הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תניא נמי הכי"; הסבר "קרוב"
פסחים ט ע"ב
ומי אמרינן אין חוששין שמא גררה חולדה? והא קתני סיפא: מה שמשייר יניחנו בצנעה, שלא יהא צריך בדיקה אחריו! –
אמר אביי: לא קשיא; הא - בארבעה עשר, הא - בשלשה עשר. בשלשה עשר דשכיח ריפתא בכולהו בתי - לא מצנעא, בארבעה עשר דלא שכיחא ריפתא בכולהו בתי - מצנעא, -
אמר רבא: וכי חולדה נביאה היא? דידעא דהאידנא ארביסר ולא אפי עד לאורתא, ומשיירא ומטמרא?
אלא אמר רבא: מה שמשייר - יניחנו בצנעה, שמא תטול חולדה בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו.
תניא כוותיה דרבא: הרוצה לאכול חמץ אחר בדיקה כיצד יעשה? מה שמשייר - יניחנו בצנעה, שלא תבוא חולדה ותיטול בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו.
רב מרי אמר: גזירה שמא יניח עשר וימצא תשע.
1.
הגמרא הקשתה מהמשנה הבאה על משנתנו. במשנתנו משמע, שלא חוששין שחולדה גררה את החמץ אחרי הבדיקה ויש לבדוק פעם נוספת, ובמשנה הבאה נאמר שאחרי הבדיקה יש להצניע את החמץ שנמצא כדי שלא יהיה צריך בדיקה אחריו, ומשמע מכך, שכן חוששין שחולדה תגרור החמץ, ולכן יש לשמור עליו.
2.
אביי מתרץ שמדובר בי"ג בניסן שאז לא חוששין שהיא תגרור, כי יש לה הרבה אוכל – ועל זה מדובר במשנתנו שלא חוששין שהחולדה תגרור את החמץ ותחביאנו במקום אחר, ואילו בי"ד בניסן כבר חסר חמץ ואז היא תגרור ותחביא החמץ. ולכן אומרת המשנה הבאה שיש לשמור על החמץ שנמצא בבדיקה.
2.1
משמע מאביי שחולדה "רגישה" למציאות אם יש חמץ בבית או לא, ועל זה רבא חולק "וכי חולדה נביאה היא".
3.
רבא מסביר את המשנה השניה שיש לשמור על החמץ מחשש שחולדה תגרור אותה בפנינו, ואז בודאי יצטרך לבדוק שנית.
4.
רב מרי אומר שהדין במשנה השניה, שיש להצניע את החמץ הוא מחשש שיהיה חסר משהו מהחמץ שנבדק, ואז בודאי שיצטרך לשוב ולבדוק.
5.
כדאי לשים לב: גם רבא וגם רב מרי קובעים שהמשנה השניה עוסקת בחשש למציאות מסוימת שלדעת כולם יצטרך לבדוק [ובזה כנראה שאין מחלוקת].
6.
השאלה היא האם רבא ורב מרי חלוקים ביניהם, או שמא הם משלימים זה את זה ומביאים שני נימוקים אפשריים.
7.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ב:
החמץ שמניח בלילי ארבעה עשר כדי א שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות אינו מניחו מפוזר ומפורד בכל מקום אלא מצניעו בכלי או בזוית ידועה ויזהר בו, שאם לא נזהר בו ומצאו חסר צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת שמא גררוהו העכברים.
מהרמב"ם משמע שפסק כרב מרי [וכנראה מדובר שרב מרי חולק על רבא]
8.
לחם משנה הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ב:
[ב] החמץ שמניח בליל י"ד כדי שיאכל ממנו למחר וכו'. וא"ת למה לא אמר טעמא דרבא דאמרינן שם בפ' קמא (דף ט' ב) שמא תטול חולדה בפנינו כו' דהא אמרינן התם דתניא כוותיה דרבא.
וי"ל דלא אמר תניא כוותיה דרבא אלא לאפוקי דאביי אבל ודאי דחיישינן לחששא דרב מרי כיון דדינו הוי אמת כדאמרו שם ואדרבא חששא דרב מרי היא קרובה יותר:
ה"לחם משנה" מקשה על הרמב"ם, מדוע לא העדיף את נימוקו של רבא, שהרי הגמרא הביאה ברייתא שמסייעת לדבריו,
8.1
והוא עונה, שהסיוע לדברי רב נועד רק כדי לדחות את הסברו של אביי.
אבל מבחינת הנימוקים של רבא ושל רב מרי הנימוק של רב מרי יותר "קרוב".
8.2
וראה ב"מתיבתא", הערה יט, שדן אם יש מחלוקת לדינא בין רבא לרב מרי.
9.
בכל אופן נתמקד רק בדברי ה"לחם משנה"
9.1
מדבריו משמע שהמחלוקת בין רבא לרב מרי איננה מחלוקת הלכתית אלא מחלוקת בקביעת החשש הסביר יותר - מבחינת הסיכויים של תרחיש עתידי. ויתכן שאין כאן מחלוקת אלא הצגת שתי דוגמאות, והרמב"ם מעדיף את זו של רב מרי, כי התרחיש שהוא מציע נראה סביר יותר מבחינת הסיכויים לקיום חשש זה.
9.2
הרי הגמרא מביאה ברייתא ל"טובת" רבא - "תניא נמי הכי", ובדרך כלל מקובל שיש לפסוק כאותה דעה שברייתא מסייעת לה.
9.3
על כך הוא עונה שהברייתא הובאה רק כדי לדחות את הסברו של אביי אבל לא לדחות דווקא את הסברו של רב מרי! וזה נראה כסותר את הכלל שבסעיף 9.2.
9.4
ואולי יש לומר: הרמב"ם באמת סובר שאין מחלוקת בין רבא לרב מרי, והברייתא הביאה "רק" דוגמא אחת לחשש עתידי, ושלא כאביי, אבל מבחינת המציאות רשאי הרמב"ם להעדיף חשש "קרוב" יותר.
אבל הדין עצמו, שיש לשמור על החמץ אחרי שנמצא בבדיקת החמץ – עומד בעינו.
10.
הערה: מצינו פעמים רבות שגם כשהגמרא מביאה סיוע מפסוקים הרמב"ם בוחר פסוקים "קרובים יותר" אולם הדין לא משתנה, וכן הדבר לגבי נימוקים שונים – כבסוגייתנו, שהרמב"ם מעדיף את הנימוק ה"קרוב יותר".
11.
ניתן אולי להסיק מה"לחם משנה" שהפוסקים מעדיפים נימוקים "קרובים יותר" לדין שמוסכם גם בגמרא [ובסוגייתנו – בברייתא שהובאה כ"תניא נמי הכי"].
12.
הערה: מי כתב את ה"תניא נמי הכי"? אם נניח שבבית המדרש של שני האמוראים אמרו ביטוי זה הרי שהסברו של ה"לחם משנה" סביר, אבל אם עורך הש"ס כתב ביטוי זה ללמדנו שכך הלכה קצת קשה על ה"לחם משנה"!
13.
הערה נוספת: מיהו רב מרי?
מסכם ב"סדר הדורות"
13.1
היה רב מרי שאמר בשם רבי יוחנן
13.2
והיה רב מרי שהיה תלמיד של רבא.
13.3
וגם היה רב מרי: רבה אבוה דרב מרי בר רחל – נכדו של שמואל
14.
בסוגייתנו רב מרי מוזכר אחרי רבא ולכן נראה שמדובר ברב מרי שבסעיף 13.2 שהיה תלמידו של רבא, ואולי אמר בעצמו, שרבא - רבו - אמר גם כדבריו, ומתאים מאד לשיטה שאינם חלוקים, ולהסבר מדוע הרמב"ם בחר בנימוקו של רב מרי.
