הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

הלכה כלשון שני

עירובין  צט ע"א

ובלבד שלא יוציא חוץ. הא הוציא חייב חטאת. לימא מסייע ליה לרבא, דאמר רבא: המעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע, והעבירו דרך עליו - חייב. - מי קתני אם הוציא חייב חטאת, דילמא, אם הוציא - פטור אבל אסור. איכא דאמרי: הא הוציא - פטור אבל אסור. לימא תיהוי תיובתיה דרבא, דאמר רבא: המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע והעבירו דרך עליו - חייב! - מי קתני, הוציא פטור אבל אסור? דילמא: אם הוציא - חייב חטאת.

1.
הגמרא מביאה שתי אפשרויות לקשור בין משנתנו לדינו של רבא.

2.
רבא אמר [במסכת שבת דף ח עמוד ב] שאם אדם מעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים מעל לראשו – כלומר מעל 10 טפחים מהקרקע – חייב חטאת, למרות שבין העקירה להנחה החפץ עובר ב"מקום פטור". וכך גם משמע במשנתנו.

3.
דוחה הגמרא, אולי במשנתנו הכוונה היא, שיהיה "פטור אבל אסור".

4.
לפי ה"איכא דאמרי", הגמרא קודם מדייקת ממשנתנו שכנראה הדין הוא שפטור אבל אסור, ואז יקשה על דינו של רבא, והגמרא דוחה, אולי במשנתנו הדין הוא שחייב חטאת, וכדינו של רבא.

5.
רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה יד:

המוציא משאוי על ראשו, ...
המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אף על פי שהעבירו למעלה מראשו חייב. +/השגת הראב"ד/ המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אף על פי שהעבירו למעלה מראשו חייב. א"א אין זה הפירוש נכון למה שאמרו (שבת ט) דרך עליו אלא כך פירושו האדם עומד במקומו ונוטל חפץ מצד ימינו ומניחו בצד שמאלו לסוף ארבע אמות אף על פי שכשהגיע כנגד עצמו הרי הוא כמי שהניחו באמצע שהוא מקום פטור כיון שלא הניחו חייב, ואם הניחו או שעכבו בידו שם מעט פטור כמו שאמרו (שם /שבת/ ח) אדם עומד על האסקופה נוטל מבעה"ב וכו'.+

כאן הרמב"ם פוסק במפורש כדינו של רבא.

6.
רמב"ם הלכות שבת פרק טו הלכה א:

עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד כולה, ועומד ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות, ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת, וכן עומד אדם ברשות היחיד ופותח ברשות הרבים, ברשות הרבים ופותח ברשות היחיד, בהמה שהיתה רובה בחוץ וראשה בפנים אובסין אותה, ובגמל עד שיהא ראשו ורובו בפנים הואיל וצוארו ארוך.
+/השגת הראב"ד/ ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ואם הוציא פטור מפני שהוא (כרשות) [ברשות] אחרת. א"א שבוש הוא זה ובגמרא (עירובין צט) מסייע מזה לרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע אף על פי שהעבירו דרך עליו חייב, וכבר פירשתי למעלה (/הלכות שבת/ פי"ב הי"ד) דברי רבא שהם דומין למשנתנו זו.+

ברמב"ם הנ"ל נפסק לכאורה שלא כרבא, אלא שאם הוציא פטור. הראב"ד מעיר שיש לפסוק כרבא שחייב.

7.
מגיד משנה הלכות שבת פרק טו הלכה א:

[א] עומד אדם ברה"ר וכו'. משנה פ' המוצא תפילין (עירובין צ"ח:) ונמצא בקצת ספרי רבינו בסיום זאת הבבא ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת ופטור. וזה אינו אמת שהרי מבואר שם בגמרא אליבא דרבא דאמר המעביר חפץ דרך עליו חייב שכבר פסק רבינו כמותו פי"ב שהוא חייב וכן כתב הר"א ז"ל בהשגות ופשוט הוא שם וא"א לפרש הסוגיא בדרך אחרת. ובקצת ספרי רבינו נמצא חייב מפני שהוא ברשות אחרת. וזה אמת אלא שאין משמע לשונו מכוון והיה לו לומר אף על פי שהוא ברשות אחרת:...

הוא מביא שיש גירסא ברמב"ם – השני שמובא לעיל - שבאמת חייב. ראה "מתיבתא", הערה יא.

8.
וראה דיון ארוך אצל "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רנג.

8.1
ראשית הוא מביא דעה, שבאמת יש לגרוס ברמב"ם שפטור, וממילא נפסק שלא כרבא.

8.2
ובהקשר לסוגייתנו יש לומר שהרמב"ם פוסק כדעת ה"איכא דאמרי", שהקשתה על רבא ממשנתנו, ודחיית הקושיה היא בניסוח של "דילמא", ולא באופן ודאי [יש להעיר, שגם ללשון הראשון דחיית הסיוע היא בלשון "דילמא"]. וכנראה הכוונה היא, שהרמב"ם כעיקרון פוסק כלשון שני ["לישנא בתרא"] ולא כלשון ראשון. וראה שם נימוקים נוספרים.