הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"לאו בפירוש אתמר אלא מכלל אתמר"
עירובין צד ע"א
אתמר, כותל שבין שתי חצירות שנפל, רב אמר: אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, ושמואל אמר:
- זה מטלטל עד עיקר מחיצה, וזה מטלטל עד עיקר מחיצה.
והא דרב לאו בפירוש אתמר, אלא מכללא אתמר.
דרב ושמואל הוו יתבי בההוא חצר, נפל גודא דביני ביני.
אמר להו שמואל: שקולו גלימא נגידו בה.
אהדרינהו רב לאפיה.
אמר להו שמואל: אי קפיד אבא - שקולו (הימניה) +מסורת הש"ס: [המייני']+ וקטרו בה.
ולשמואל למה לי הא? הא אמר: זה מטלטל עד עיקר מחיצה, וזה מטלטל עד עיקר מחיצה! –
שמואל עביד לצניעותא בעלמא.
ורב, אי סבירא ליה דאסיר - לימא ליה! - אתריה דשמואל הוה. - אי הכי, מאי טעמא אהדרינהו לאפיה? - דלא נימרו כשמואל סבירא ליה, (והדר ביה משמעתיה).
1.
בסוגיה מובאת מחלוקת בין רב לשמואל בתוספת "סיפור".
2.
ההלכה נפסקה כשמואל למרות שהלכה צריכה להיות כרב על פי הכלל שבאיסורים [כולל גם הלכות עירוב] הלכה כרב נגד שמואל. ומדוע נפסק כאן כשמואל?
3.
רא"ש מסכת עירובין פרק ט סימן ג:
איתמר כותל שבין שתי חצירות שנפל רב אמר אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. ושמואל אמר [דף צד ע"א] זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה. והלכתא כשמואל דהא קיימא לן דיורין הבאין בשבת אין אוסרין דשבת הואיל והותרה מקצתה הותרה כולה*:
הרא"ש מסביר שלפי העיקרון שנפסק בסוגיה הקודמת, ש"הותרה מקצתה הותרה כולה" נובע שבנושא שבסוגייתנו הלכה כשמואל.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קסב, שבאמת יש מי שפוסק כרב בגלל הכלל שהלכה כרב באיסורים.
4
ונראה אולי לומר: הגמרא מרחיבה בסוגייתנו שדברי רב לא נאמרו במפורש אלא "מכללא", ולכן יתכן, שבאופן כזה לא נאמר הכלל ש"הלכה כרב באיסורים", כלומר, רק כאשר רב ושמואל דנו ביניהם ממש וחלקו זה על זה אזי על כך נקבע הכלל, שהלכה כרב באיסורים וכשמואל בדינים.
5.
לגבי משמעות הביטוי "לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר":
6.
מבוא התלמוד לר' יוסף בן עקנין פרק ג
נט. כל היכא דאיתמר בה הא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר מהלכה אחרת היא או מפרק אחר, ובפירש נאמר מאותה ההלכה לאותה דגורס בה.
הוא מסביר שמשמעות המושג היא: הדין של חכם מסויים בסוגיה נאמר/נקבע בסוגיה אחרת
6.1
אלא שבסוגייתנו יש עניין מיוחד: מדובר על מעשה שדומה ממש לנושא הדיון בסוגייתנו, ולכן הגדרתו כ"מכללא איתמר" לא לגמרי מתאימה לאמור בסעיף 6.
7.
הליכות עולם שער שני פרק א:
כה. כל היכא דאמרינן הא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר הכי פירושה לאו בפירוש אמרה ממש להא מילתא אלא מכלל דבריו שאמר במקום אחר שמעינן לה, ומה שיש לדקדק בשיטה זו אכתבנו בפ"ב בס"ד:
הערה כנ"ל.
8.
הליכות עולם שער שני פרק ב:
כב. פעמים כשהוא אומר הא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר פריך
ואי מכללא מאי, כלומר ואי נמי מכללא מאי הוי הא שפיר שמעינן לה מכללא כמו בפירוש,
ופעמים לא פריך ואי מכללא מאי.
ויש לומר דלא שייך להקשות ואי מכללא מאי אלא היכא ששואל הא דפלוני בפירוש איתמר או מכללא איתמר ומייתי כללא ומסיק בפירוש איתמר אז שייך למיפרך ואי מכללא מאי משום דכיון דקא טרח ומהדר לאסוקי דבפירוש איתמר ולא מכללא נראה שיש גריעות בכלל.
כי הא דפרק הבא על יבמתו אמר ר' יעקב בר אידי אמר ריב"ל הלכה כר' שמעון בן יוחאי א"ל רבי זירא לרבי יעקב בר אידי בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך מקשה ואי מכללא מאי ומתרץ משום דאיכא למימר שאני התם וכו', וכן כל כי האי גוונא,
אבל בכל מקום שאומר לפי האמת הא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר
כגון ההיא דשבועות פ"ג אמר רב פפא הא דרבי אבהו לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דאמר רב אידי בר אבין וכו' ודכוותה טובא בכל כי האי גוונא לא שייך להקשות ואי מכללא מאי משום דקושטא קאמר:
ה"הליכות עולם" מסביר, שכשהגמרא לא שואלת "ואי מכללא מאי?" [כמו שבסוגייתנו היא לא שואלת שאלה זו] מפני שזאת האמת שהדין נלמד דוקא "מכללא" ולא בפירוש. ומשמע מכך, שהגמרא כבר כשהביאה את דברי רב ידעה שניתן לדחות את המסקנה ממעשהו של רב ושמואל. [ראה גם "מתיבתא", הערה ג]
9.
בכל המקורות לעיל לא מדובר על הוכחה מ"מעשה" של אותו חכם אלא מדברים שהוא אמר בסוגיה אחרת. ולכן בסוגייתנו – כפי שהבאתי לעיל – יתכן שאין הלכה כאותו חכם – רב - שרק לומדים ממעשה שלו ולא מאמירה מפורשת.
9.1
ואולי במקרים אחרים כן היינו לומדים הלכה ממעשיו [על פי הכלל של "מעשה רב"] אבל לא כדי להחיל את הכלל שהלכה כרב באיסורים!
