גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתס"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת עירובין
דף פו ע"א
ביאור המאמר "רבי מכבד עשירים, רבי עקיבא מכבד עשירים"
רבי מכבד עשירים, רבי עקיבא מכבד עשירים, כדדרש רבא בר מרי "ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרהו" (תהלים סא, ח), אימתי 'ישב עולם לפני אלקים', בזמן ש'חסד ואמת מן ינצרהו' (פו ע"א). כלומר, גדלותם של העשירים הוא, שהם מקיימים העולם בזכות הצדקה וגמילת חסדים שעושים, וכך מתפרש הפסוק: "ישב עולם לפני אלקים", העולם ומלואו מתקיים לפני ה' בזכות "חסד ואמת מן ינצרוהו", וכפירש"י (ד"ה אימתי): "בזמן שיש בו עשירים, שגומלין ומזמנין מזונות ('מן' הוא מלשון מזונות) לעניים, והם 'ינצרוהו'", וכפי שמביאה הגמרא לפני כן (פה ע"ב) העובדא: "בן בונייס (עשיר הוה. רש"י), אתא לקמיה דרבי, אמר להו, פנו מקום לבן מאה מנה (כלומר, תנו מקום חשוב לאדם שהוא בעל נכסים ששוים מאה מנה), אתא איניש אחרינא, אמר להו, פנו מקום לבן מאתים מנה [כלומר, שיש לכבדו יותר), אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבי, אביו של זה (כלומר, בונייס אביו של בן בונייס) יש לו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה (ובוודאי עשיר הוא יותר מן האדם שבא אחריו), אמר לו, לכשתגיע אצל אביו אמור לו, אל תשגרהו בכלים הללו לפני" (כי בן בונייס לא היה לבוש בגדים לפי מדת עשרו, ולכן לא העריך רבי את עושרו במדה נכונה).
נפתח בדברי ה'מאירי' שכתב: "ראוי לחכמים ולבני המעלה ליתן לכל אחד מקום לכבודו כפי ענינו, אם מצד חכמה, אם מצד עושר, אם מצד איזה מעלה שבו, ובלבד לכוונה טובה. וזהו שאמרו רבי מכבד עשירים הוה, וכן רבי עקיבא מכבד עשירים הוה".
והנה, ה'מהרי"ל' (ליקוטים אות לה. הובא בגליון הש"ס כאן) ביאר הענין: "דרוצה לומר, מתוך שרבי עצמו היה עשיר מופלג, לכך הרגיל את עצמו לכבד העשירים כדי להתלמד העם, שהם גם כן יכבדוהו בשביל עושרו ולא בשביל תורתו, שלא רצה לשמש בכתרה של תורה ליטול עטרה להתגדל בה, וכן מצינו ברבי עקיבא".
אכן ה'חתם סופר' דרך בזה דרך אחרת, דלא מיירי בכיבוד עשירים מצד עשרם בלבד, כי אם בעשיר שיש לכבדו גם בשביל תורתו, ואין העשירות כי אם סיבה נוספת לכבדו, וכלשונו: "נראה, עד רבי לא היו מכבדין עשירים, פירוש, שהושיבו כל תלמיד בבית המדרש לפי חכמתו, ואם היו שוין בחכמה הלכו אחר יחוס אבותם, אבל העושר לא היה נחשב למאומה, ורבי עקיבא ורבי חידשו דבשוין בחכמה ויחוס, רק אחד עשיר מחברו יתכבד מפני עשרו, ומפיק מקרא 'ישב עולם לפני אלקים'".
וממשיך וכותב לפי דרכו: "ונראה, דלעיל גבי בוניס בן נוניס לא הוה צריך קרא להחשיב בן מאתים יותר מבן מאה, [כלומר, הפסוק של 'ישב עולם לפני אלקים' מובא בגמרא רק כלפי 'רבי מכבד עשירים', ולא כלפי העובדא המובאת לפני כן במה שאמר רבי לכבד את האדם הנראה שהוא בן מאתים יותר ממי שהוא בן מאה], דפשיטא, דנסיונו של 'בן מאתים' יותר מ'בן מנה', שעוסק בתורה מתוך עושר ואינו בועט מרוב עשרו [ולכן מסברא יש לכבדו יותר, בלי קרא], אבל לכבד עשירים במקום עניים גמורים - אם הם שוים בחכמה ויחוס, ואי משום נסיון העושר גם זה מתנסה בעוני ויסורין, והרי 'הלל מחייב עניים' ו'רבי אלעזר בן חסמא מחייב עשירים', והוה סלקא דעתך אמינא, דלא להקדים עשיר לפני עני, קמ"ל 'ישב עולם לפני אלקים', חסד ואמת שעושים ומחזיקים תלמידי חכמים מנכסיהם היא שעומד להם".
החיד"א מבאר עומק הדברים בכמה מקומות ('פתח עינים' כאן; 'יוסף תהלות' פרק מא; 'דבש לפי' מע' ע אות ג) על פי הקדמה מכתבי האר"י ז"ל, כי שפע פרנסה ומזונות שבא מן השמים הוא שפע קודש הבא מלמעלה, וכמו שכתב ב'ספר הליקוטים' (פר' וישלח פרק לב, וכן ב'ליקוטי תורה' פר' וישלח) על הפסוק (בראשית לב, כה) "ויותר יעקב לבדו" וכו', ודרשו רז"ל (חולין צא.) שחזר על פכים קטנים, כי "הנה נודע כי הצדיק נשמתו כלולה מרמ"ח איברים, וכל אבר ואבר בו תלויים כמה נשמות של הצדיקים, והנה המזונות ששולח הקב"ה לצדיק ההוא, הוא לקיים כל הגוף וכל התלויים בו, ולכן הצדיקים חביבים עליהם ממונם, כי להיות שהוא נשפע מלמעלה אין ראוי שימאס בו, כי אם לא היה צורך לו לא היה נותן לו הקב"ה. ולכן 'חזר על הפכים קטנים', כי אם לא היה חוזר, היה נראה כאלו אינו רוצה באותם הפכים, וכל דבר הנשפע מלמעלה צריך לחזור אחריו".
וביתר ארוכה ב'שער המצות' (פר' משפטים): "מה שאמרו רז"ל (ב"ב קיט.) 'הגוזל מחבירו שוה פרוטה כאלו גוזל ממנו נפשו' כו', והענין הוא, כי כל נשמה כלולה מן רמ"ח אברים, וכל אבר כלול מן כמה ניצוצות של האורות, וכפי ריבוי האורות אשר לנשמה ההוא, כך הוא שיעור השפע אשר משפיעין עליו מלמעלה, וכפי השפע שמשפיעין בה הוא ענין הממון אשר לו בעולם הזה, ונמצא כי כאשר גונבים ממונו הם גונבים ממנו אותו השפע העליון היורד לנפשו מלמעלה, ואפילו אינו אלא שוה פרוטה הרי הוא גוזל מנפשו שוה פרוטה על השפע הנשפע עליו כנזכר. ובזה יתבאר לך מה שאמרו רז"ל על פסוק 'ויותר יעקב לבדו', 'מכאן שצדיקים חסים על ממונם', כי הרי יעקב 'חזר על פכין קטנים', והענין הוא, לפי שהממון שלו הוא נמשך לו מבחינת שפע העליון הנשפע על נפשו, ואם אינו חס על ממונו נמצא שהוא ח"ו מבזה השפע היורד לנפשו ואינו מחשבו, ועוד שאם יניח אותה פרוטה שתאבד ממנו, הנה גם למעלה נפחתת ונאבדת אותה פרוטה השפע שהשפיעו לנפשו, ולכן הם חסים על ממונם בדברי העולם הזה".
ומסיק הרחיד"א: "ומשום הכי בהיות שהעשירים נשפעים שפע גדול תדיר מלמעלה, להכי היו מכבדין העשירים, אשר זכו להיות כלי מוכן לקבל כל כך שפע", וכתב עוד: "ואחר זמן מצאתי משם האר"י זצ"ל, שהוא ז"ל עצמו נתן טעם זה למה שהיו מכבדים העשירים, עלץ לבי".
