הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"והלכתא"; "אם תימצי לומר"

עירובין  צג ע"א

אמר רב יהודה: שלשה קרפיפות זה בצד זה, ושנים החיצונים מגופפים והאמצעי אינו מגופף, ויחיד בזה ויחיד בזה - נעשה כשיירא ונותנין להן כל צורכן ודאי. אמצעי מגופף ושנים החיצונים אינן מגופפין, ויחיד בזה ויחיד זה [ויחיד בזה] - אין נותנין להם אלא בית שש, 
איבעיא להו: אחד בזה ואחד בזה ושנים באמצעי מהו? - אי להכא נפקי - תלתא הוו, ואי להכא נפקי - תלתא הוו. או דילמא: חד להכא נפיק, וחד להכא נפיק. 
ואם תימצי לומר: חד להכא נפיק וחד להכא נפיק; שנים בזה ושנים בזה, ואחד באמצעי מהו? הכא ודאי, אי להכא נפיק - תלתא הוו, ואי להכא נפיק - תלתא הוו, 
או דלמא: אימר להכא נפיק, ואימר להכא נפיק? – 
והלכתא: בעיין לקולא. 
 

1.
הגמרא מציגה בעיה - "איבעיא להו" - בקשר לדינו של רב יהודה, ואחר כך היא מציגה בעייה נוספת לפי אחד מצדדי הבעיה הראשונה.

2.
ומסקנת הגמרא היא, שיש לפסוק לקולא בשתי הבעיות, כלומר, שבין באופן שיש אדם אחד בקרפף האמצעי ושני אנשים בכל אחד מן הקרפיפות החיצוניים, ובין באופן שיש שנים באמצעי ואחד בכל חיצון, דנים את שני הקרפיפות החיצונים כאילו דרים בהם שלשה בני אדם, ומותרים בהיקף לפי כל צרכם.

3.
וכך פוסק הרמב"ם:
רמב"ם הלכות שבת פרק טז הלכה יד:

שלשה מקומות המוקפין שלא לשם דירה זה בצד זה ופתוחים זה לזה שנים החיצונים רחבים והאמצעי קצר שנמצאו לשנים החיצונים פסין מכאן ומכאן והיה יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה נעשו כשיירה ונותנין להם כל צרכן,
היה האמצעי רחב ושנים החיצונים קצרים שנמצא האמצעי בפסין משני רוחותיו הרי הוא מובדל משנים החיצונים, לפיכך אם שבת יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה אין נותנין להן כל צרכן אלא כל אחד ואחד יש לו בית סאתים במקומו,
היה יחיד בזה ויחיד בזה ושנים באמצעי או שנים בזה ושנים בזה ואחד באמצעי נותנין להן כל צרכן.

המשפט האחרון ברמב"ם הוא פסק ההלכה לקולא בסוגייתנו.

4.
מי כתב את משפט ההלכה בסוגיה:

והלכתא: בעיין לקולא.

5.
לפי רש"י:
רש"י מסכת עירובין דף צג עמוד א:

והלכתא בעיין לקולא - שאלותינו אלו להקל.

משמע מרש"י – מהביטוי "שאלותינו" [יותר ממה שמשמע בריטב"א וברשב"א] - שהחכמים שדנו בבעיות שבסוגייתנו הם אלה שגם הכריעו – לקולא. ובזה יש הבדל בין הביטוי "והלכתא" – בסוגייתנו - לביטוי "והלכתא" בהרבה מקומות בש"ס – שנפסק על ידי עורכי הגמרא – לתקופותיהם [ מרב אשי ורבינא עד הסבוראים ואפילו עד לגאונים...]

5.1
אולם הרב זיני בספרו "רבנן סבראי", עמוד 87 מנסה להוכיח שמדובר בפסק מאוחר [של הסבוראים].

6.
שואל הרש"ש [מובא ב"מתיבתא", הערה מא]: הרי בכל ספק דרבנן הולכין לקולא ומדוע יש צורך בהכרעה מיוחדת בסוגייתנו. [הערה: הוא לא שואל מהכלל ש"הלכה כמיקל בעירוב" כי כלל זה תקף רק לגבי מחיצות ולא לגבי החשבת אנשים למקום מגורם].

7.
והוא עונה: שיטת הרמב"ם היא שבכל מקום בגמרא שבפתיחה לבעיה השניה נאמר הביטוי "אם תימצי לומר" יש לפסוק כצד זה בבעיה הראשונה. לכן, לפי זה היה צריך לפסוק בבעיה הראשונה דווקא לחומרא. לכן הגמרא מכריעה במפורש לקולא גם בבעיה הראשונה.

8.
ונראה להוסיף ולדון בדבר:
מדוע הרמב"ם פוסק כ"אם תימצי לומר"? כנראה בגלל שזהו ביטוי שכתבו "עורכי הגמרא" כדי ללמדנו כיצד הם פוסקים. ואם בסוגייתנו הם הכריעו כ"והלכתא", מדוע השאירו את הביטוי "ואם תימצי לומר" ולא הציגו את שתי הבעיות בנפרד ולא בצירוף.

9.
לכן יש לומר, שכנראה את הביטוי "ואם תימצי לומר" כתבו האמוראים שדנו בבעיה בבית המדרש, והם אלה שהכריעו כצד אחד בבעיה הראשונה, ואילו את ה"והלכתא" כתבו מאוחר יותר. אמנם יוצא לפי הנ"ל, שלא כל כך מתאים למודגש ברש"י בסוגייתנו - שכותב "שאלותינו" – שמשמע שגם את ה"והלכתא" כתבו בבית המדרש שדן בשתי הבעיות.

10.
ואולי הכוונה היא: שהחכם שמציג את הבעיה הוא עצמו מציג את הפסק "והלכתא בעיין לקולא" בסימן שאלה: האם שאלותינו אלה הם לקולא, אלא שאז הרמב"ם היה צריך לפסוק לחומרא בבעיה הראשונה בגלל הביטוי "ואם תימצי לומר", אלא אם נאמר שאת הביטוי "והלכתא" באמת כתבו בדורות מאוחרים [גם לפי הפירוש האחרון שמתאים גם לרש"י], ולכן הרמב"ם מכריע לקולא כי כתבו זאת עורכי הגמרא המאוחרים לאלה שכתבו את הביטוי "ואם תימצי לומר".

11.
על שאלת הרש"ש מדוע פסקו כאן לקולא הרי בכל ספק דרבנן בין כך פוסקים לקולא ראה תרוץ ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קנו-קנז, שבספק של דין דרבנן הולכים לקולא רק בדיעבד ולא לכתחילה, ולכן פסקה כאן הגמרא לקולא גם לכתחילה.