" שאסור ליתן "פתח" לבנ"א שיחשדוהו בדבר איסור.
ואין לומר דסד"א שצריך להיזהר דוקא שלא יחשדוהו בעבירה "בקום ועשה" אולם ב"ביטול" מצ"ע בשוא"ת אינו בכלל זה, ובשבת שם איירי בחשד שלא "הדליק" נ"ח ולא "הניח" פאה דהוי ביטול מצ"ע ולזה צריך מקור מנין שאף בכה"ג אסור שיחשדוהו, דמה מקום לחלק בזה אחר שתרווייהו אסור, ועוד דבפאה איכא אף ל"ת דלא תכלה וא"כ מה ראיה מדכ' גבי פאה שאסור שיחשדוהו בזה לענין נר חנוכה דהוי רק שוא"ת, וע"כ דליכא לחלק בזה. וכן ליכא למימר דסד"א דרק באיסור מה"ת אסור שיחשדוהו ולא כן באיסור ומצוה דרבנן דומיא דנ"ח דליכא למיחש לזה, דא"כ מה ראיה מפאה דחיישי' לחשד לענין נ"ח, וע"כ דליכא חילוק בזה, וא"כ צ"ע בגמ' שם. ועיין מש"כ בחידושים בפ"ב בשבת.
אי איכא והייתם נקיים גם באיסור דרבנן
בנביאים מנין דכ' אל אלקים וגו' וישראל הוא ידע. והנה יעוי' ברפ"ה דברכות (לא.,:) דא"ר המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה וכו', מי לא ידעת דאשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי [שמואל א' פ"א פט"ו] א"ר אלעזר מכאן לנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיעו וכו', ופירש"י שצריך להודיעו, הנחשד צריך לנקות את עצמו ולהודיע את חושדו שאין בו אותו דבר מגונה, עכ"ל יעו"ש.
ויל"ע מה צריך ללמוד זה מהתם, הא כבר נלמד ונשנה בתורה בפ' מטות ובנביאים ביהושע (פכ"ב) ובכתובים במשלי (פ"ג) דצריך אדם לצאת ידי הבריות וכו', וע"כ דאם "נחשד" בדבר שאין בו שצריך להודיעו לחושדים אותו שנקי וצדיק הוא, וא"כ מה הוצרך ר' אלעזר ללמוד לזה מחנה דמכאן לנחשד וכו', וצ"ע.
אולם י"ל דס"ל לר"א דמהכא נלמד רק שצריך להיות נקי מחשד באיסור דאורייתא ולא מאיסור דרבנן וזהו דא"ר אלעזר דמחנה נלמד דאף באיסור דרבנן צריך להודיע שלא עבר ע"ז דהא איירי שחשדה עלי שמתפללת בעודה "שיכורה" דלכאו' איסורו רק מדרבנן, ודו"ק. וכן יעו"ש לעיל שכ' ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו', א"ר אלעזר מכאן לרואה בחבירו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו, וכ' תוס' ע"ז דהיינו אע"ג דליכא איסורא דאורייתא, דאל"כ ואיסורו מה"ת פשיטא שצריך להוכיחו כדכ' הוכח תוכיח, עכ"ד יעו"ש. וא"כ מבואר דס"ל בפשיטות "דשיכור" המתפלל איסורו רק מדרבנן ולכן צריך לימוד מיוחד שצריך "להוכיח" גם ע"ז, [והיינו דמזה נלמד שבכלל "הוכח תוכיח" שצריך להוכיח אף על "איסור דרבנן" ולא רק על דאורייתא, ודו"ק. ואכמ"ל. ויעוי' מש"כ בס"ד בקונטרס כופין אותו (סימן ב') בכ"ז, קחנו משם, ותמצא נחת]. וא"כ ה"נ י"ל לענינינו דזהו דאר"א מנין לנחשד וכו', דאף באיסור דרבנן צריך להודיעו, והיינו דמחנה נלמד שאף כה"ג נכלל בדכ' "והייתם נקיים" וא"כ מה"ת צריך להתרחק גם מחשד דאיסורא דרבנן, ודו"ק.
אולם נר' דלא כן ס"ל לתוס' בחגיגה דשיכור המתפלל איסורו "מדרבנן" כ"א איסורו מה"ת. דיעו"ש בפ"ב (יח.) בד"ה חולו של מועד וכו' שכ' דבגמ' משמע דאיסור מלאכה בחוה"מ הוי מה"ת וכו', אולם אח"כ כ' להוכיח דצ"ל דאיסורו רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ולפי"ז א"א לפ' בפסחים (קיח.) גבי כל המבזה את המועדות כאילו עובד ע"ז, דהיינו שעושה מלאכה בחוה"מ כש"כ שם הרשב"ם, דהא הוי רק מדרבנן וכו', [אלא צ"ל דאיירי על העושה מלאכה ביו"ט גופא], עכ"ד תוס' יעו"ש. והיינו דס"ל לתוס' בפשיטות דהיכא שכ' דהוי "כאילו עובד עבודה זרה" דע"כ דאיסורו מה"ת ולא רק מדרבנן, דאל"כ לא שייך לדמותו לעוע"ז שאיסורו מה"ת. והנה יעו"ש בברכות שכ' אל תתן את אמתך וגו', א"ר אלעזר מכאן לשיכור שמתפלל כאילו עובד ע"ז, כתיב הכא לפני בת בליעל וכ' התם יצאו אנשים וגו' וכו' יעו"ש. וא"כ מדכ' דהוי כאילו עוע"ז, ע"כ דאיסורו מה"ת לפי"ד התוס' הנ"ל בחגיגה, ודלא כמבואר להדיא בתוס' בברכות דאיסורו רק מדרבנן, ודו"ק. [ויעוי' מש"כ בס"ד בקונטרס מקרא קודש בס"מ עירובין לבאר לתוס' בחגיגה מ"ט אכן המתפלל בעודו שיכור איסורו מה"ת, עש"ה בזה].
וא"כ לפי"ד התוס' בחגיגה עדיין יל"ע כלעיל מה צריך ללמוד מחנה ועלי דצריך להודיע ולנקות א"ע מחשד הא כבר נלמד זה מכל הני ג' מקראות בתורה ובנביאים ובכתובים. אולם לפי"ד התוס' בברכות אתי שפיר. וכן יל"ע לתוס' בחגיגה מנין דאכן צריך לנקות א"ע מחשד "איסור דרבנן", דמהנלמד מהנ"ל ידעינן לכאו' דצריך לנקות א"ע רק שלא יחשדוהו ב"איסור דאורייתא" ותו לא, ואטו ס"ל באמת דאי"צ לנקות א"ע מחשד דרבנן.
ונר' לפי"ד דס"ל מסברא שאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן דאף כשנחשד על איסור או ביטול מ"ע דרבנן במזיד ג"כ אינו נקי כלל וא"כ מה מקום לחלק בזה, ודו"ק. וכן יעוי' ברפ"ב דשבת (כג.) דא"ר הונא חצר שיש לה ב' פתחים צריכה שתי נרות וכו' משום חשדא דבני מתא וזימנין וכו', ומנא תימרא דחיישי' לחשד דתניא א"ר שמעון בשביל ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו וכו' ומפני החשד וכו' יעו"ש. ולכאו' יל"ע מה הראיה מהברייתא דפאה דמצינו דחיישי' לחשד לענין נ"ח דע"כ דגם בזה יש לחוש לזה, הא י"ל דדוקא באיסור דאורייתא שחמור ביותר חיישי' לזה וכגון גבי "פאה" דאית ביה עשה ול"ת מה"ת, אך גבי "דרבנן" דאינו חמור כ"כ וכגון גבי נ"ח לא חיישי' לזה, וא"כ מהו שכ' דמנ"ת וכו' ומייתי ראיה מפאה לנ"ח. וע"כ צ"ל כלעיל דליכא לסברא לחלק בזה וע"כ דאפשר ללמוד נ"ח מפאה, וברור. ומ"מ לפי"ד התוס' בברכות שם י"ל דר' אלעזר רצה להביא מקור אף לדרבנן דחיישי' לזה מדאינו חמור כ"כ וא"כ איכא קצת מקום לחלק בזה, ולכן הביא מקור לזה מעלי וחנה שם, ודו"ק.
